בניית צוות

ויקהל

hands team friend together

LISTEN

READ IN

DOWNLOAD PDF

איך מפיחים רוח חדשה בעם מיואש? איך מאחים את רסיסיה של אומה שבורה? זהו האתגר העומד בפני משה לאחר חטא העגל, בפתח פרשתנו.

מילת המפתח בתשובה היא שמה של הפרשה: וַיַּקְהֵל. קהילה, או קהל, היא קבוצה של אנשים שנאספו למטרה מסוימת. מטרה זו יכולה להיות חיובית או שלילית, בונה או הורסת. אותה מילה המופיעה בפתח פרשת שבוע זה כתחילתו של פתרון, הופיעה בפרשת השבוע שעבר, בבניין דקדוקי אחר, כתחילתה של הבעיה:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ־לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".

שמות לב, א

ההבדל בין שתי ההיקהלויות הללו הוא שהראשונה הובילה לפריעה, והשנייה לסדר. לאחר שמשה ירד מההר וראה את עגל הזהב וכתת אותו לאבקה, מסופר:

"וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא, כִּי פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם".

שם כה

יש התקהלות מתוכננת, מוכוונת משימה וממושמעת – ויש התקהלות של המון פרוע. להמון יש רצון משלו. אנשים הנמהלים בהמון מאבדים את המשמעת העצמית שלהם. הם נסחפים על גל הרגש. תהליכי החשיבה השקולים הנורמליים נדחים מפני הרגשות הקבוצתיים הפרימיטיביים. בלשונם של מדעני המוח, מתרחשת אצלם השתלטות של האמיגדלה – המרכז הרגשי הקדום של המוח. היצרים יוצאים מכלל שליטה.

הפסיכולוגיה של ההמון הייתה נושאם של מחקרים מפורסמים עוד בשחר ימיו של מדע הפסיכולוגיה: מחקרו של צ׳רלס מקיי "דלוזיות פופולריות חריגות וטירופם של ההמונים" (1841), ספרו של גוסטב לה־בון "הפסיכולוגיה של ההמון" (1895) ומחקרו של וילפרד טרוטר "האינסטינקטים של העדר בשלום ובמלחמה" (1914). מחקר מרשים במיוחד על הנושא הוא "ההמון והכוח" מאת הסופר היהודי חתן פרס נובל אליאס קנֶטי (1960, הופיע בעברית ב-1979).[1]

מעשה ההקהלה שבפרשתנו הוא תגובתו של משה[2] להתקהלות הפרועה של העם סביב אהרן בחטא העגל. משה עושה דבר מרתק. הוא איננו פועל בניגוד למגמת העם, כפי שעשה תחילה כאשר ראה את עגל הזהב. במקום זאת, הוא משתמש באותה מוטיבציה שהניעה את העם בהתקהלות ההיא. בני ישראל רצו ליצור משהו שייתן להם סימן לכך שה׳ שוכן בקרבם: לא במרומי ההר, אלא בתוך המחנה. משה פונה לאותו רגש נדיבות שגרם להם להציע לאהרן את תכשיטי הזהב שלהם. ההבדל הוא שעכשיו הם פועלים על פי מצוות ה׳, ולא על פי הרגש הספונטני.

הוא מבקש מבני ישראל לתרום מנדבת לבם להקמת המשכן. ההיענות רבה כל כך, עד שהוא צריך לבקש מהם להפסיק. אם רצונכם לחבר בין בני אדם, תנו להם לבנות משהו ביחד. תנו להם משימה שהם יכולים להשלים רק ביחד, ובשום אופן לא לבד.

את כוחו של עיקרון זה הראה ניסוי מפורסם שעשו בשנת 1954 מוצָפֶר שֶריף ועמיתיו, אנשי מדעי החברה מאוניברסיטת אוקלהומה. הניסוי מוכר בשם ׳ניסוי מערת השודדים׳. שריף רצה להבין את הדינמיקה של סכסוכים בין קבוצתיים ודעות קדומות כלפי קבוצות. לשם כך אספו הוא ועמיתיו למחקר 22 ילדים בני 11, כולם בנים אמריקנים לבנים, שעד אז לא הכירו זה את זה – וארגנו להם מחנה קיץ באתר מרוחק, הפארק הלאומי ׳מערת השודדים׳ באוקלהומה. הילדים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות, ושוכנו בצריפים בשני אזורים שונים של הפארק.

בשלב הראשון הקבוצות לא ידעו האחת על קיומה של חברתה. שבוע זה הוקדש לגיבוש הקבוצות. הילדים בכל קבוצה טיילו ושחו ביחד. כל קבוצה בחרה לעצמה שם – ׳העיטים׳ ו׳הפתנים׳ – והדפיסה את השם על חולצות ועל דגלים.

ואז, לאורך ארבעה ימים, שתי הקבוצות הופגשו זו עם זו לסדרה של תחרויות. הקבוצה המנצחת קיבלה גביעים, מדליות ופרסים; המפסידה לא קיבלה כלום. בו במקום נוצרה מתיחות. כל קבוצה קראה לחברי הקבוצה השנייה בשמות גנאי, הציקה להם ושרה עליהם שירים משפילים. היריבות החמירה והלכה. הקבוצות שרפו זו לזו דגלים, ואף פשטו האחת על צריפי המגורים של רעותה. הילדים סירבו לאכול עם בני הקבוצה השנייה בחדר אוכל אחד.

השלב השלישי נקרא ׳שלב האינטגרציה׳. נקבעו פעילויות משותפות. חברי שתי הקבוצות צפו בסרטים ביחד. הם הפעילו יחד זיקוקים ביום העצמאות. התקווה הייתה שמפגשים פנים אל פנים יפחיתו את המתחים ויובילו לפיוס. זה לא קרה. אחדים מהמפגשים נגמרו בכך שהילדים השליכו אוכל זה על זה.

בשלב הרביעי החוקרים יצרו במתכוון מצבים שבהם מתעוררת בעיה המציקה לשתי הקבוצות גם יחד. הבעיה הראשונה הייתה חסם באספקת מי השתייה למחנה. שתי הקבוצות זיהו את הבעיה בנפרד, ונאספו במקום החסימה כדי לסלקה. יחד עמלו לעשות זאת, ויחד חגגו את ההצלחה. במקרה נוסף, שתי הקבוצות בחרו לצפות בסרטים מסוימים. החוקרים הסבירו להם ששכירת הסרטים תעלה כסף רב, והדבר חורג מתקציב המחנה. שתי הקבוצות הסכימו לתרום סכומים שווים. במקרה שלישי, עגלה שהילדים נסעו בה נתקעה, והם היו צריכים לדחוף אותה ביחד. כששלב זה הגיע לסיומו, הילדים כבר לא החזיקו בדימויים שליליים על הצד השני. באוטובוס שהחזיר את הילדים מהמחנה, ילדים מקבוצה אחת השתמשו בכספי הפרס שלהם כדי לקנות משקאות לכולם.

מחקרים אחרים העלו תוצאות דומות. המסקנה מהפכנית. אפשר להפוך אפילו קבוצות עוינות לקבוצה אחת מלוכדת, אם מעמידים מול שתיהן אתגר משותף שאף לא אחת מהן תוכל להתגבר עליו לבדה.

הרב נורמן לם, לשעבר נשיא ׳ישיבה אוניברסיטה׳, העיר פעם שהוא מכיר רק בדיחה אחת בכל הגמרא: המימרה כי "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" (ברכות סד ע"א). הרי הרבנים מפורסמים במחלוקותיהם. איך אפשר לומר שהם מרבים שלום בעולם?

כמובן, הגמרא לא התכוונה להתבדח. כדי להבין מדוע הדברים אמורים במלוא הרצינות, יש לקרוא את המשך המימרה:

"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר ׳וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ׳ (ישעיה נד, יג), אל תקרי ׳בנייך׳, אלא ׳בונייך׳".

כשתלמידי החכמים נעשים בונים, הם מרבים שלום. המבקש לאחד אנשים אינדיבידואליסטים מאוד לכדי קהילה חייב להפוך אותם תחילה לבונים. את זאת עשה משה כשהקהיל את בני ישראל לבניין המשכן.

בניית צוות, אפילו אחרי אסון כמו חטא העגל, איננה מסתורין ואיננה נס. בונים צוות בהצבת משימה – כזו המדברת אל לבם של האנשים, וששום חלק מהצוות לא יוכל להשלימה לבדו. זו צריכה להיות משימה קונסטרוקטיבית. כל חבר בצוות צריך להיות מסוגל לתרום תרומה ייחודית, וכאשר הוא תורם אותה, עליו להרגיש שמעריכים אותו. הכרחי שכל חבר בצוות יוכל בסוף מעשה לומר בגאווה: עזרתי לעשות זאת.

את זאת הבין משה, וכך עשה. הוא ידע שכדי לבנות צוות, צריך ליצור צוות שבונֶה.


[1] אליאס קנטי, ההמון והכוח, עמשי לוין (מתרגם), תל אביב 1979.

[2] אין כוונתי לומר כאן שההקהלה הייתה יוזמתו של משה. המצווה לבנות את המשכן היא כמובן מצוות ה׳, לא מצווה של משה. מצווה זו מובאת בתורה, כזכור, עוד לפני סיפור העגל – בפרשת תרומה. הדבר ממחיש את העיקרון ש"אין הקב"ה מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה" (מגילה יג ע"ב).


Saviv Shulchan HaShabbat
  1. האם הפתרון של משה מפתיע אותכם? 
  2. איך הקהילה שלכם מעודדת את חברי הקהילה לבנות ולהתחבר? 
  3. על איזה רעיונות אתם יכולים לחשוב שיגבירו את הגיבוש בתוך הקהילה שלכם?
Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.

More on Vayakhel

רוח הקהילה

לו הייתם מנהיגי העם, איך הייתם מגיבים לאובדן עשתונות המוני מסוגו של חטא העגל? איך הייתם משקמים את הסדר המוסרי בחברה? התשובה של משה  רבנו…

קהילות וקהלים

מלאני רייד היא עיתונאית, בעלת טור קבוע בטיימס הלונדוני. היא משותקת מצווארה ומטה, אך רחמים עצמיים הם ממנה והלאה – כדי כך ששמו של הטור…

לא היפה קדוש אלא הקדוש יפה

בצלאל הוא טיפוס נדיר במקרא: האֳמָן, האֻמָּן, מעצבו של היופי שבעבודת ה’, האיש אשר יחד עם אהליאב יצר את כלי המשכן. נדיר – כי היהדות,…

חלל לחול, חלל לקודש

פרשיות המשכן הארוכות, ואיתן ספר שמות כולו, מגיעים לסיומם בשיא מרהיב: “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא…

תמיד במסע

בפסוקיו האחרונים של ספר שמות יש קושי סגנוני קטן החומק מעיניהם של קוראים רבים אך, על פי פירושו של רש”י, נותן לנו רמז חשוב למהותה…

החיה הקהילתית

בתחילת פרשת ויקהל משה עושה תיקון לחטא העגל. התורה רומזת לנו על כך כאשר היא פותחת את שתי הפרשיות בפעלים כמעט זהים. “וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל…