שלשלת אמיצה של משברי זהות

צו

Screenshot 2021 03 22 at 15.36.27

LISTEN

READ IN

מנהיגים טובים מכירים את המגבלות שלהם. הם אינם מנסים לעשות הכול בעצמם. הם בונים צוותים. בתחומים שאינם מצטיינים בהם, הם מפנים מקום לטובים מהם. הם מבינים את חשיבותם של איזונים ובלמים ושל הפרדת רשויות. הם מקיפים את עצמם באנשים שונים מהם. הם מבינים את הסכנה שבריכוז כל הכוח אצל אדם יחיד. אלא שהכרת מגבלותינו, ההתוודעות לדברים שאיננו יכולים לעשות, ואף לדברים שאיננו יכולים להיות, עלולה להיות חוויה מכאיבה. לעתים היא כרוכה במשבר רגשי.

בתורה מופיעים ארבעה סיפורים מרתקים על משברים מסוג זה. המשותף להם אינו מילים, אלא מנגינה. בקהילות ישראל, מקדמת דנא, התורה לא רק נקראת אלא גם מזומרת. משה באחרית ימיו קרא לתורה "שירה".[i] מסורות נגינה שונות התפתחו בארץ ישראל ובבבל, ובמאה העשירית נוצרה בידי בעלי המסורה בטבריה מערכת סימון שיטתית לטעמי המקרא. אחד מטעמי המקרא נדיר במיוחד. שמו שלשלת, צורתו מסולסלת, ונגינתו עולה ויורדת, עולה ויורדת. בכל חמשת חומשי תורה גם יחד הוא מופיע רק ארבע פעמים. בכל פעם שהוא מופיע, הוא מאותת על משבר קיומי. שלוש שלשלות נמצאות בספר בראשית. הרביעית – בפרשתנו. כפי שנראה להלן, שלשלת רביעית זו מסמנת משבר הנוגע למנהיגות. במובן רחב יותר נכון הדבר גם לשלוש הקודמות.

השלשלת הראשונה מופיעה בסיפורו של לוט. לוט התיישב בסדום אחרי שנפרד מדודו אברהם. הוא נטמע באוכלוסייה המקומית. בנותיו נישאו לתושבי העיר. הוא עצמו ישב בשער העיר, כלומר היה כנראה שופט. ואז הגיעו לסדום שני זרים והורו לו לעזוב את העיר, שכן אלוהים עומד להחריב אותה. אולם לוט היסס. הוא התמהמה. ועל המילה "וַיִּתְמַהְמָהּ" מסומנת שלשלת (בראשית יט, טז). לוט היה קרוע, מסוכסך. הוא חש שהזרים צודקים. העיר אכן עמדה להיהרס. אלא שכל עתידו היה משוקע בזהותו החדשה, זו שביקש לסגל לעצמו ולבנותיו. הזָרים, הלוא הם המלאכים, תפסו אותו בכוח ולקחו אותו למקום מבטחים; אלמלא עשו כן, הוא היה מתמהמה רגע אחד יותר מדי.

השלשלת השנייה מופיעה כאשר אברהם מבקש מעבדו – אליעזר, לפי המסורת – למצוא כלה לבנו יצחק. המפרשים סבורים שאליעזר לא היה שלם עם השליחות. אם יצחק לא יתחתן ולא יוליד ילדים, יורשי נחלתו של אברהם יהיו בבוא היום אליעזר וצאצאיו. אברהם כבר אמר זאת לפני שנפקד בבן:

"ה׳ אֱ־לֹהִים, מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר?... הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע, וְהִנֵּה בֶן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אֹתִי!".

בראשית טו, ב-ג

אם אליעזר יצליח בשליחותו להביא אישה ליצחק, ואם לזוג יהיו ילדים, יאפסו סיכוייו לרשת את רכושו ונחלתו של אברהם. שני יצרים נאבקו בתוכו: נאמנות לאברהם ושאפתנות אישית. הנאמנות ניצחה, אך לא בלי קרב. בפסוק המספר כיצד אליעזר התפלל להצלחת שליחותו, המילה "וַיֹּאמַר" מוטעמת בשלשלת:

"וַיֹּאמַר: ה׳ אֱ־לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם".

בראשית כד, יב

השלשלת השלישית שולחת אותנו למצרים, אל יוסף המופקד על בית פוטיפר שר פרעה. אשת פוטיפר ניסתה לפתותו, והוא מיאן. הוא אמר לה שאם ישכב עמה יפר את האמון שפוטיפר נותן בו, ויחטא חטא גדול לה׳. אלא שהמילה "וַיְמָאֵן" (בראשית לט, ח) מוטעמת בשלשלת, ובקרב חז"ל ופרשני ימי הביניים יש הרואים בזה רמז למאמץ הגדול של יוסף לסרב לאשת פוטיפר.[ii] הוא כמעט נכנע לה. לא הייתה פה רק ההתנגשות הרגילה שבין פיתוי ואיפוק. זו הייתה התנגשות בין זהויות. יוסף, אל נא נשכח, חי בארץ חדשה ונוכרייה. אחיו דחו אותו מעל פניהם. הם הבהירו לו שאינם רוצים שיהיה חלק מהמשפחה. הוא מתחיל בחיים חדשים. מדוע עליו לשמור אמונים לקוד ההתנהגות המשפחתי? ברומא התנהג כרומאי, ובמצרים כמצרי! אם אשת אדוניו חפצה בו, למה שלא ייעתר לה? השאלה שיוסף מתחבט בה איננה רק "האם כך נכון לעשות?" אלא גם "האם אני מצרי או עברי?"

שלוש שלשלות, שלושה קונפליקטים פנימיים, שלושתם נוגעים לזהות. כל אחד מאתנו צריך לפעמים להחליט לא רק "מה אעשה?" אלא גם "איזה סוג אדם אהיה?". ואם אנחנו מנהיגים, הכרעה זו גורלית במיוחד. זה המקרה בשלשלת הרביעית, שגיבורהּ המרכזי הוא משה.

אחרי חטא העגל הורה משה לבני ישראל, במצוות ה׳, לבנות משכן: בית שיסמל דרך קבע את שכינתו של ה׳ בקרב העם. מלאכת הבנייה נשלמה, וכל שנותר למשה הוא לקדש לכהונה במשכן את אחיו אהרן ואת בניו. הוא הלביש את אהרן בבגדי הכוהן הגדול, משח אותו בשמן המשחה, והקריב את הקרבנות הנדרשים. והנה, מעל המילה "וַיִּשְׁחָט" (המוסבת על איל המילואים השני, ויקרא ח, כג) מופיעה שלשלת. לאור ניסיוננו בשלושת המקרים הקודמים, אנחנו מבינים שיש פה רמז למאבק פנימי בתודעתו של משה. אבל מהו? בכתובים אין אפילו צל של סימן למשבר אצל משה.

אם נחשוב לרגע, מקור מצוקתו של משה יתחוור לנו היטב. עד עכשיו משה היה מנהיגו של עם ישראל. אהרן תמך בו, ליווה אותו בהופעותיו אצל פרעה והיה דוברו, עוזרו וסגנו. מעתה ואילך אהרן יהיה בעל תפקיד מנהיגותי בזכות עצמו. לא עוד האיש הצועד מאחורי משה: אהרן יעשה דברים שמשה עצמו לא יוכל לעשות. הוא יקריב את קרבנות התמיד במשכן. הוא ינהל את עבודת הקודש. אחת לשנה, ביום הכיפורים, יבצע את סדרת הטקסים שתבטיח לבני ישראל כפרה. אהרן חדל להיות צילו של משה, ומעתה יהיה מנהיג מסוג מיוחד, שמשה נידון שלא להיות. הכוהן הגדול.

התלמוד מוסיף לרגע הזה עוד ממד נוגע ללב. כאשר התגלה אלוהים למשה בסנה, משה ניסה כמה פעמים להשתמט מקריאתו של ה׳ אליו שינהיג את העם. לבסוף אמר לו אלוהים שאהרן יתלווה אליו ויהיה לו לפֶה (שמות ד, יד-טז). על פי התלמוד, ברגע זה איבד משה את הכהונה העתידית לאהרן:

"אני [ה׳] אמרתי, אתה כהן והוא לוי – עכשיו הוא כהן ואתה לוי".[iii]

הנה לנו המאבק הפנימי של משה, שהשלשלת מכוונת אליו. משה עומד למנות את אחיו למשרה שהוא עצמו לעולם לא יחזיק בה. הדברים יכלו להתגלגל אחרת, אבל איננו חיים בעולם של 'אִילוּ'. משה בוודאי שמח בשביל אחיו, אבל אי־אפשר שלא יחוש קורט של אבדן. אולי לבו כבר מבַשר לו שאף על פי שהוא הנביא והוא משחרר האומה, הוא לא יזכה למה שאהרן יזכה לו: לראות את בניו ואת בני בניו יורשים אותו בתפקידו. בנו של כוהן הוא כוהן. בנו של נביא, נדיר שיהיה נביא אף הוא.

כל ארבעת סיפורי השלשלת מזכירים לנו דבר אחד: שמגיע רגע שבו אנחנו מוכרחים להחליט מי אנחנו. רגע של אמת קיומית. לוט הוא עברי, לא סדומי. אליעזר הוא עבד אברהם, לא יורשו. יוסף הוא בנו של יעקב, לא מצרי המתנהג בהפקרות. משה הוא נביא, לא כוהן. כדי לומר "כן" לְמה שהננו, דרוש אומץ לומר "לא" למה שאיננו. הדבר כרוך תמיד במאבק ובייסורים. השלשלת ממחישה זאת בנגינתה ובצורתה. אך לבסוף, משהכרענו, אנחנו מסוכסכים עם עצמנו פחות מכפי שהיינו.

הדבר נכון במיוחד באשר למנהיגים, ומשום כך מקרהו של משה בפרשתנו חשוב כל כך. יש דברים שמשה לא נועד לעשות. הוא לא יהיה כוהן. תפקיד זה נופל בחלקו של אהרן. הוא לא יוביל את העם אל עברו המערבי של הירדן. זה יהיה תפקידו של יהושע. כדי להיות נאמן לעצמו, משה נדרש להשלים עם העובדות הללו ברוח טובה. ומנהיג חייב להיות נאמן לעצמו כדי להיות נאמן לעמו.

אל לו למנהיג לנסות להיות כל הדברים בשביל כל האנשים. עליו להסתפק במה שהִנו. ממנהיג נדרש האומץ להיות הוא עצמו – ותנאי לכך הוא הכוח להכיר במה שאינו יכול להיות.


[i] דברים לא, יט.

[ii] תנחומא, וישב ח. מובא אצל רש"י בפירושו לפסוק.

[iii] זבחים קב ע"א.


Saviv Shulchan HaShabbat
  1. האם יש בתנ"ך מקרים נוספים שאפשר לצפות למצוא בהם שלשלת?
  2. במה שונה סיפור היסוסו של לוט משלושת הסיפורים האחרים?
  3. האם לדעתכם מאבקי זהות פנימיים יוצרים מנהיגים טובים יותר?

Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.

More on Tzav

אלימות וקדושה

מדוע קורבנות? נכון, למן חורבן בית שני הקורבנות אינם חלק מחיי היהדות. נכון, הם רק אמצעי למטרה. אבל מדוע בחר ה’ במטרה שהאמצעים להשגתה הם…
Tzav 5780

יהדות של שתי ההמיספרות

ההפטרה היא מוסד עתיק, בן אלפיים שנה לפחות. נסיבות הולדתו שנויות במחלוקת בין החוקרים. יש הסבורים שהוא החל בימי גזרות אנטיוכוס הרביעי, אותן גזרות שהציתו…
Tzav 5779

הרס והרס עצמי

בפרשתנו, הדנה בקורבנות, מופיע איסור אכילת הדם: “וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ”.…
Tzav 5778

יהדות היא הודיה

המילים הראשונות שלֻמַּדנו לומר בכל בוקר, עם ההתעוררות ממש, הן “מודה אני”. עוד לפני התודעה – באה התודה.  הפועל “מודה” בא אפילו לפני ה”אני”, שלא…

מדוע גוועות תרבויות

הסוציו-ביולוגית האמריקנית רֶבֶּקה קוֹסטה פרסמה ב-2010 ספר שעורר הדים רבים, ושמו, בתרגום חופשי, “הרעשן של השומר: לחשוב איך לא להיכחד”.[i] קוסטה מגוללת בו תיאוריה מרתקת…