תמיד במסע

ויקהל- פקודי

nepal 1309205 1920

LISTEN

READ IN

בפסוקיו האחרונים של ספר שמות יש קושי סגנוני קטן החומק מעיניהם של קוראים רבים אך, על פי פירושו של רש"י, נותן לנו רמז חשוב למהותה של הזהות היהודית ולאתגריה הייחודיים.

תחילה, רקע. מלאכת המשכן הושלמה. פרקים רבים גוללו אותה. אין עוד מאורע בשנות הנדודים במדבר שהתורה מתארת בפרטנות כזו. עכשיו, בא' בניסן, שנה בדיוק אחרי שמשה אמר לעם להתחיל בהכנות ליציאה ממצרים, הוא מרכיב את האדנים והבריחים, את הקרשים ואת העמודים, פורס את מכסה האוהל, ומציב בתוך המבנה את כלי הקודש.

בולטת ההקבלה הלשונית בין תיאור השלמת המלאכה בידי משה לבין הפסוקים החותמים את תיאור בריאת העולם בידי אלוהים:

"וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה";

שמות מ, לג

"וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה".

בראשית ב, ב

הפסוק הבא מציג את תוצאת מלאכתו של משה:

"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

שמות מ, לד

המשמעות ברורה ומהפכנית. יצירת המשכן בידי בני ישראל נועדה להיות מקבילה אנושית לבריאת העולם בידי אלוהים. בבריאת העולם ברא אלוהים בית לאדם; ביצירת המשכן יצר האדם בית לאלוהים.

מנקודת מבט אנושית, אלוהים ממלא את החלל שאנחנו מפנים לשכינתו. כבודו מתקיים היכן שאנו משעים את כבודנו שלנו. הפירוט הרב נועד ללמדנו שבני ישראל מילאו אחר הוראותיו של ה', ולא אלתרו כרצונם. במתחם המוכרז כקדוש אנחנו פוגשים את אלוהים על פי התנאים שהוא קובע, לא אנחנו. ועם זאת, המשכן הוא דרכו של אלוהים להאציל מכבודו על האדם. אנו בונים לו בית כדי שהוא ימלא את חללו בכבודו.

ספר בראשית מתחיל בבריאת היקום בידי אלוהים; ספר שמות נגמר בבניית מיקרו-קוסמוס, עולם סמלי בזעיר-אנפין, בידי בני אדם. וכך, כל הרצף הסיפורי של בראשית ושמות הוא מהלך אחד עצום שמתחיל ונגמר במרחב שאלוהים ממלא, בהבדל אחד: זהות יוצריהם של המרחבים הללו. הנה לנו נושא-העל של הסיפור הגדול: העברת הכוח והאחריות לבריאה מהשמיים לארץ, מאלוהים אל צלם אלוהים הקרוי אדם.

עד כאן הרקע. אלא שהפסוקים האחרונים-ממש מוסיפים ומספרים לנו על היחס בין "ענן ה'" לבין המשכן. המשכן, כזכור, לא היה משכן קבע. הוא תוכנן כמבנה יביל.  אפשר היה לפרקו בקלות ולשאת את חלקיו, וכך נסעו בני ישראל מתחנה לתחנה במדבר. בכל פעם שהגיע הזמן לצאת לדרך, הענן היה סר מאוהל מועד אל מחוץ למחנה, בכיוון ההליכה הנדרש. כך מתארים זאת פסוקיו האחרונים של ספר שמות:

וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן – וְלֹא יִסְעוּ, עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

שמות מ, לו–לח

פעמיים נאמר פה "בכל מסעיהם", אך יש הבדל רב ביניהן. בפעם הראשונה, פירוש הביטוי הוא כפשוטו. כשהענן התרומם בני ישראל ידעו שהם צריכים לצאת למסע נוסף. הפעם השנייה, לעומת זאת, איננה יכולה להיות מובנת כפשוטה. הרי הענן לא היה "עַל הַמִּשְׁכָּן" בכל מסעיהם של בני ישראל; להפך: בזמן המסעות הוא לא היה שם, אלא הוביל את בני ישראל, ורק בעתות חניה הוא חזר אל מעל למשכן.  רש"י הבחין בבעיה, והסביר כך:

"מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע ... לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות".

ההערה היא לשונית, אבל המסר עקרוני. במילים ספורות, "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע", תמצת רש"י אֲמִתָּה קיומית של הזהות היהודית. כל עוד לא הגענו ליעד, אפילו מקום מנוחתנו קרוי מסע – כי אנחנו יודעים שלא תמיד נישאר שם. שעוד יש לנו דרך ללכת. במילותיו של המשורר האמריקני רוברט פְרוֹסט (בתרגומו של חגי רוגני):

חֶשְׁכַּת הַחֹרֶשׁ מְתוּקָה,

אַךְ חוֹבָתִי לִי מְחַכָּה,

וּמְנוּחָתִי עוֹד רְחוֹקָה,

מְנוּחָתִי עוֹד רְחוֹקָה.[i]

להיות יהודי פירושו לנסוע, ולדעת שהמקום הזה שאנו נמצאים בו הוא רק מקום מנוחה, עדיין לא בית; שמהותו העיקרית של מקום זה, בשבילנו, היא לא שהותנו בו אלא הידיעה שמתישהו – מחר, בעוד שבוע, בעוד שנה, בעוד מאה, לפעמים רק אחרי שנות אלף – נצטרך לנוע ממנו והלאה. ומשום כך המשכן נעשה סמל לחיים היהודיים – אפילו יותר מהמקדש בירושלים.

מדוע? מפני שאלילי קדם היו אלים של מקומות: שומֵר, מצרים, מואב, אדום. כל אל ותחום שיפוטו. התיאולוגיה הייתה עניין של גיאוגרפיה. האל המקומי שכן במקדשי פאר ומשם נטה את שלטונו על העיר או על האימפריה. כשפרעה אמר למשה "מי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל? לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שמות ה, ב) הוא התכוון לומר: כאן אני הכוח הריבוני. למצרים אלים משלה. בין גבולותיה שולטים רק הם, והם שהאצילו עליי סמכות כנציגם עלי אדמות. ייתכן שה' אלוהי ישראל ישנו, אבל כוחו וסמכותו אינם חלים במצרים. ריבונות אלוהית כמוה כריבונות מדינית. יש לה גבולות. היא חלה במרחב מוגדר.

הופעתו של עם ישראל הביאה לעולם רעיון חדש: שאלוהים נמצא בכל מקום (חדש – מבחינת העולם בן הזמן; אולם על פי התורה, עוד קודם לכן הכירו ברעיון זה אדם וקין, אברהם ויעקב – שהרי כל אלה גלו ממקומם ובכל זאת האמינו בה'). ה' הוא, כדברי היסטוריון התרבות מוריס ברמן, "אל נודד". במדבר ליווה ענן כבודו את בני ישראל בכל מסעיהם, ובאותו אופן, כדברי חז"ל, "בכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם". ה' אינו מוגבל למקום מסוים. אפילו בארץ ישראל, שכינתו בקרב העם תלויה בכך שהעם יקיים את מצוותיו. גם בארץ אין העם יכול להיות שאנן ולחשוב שהוא יישאר בה תמיד, יהיה אשר יהיה. כמאמר דוד בתהלים:

"וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם...  הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל".

תהלים ל, ז-ח

הביטחון שייך לא למקום אלא לאדם, לא למרחב פיזי על פני האדמה אלא למרחב רוחני שבלב.

אם יש גורם אחד האחראי לעוצמתה האדירה של הזהות היהודית בגולה, לדבקותם של היהודים שנים רבות כל כך, ותמיד כמיעוט, באמונתם ובתרבותם, גורם זה הוא הכרתם בכך שהם ב"גלות". הם לא טעו אף פעם לראות את מקום מושבם כבית ואת משכנם הארעי ליעד סופי. "השתא הכא", השנה כאן, אמרו מדי שנה בליל הפסח, "לשנה הבאה בארעא דישראל", בארץ ישראל. על פי ההלכה, "השוכר בית בחוצה לארץ והדר בפונדק בארץ ישראל – פטור ממזוזה שלושים יום", כלומר בשלושים הימים הראשונים, כי רק אז הבית מתחיל להיות בית-למעשה, "והשוכר בית בארץ ישראל חייב במזוזה מיד משום יישוב ארץ ישראל".[ii] בחוץ לארץ החיים היהודיים הם דרך, נתיב, מסלול. גם החניה קרויה מסע.

בפרק יט בספר מלכים א' יש סצנה מאלפת. אליהו הנביא הולך למשוח את אלישע לנביא תחתיו, לאחר שה' ציווהו כך בהתגלות בהר חורב, אותה התגלות ידועה של "קול דממה דקה" שלאחר רוח ואש ורעש.

"וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט וְהוּא חֹרֵשׁ שְׁנֵים עָשָׂר צְמָדִים לְפָנָיו, וְהוּא בִּשְׁנֵים הֶעָשָׂר. וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו וַיַּשְׁלֵךְ אַדַּרְתּוֹ אֵלָיו.  וַיַּעֲזֹב אֶת הַבָּקָר וַיָּרָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר 'אֶשְּׁקָה נָּא לְאָבִי וּלְאִמִּי וְאֵלְכָה אַחֲרֶיךָ'. וַיֹּאמֶר לוֹ 'לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ?' וַיָּשָׁב מֵאַחֲרָיו וַיִּקַּח אֶת צֶמֶד הַבָּקָר וַיִּזְבָּחֵהוּ, וּבִכְלִי הַבָּקָר בִּשְּׁלָם הַבָּשָׂר, וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְשָׁרְתֵהוּ".

פסוקים יט-כא

אלישע לא ציפה לקריאה הזו, ובכל זאת, בלי היסוס, עזב הכול תוך כדי עבודה ומיהר ללכת אחר אליהו. אליהו כמו נבהל מעצמו, מחומרת הדרישה שהוא מציב בפני הצעיר, ושולח אותו חזרה אל הבקר (מילותיו, 'לֵךְ שׁוּב כִּי מֶה עָשִׂיתִי לָךְ?', מהדהדות את דבריה של נעמי לרות ולערפה "לֵכְנָה שֹּׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ .... שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי? ... שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ" [רות א, ח-יב]. רות ואלישע מוכיחים, כל אחד בדורו, את נאמנותו לייעודו החדש – ואינם נעתרים לבקשתם של מוריהם לשוב למקומם). פרשנות מרגשת לסצנה זו נמצאת בסיום חיבורו של הרב י"ד סולובייצ'יק 'איש האמונה הבודד':

אלישע היה נציגה הטיפוסי של קהילת ההדר. הוא היה בנו של איכר עשיר, בעל נכסים, אשר האינטרסים שלו היו מרוכזים בענייני חיי שעה, בנכסים חומריים כגון יבול, בקר ומחירי השוק. ... מה היה המשותף בין איש ההדר הזה ובין אליהו, הנביא הבודד בעל הברית, הנאבק למען האלוהים, יריבם של מלכים, שהתהלך כזר ברחובותיה הסואנים של שומרון ... ? איזה קשר היה יכול להיות בין איכר אדיש שנהנה ממשקו לבין איש בעל אדרת שיער שהגיע מאי-שם ואשר נעלם במעטה של מסתורין? ... הוא נפרד מאביו ומאמו ועזב את ביתם לצמיתות. כמו רבו הוא נעשה איש בלי בית. כמו יעקב הוא נעשה "ארמי אובד" שקיבל על עצמו את הכישלון והקלון בחסד ובהכרת תודה.  ... אכן, אלישע היה בודד, אבל בבדידותו הוא נפגש עם "האחד-הבודד" וגילה את העימות המיוחד ובעל אופי הברית של האיש הבודד עם האלוהים השוכן במרחקי הבדידות הטרנסצנדנטית.[iii]

סצנות כגון זו התרחשו שוב ושוב בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, כאשר הקהילות היהודיות בארצות ערב קמו בזו אחר זו, אמרו שלום למקום שהיה ביתן מאות שנים, ועקרו לישראל. הדלאי לאמה, החי בגלות מארצו טיבט מאז 1951, הזמין ב-1990 קבוצת מלומדים יהודים לבקרו בצפון הודו. הוא הסביר להם כי לנוכח מציאות הגלות הממושכת שהוא וחסידיו נתונים בה, הוא נתן דעתו לשאלה איך אפשר לקיים לאורך זמן תרבות, דת ואורח-חיים הרחק מן המולדת – והגיע למסקנה שיש ללמוד זאת מהיהודים. לכן קרא להם.[iv]

ספק רב הוא אם התשובה היהודית לשאלה זו, תשובה שבמרכזה האמונה במעורבותו של אלוהים בהיסטוריה, ניתנת ליישום בודהיסטי. ובכל זאת המפגש היה מרתק, מפני שהוא הראה כי אפילו הדלאי-לאמה, מנהיגה של קבוצה רחוקה מאוד מהיהדות, הבין שיש משהו יוצא דופן בהצלחתם של היהודים להישאר נאמנים למהות קיומם גם בהיותם נידחים בארבע כנפות הארץ, מתוך אמונה מתמדת שיום אחד ישובו לארצם.

ההסבר לכך טמון במילותיו של רש"י בסוף ספר שמות. גם בחניה, גם בעתות מנוחה ושלווה, ידעו היהודים שהם עתידים לעקור את יתדות אוהליהם, לפרק את המשכן, ולהמשיך קדימה. "מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע". עם שאף פעם אינו מפסיק לנסוע הוא עם שאינו מזדקן, אינו מתנוון ואינו נעשה שאנן. הוא יכול לחיות בתוך הכאן-ועכשיו, אבל הוא תמיד מודע לעברו הרחוק ולעתידו המזומן לו. "אַךְ חוֹבָתִי לִי מְחַכָּה, / וּמְנוּחָתִי עוֹד רְחוֹקָה".


[i] רוברט פרוסט, "עוצר למול חורש בערב מושלג", מאנגלית: חגי רוגני, באתר אנשי הכפר.

[ii] שולחן ערוך, יורה דעה רפ"ו, כב.

[iii] הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "איש האמונה הבודד", בתוך איש האמונה, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ח, עמ' 60–61.   

[iv] מסופר על כך בספרו של רוג'ר קמנץ The Jew in the Lotus.


Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.

More on Vayakhel and Pekudei

קהילות וקהלים

מלאני רייד היא עיתונאית, בעלת טור קבוע בטיימס הלונדוני. היא משותקת מצווארה ומטה, אך רחמים עצמיים הם ממנה והלאה – כדי כך ששמו של הטור…

חלל לחול, חלל לקודש

פרשיות המשכן הארוכות, ואיתן ספר שמות כולו, מגיעים לסיומם בשיא מרהיב: “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא…

רוח הקהילה

לו הייתם מנהיגי העם, איך הייתם מגיבים לאובדן עשתונות המוני מסוגו של חטא העגל? איך הייתם משקמים את הסדר המוסרי בחברה? התשובה של משה  רבנו…

לא היפה קדוש אלא הקדוש יפה

בצלאל הוא טיפוס נדיר במקרא: האֳמָן, האֻמָּן, מעצבו של היופי שבעבודת ה’, האיש אשר יחד עם אהליאב יצר את כלי המשכן. נדיר – כי היהדות,…

בניית צוות

איך מפיחים רוח חדשה בעם מיואש? איך מאחים את רסיסיה של אומה שבורה? זהו האתגר העומד בפני משה לאחר חטא העגל, בפתח פרשתנו. מילת המפתח…

החיה הקהילתית

בתחילת פרשת ויקהל משה עושה תיקון לחטא העגל. התורה רומזת לנו על כך כאשר היא פותחת את שתי הפרשיות בפעלים כמעט זהים. “וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל…

יושרה ציבורית

דווקא מפני שפסוקי קריאת שמע מוכרים לנו כל כך, איננו מרבים להתעכב ולהרהר בפשרם. אחד הפסוקים הללו אומר, כידוע: “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ…

עלינו לשבח

אם רוצה מנהיג להפיק מבני קהילתו את המיטב, עליו לתת להם הזדמנות להראות שהם מסוגלים למעשים גדולים – ואז לחגוג את הישגיהם. זה מה שמתרחש…

אופייה של האומה הזאת

היו שכינו את פרשת פקודי “פרשת רואה החשבון”, כי כך היא מתחילה: במעין סיכום חשבונאי של הכספים והחומרים שהוקדשו למשכן. זו דרכה של התורה ללמדנו…

תמיד במסע

ישיבה היא העישון החדש. כך אומרת מַנְטְרַת הבריאות החדשה. היושב זמן רב מדי אל השולחן או מול המסך מסכן את בריאותו. ארגון הבריאות העולמי מצא…