lashon hara speech kills knife talk bubbles conversation

חז"ל הטעִינו את מחלת הצרעת, הנושא העיקרי של פרשתנו, במִטען מוסרי. לדבריהם, הצרעת איננה סתם מצב רפואי, אלא עונש. פירושם מבוסס על ראָיה מתוך התורה עצמה. במעמד הסנה ידו של משה לקתה בצרעת כאשר הוא הטיל ספק בנכונותם של בני עמו להאמין בו (שמות ד, ו-ז). מרים לקתה בצרעת כאשר דיברה סרה במשה (במדבר יב, א-טו). לראיות אלו נוסף מדרש מילים: מצורע – נוטריקון של "מוציא שם רע", אדם המוציא את דיבתם של אחרים רעה.

חז"ל החשיבו את לשון הרע לאחת העבֵרות החמורות ביותר. כך מתמצת זאת הרמב"ם:

אמרו חכמים, על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים; ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים, כל המספר בלשון הרע – כאילו כפר בעיקר... ועוד אמרו חכמים, שלושה לשון הרע הורגת: האומרו והמקבלו וזה שאומרין עליו; והמקבלו יותר מן האומרו.[1]

האומנם נזקו של לשון הרע כה גדול? אכן כן. הנה שתיים בלבד מתוך דוגמאות רבות מאוד. בתחילת המאה השלוש־עשרה פרצה מחלוקת קשה בין חסידיו של הרמב"ם לבין מבקריו. בעיני אוהדיו, הוא היה מגדולי חכמי ישראל בכל הזמנים. בעיני מתקיפיו, הוא היה הוגה מסוכן שבכתביו כלולים דברי כפירה, ואשר בהשפעתו יהודים נוטשים את דרך התורה והמצוות.

אש המחלוקת השתוללה. כל צד הנפיק דברי גינוי וכתבי חרם על משנהו. היו מאמרים ומאמרי־נגד, דרשות ודרשות־נגד, ויהדות צרפת וספרד היטלטלה בסערה. ואז, בשנת 1232, הנזירים הדומיניקנים העלו את כתבי הרמב"ם באש. ההלם מכך הוביל להפוגה קצרה; אך אז חיללו קיצונים את קבר הרמב"ם בטבריה. בהמשך, בעקבות הוויכוח הבין־דתי בפריז בראשית שנות הארבעים של המאה השלוש־עשרה, נוצרים העלו באש את כל עותקי התלמוד שהצליחו להניח עליהם את ידם. זה היה אחד האסונות הגדולים שידעה היהדות בימי הביניים.

מה היה הקֶשר בין המאבק הפנימי של היהודים לבין שריפת הספרים היהודיים בידי נוצרים? האם ניצלו הדומיניקנים את אישומי הכפירה שיהודים הטיחו ברמב"ם כדי לבסס אישומים משלהם? או אולי הם פשוט ניצלו את הקרע הפנימי ביהדות כדי לרדוף את היהודים בלי לחשוש מפני מעשי תגמול מאורגנים מצד קהילה מאוחדת? כך או כך, לכל אורך ימי הביניים, רבות מהרדיפות הקשות ביותר של יהודים בידי נוצרים היו פרי הסתה מצד יהודים משומדים, או שהן ׳רכבו׳ על גליהן של סערות פנימיות בקהילה היהודית.

ולדוגמה מן העת החדשה. אחד מדובריה המבריקים של היהדות האורתודוקסית היה הרב מאיר לייבוש בן יחיאל מיכל וייזר, המלבי"ם (1809–1879), שנתמנה לרבה הראשי של רומניה. בהיותו תלמיד חכם דגול, שפירושו למקרא נחשב לאחד מפירות ההילולים של היהדות במאה התשע־עשרה, כל הזרמים בקהילה היהודית קיבלו תחילה ברצון את מנהיגותו וראו בו דמות מופת דתית ורוחנית. אך עד מהרה גילה האגף המשכילי של הקהילה כי הרב החדש הוא בעל השקפה שמרנית מובהקת, והחל להסית נגדו את רשויות השלטון. כרזות ועלונים תיארו אותו כשריד חשוך של ימי הביניים, אדם המתנגד לקדמה ולרוח הזמן.

בפורים שלחו אליו משלוח מנות ובו בשר חזיר וסרטנים, ופתק: "אנו, שוחרי הקדמה בקהילה, מתכבדים להגיש למאורנו הגדול מעדנים אלה משולחננו". לבסוף, בהשפעת המסע הציבורי, הממשלה הסירה את הכָּרתה הרשמית מהקהילה היהודית ומהמלבי"ם כרבה הראשי, ואסרה עליו לשאת דרשות בבית הכנסת הגדול. השכם בבוקר יום שישי, י׳ באדר ב׳ תרכ"ד (1864), הקיפו שוטרים את ביתו ועצרו אותו. למוחרת השבת הוא הועלה על אונייה והובל לבולגריה, ושם שוחרר על תנאי שלא ישוב לרומניה. כך מתואר מסע ההכפשות נגד המלבי"ם באנציקלופדיה יודאיקה:

מ׳ רוזן פרסם שורה של מסמכים החושפים את האשמות השווא וההשמצות שאויביו היהודים-המתבוללים של המלבי"ם כתבו נגדו והעבירו לשלטונות הרומניים. הם האשימו אותו בחוסר נאמנות ובהכשלת השתלבותם החברתית של היהודים בחברה הלא־יהודית על ידי הקפדה על שמירת חוקי הכשרות, ואמרו "הרב הזה, בהתנהלותו ובאיסוריו, מבקש לעצור את הקדמה". כתוצאה מכך פרסם ראש ממשלת רומניה הצהרה נגד הרב "הנבער והחצוף"... בעקבות זאת סירב השר לתת זכויות ליהודי בוקרשט, בטענה שרב הקהילה הוא "אויבה המושבע של הקדמה".

סיפורים דומים אפשר לספר על עוד כמה וכמה ענקי תורה – בהם הרב צבי הירש חיות, הרב עזריאל הילדסהיימר, הרב יצחק ריינס, ואפילו הרב יוסף דב סולוביצ׳יק זצ"ל, שהובא למשפט בבוסטון ב־1941 כדי להתמודד עם האשמות מצוצות מן האצבע שהעלתה הקהילה היהודית שם. כל המקרים המבישים הללו היו גלגולים מאוחרים של המלחמה האכזרית שאסרו ה'מתנגדים' על יריביהם החסידים. בימים ההם נאסרו אדמו"רים רבים, בהם מייסד חסידות חב"ד רבי שניאור זלמן מלאדי, בגלל עדויות שקר שמסרו יהודים לרשויות השלטון.

אנחנו אומה עתירת היסטוריה, ובכל זאת לעתים אנו אטומים להיסטוריה במידה מביכה. פעם אחר פעם, יהודים שלא הצליחו לפתור מריבות פנימיות בדרכים מקובלות הלשינו על יריביהם לרשויות האזרחיות, וגרמו נזק נורא לקהילה. אף על פי שהיהדות הרבנית כולה היא תרבות של דיון, ולמרות העובדה שהתלמוד אומר שהלכה כבית הילל ולא כבית שמאי "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן"[2] – למרות כל זאת, יהודים המשיכו לגנות, להכפיש ואפילו להחרים יהודים אחרים שהם לא הצליחו להבין את עמדתם. לא פעם, יהודים דתיים החרימו בעוון סטייה מדרך האמונה דווקא את ההוגים שהיו מְגִניה הדגולים של היהדות הדתית, או לימים האורתודוקסיה, מפני האתגרים האינטלקטואליים של התקופה.

מה היה חטאם של מאשימים אלה? רק לשון הרע. ומהו, ככלות הכול, לשון הרע? מילים, רק מילים. אבל למילים יש תוצאות. אותם מְגִני־הדת־מטעם־עצמם, שרמסו את בני הפלוגתא שלהם, רמסו בעצם את עצמם ואת דתם. הם הצליחו להבאיש את ריחה של היהדות ולגרום לה להיראות דת צרת אופקים שאינה מסוגלת להכיל מורכבות וידיה רפות לנוכח אתגרים חדשים, דת של קללות במקום טיעונים, וחרמות במקום דיונים מנומקים. הרמב"ם והמלבי"ם נשאו את גורלם באורך רוח. אך למתבונן מן הצד, הרואה כיצד מסורת כה נעלה מושפלת לעפר, לא נותר אלא לבכות.

כמה מופלאה היא התובנה של חז"ל כי הצרעת, אותה מחלה מעַוותת, היא סמל ותסמין ללשון הרע. כי אכן, אנו מתעוותים כאשר הלשון משמשת אותנו לשֶקר במקום לקֶשר, לרמיסה במקום למסירה, להחרבת הדעת במקום להרחבתה; כשאנו משתמשים בלשון כנשק ומפעילים אותה באצבע גסה על ההדק. המסר של הצרעת ברור: אלימות מילולית איננה מעודנת מאלימות פיזית, ומי שפוגע באחרים נפגע בעצמו. מילים פוצעות. עלבונות מכאיבים. לשון הרע הורס קהילות. הלשון היא מתנתו הגדולה ביותר של אלוהים לאדם, ואם רצוננו שמתנה זו תהיה לנו לצֳרי ולא לרועץ, עלינו לנצור אותה מרע.


5783 hebrew around the shabbat shulchan ivrit
  1. האם לדעתכם מוצדק לבייש בציבור את החוטא בלשון הרע? למה?
  2. היכן אתם רואים היום את מרב לשון הרע? מה אפשר לעשות כדי לשפר זאת?
  3. מה לדעתכם המדיה החברתית מביאה לעולם יותר – טוב או רע?

[1] משנה תורה, הלכות דעות ז, ג.

[2] עירובין יג ע"ב.

With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant & Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.

“I have loved the Torah of R’ Chaim Schimmel ever since I first encountered it. It strives to be not just about truth on the surface but also its connection to a deeper truth beneath. Together with Anna, his remarkable wife of 60 years, they built a life dedicated to love of family, community, and Torah. An extraordinary couple who have moved me beyond measure by the example of their lives.” — Rabbi Sacks

More on Tazria and Metzora

מילים שמרפאות

בסרט החדש ‘יום יפה בשכונה’ מגלם טום הנקס את איש הטלוויזיה פְרֵד רוג’רס, אהובם של כמה דורות של ילדים אמריקנים, שהתפרסם במיוחד בתוכנית אירוח-הילדים הוותיקה…

כוחו של שבח

מפעם לפעם באים אליי זוגות העומדים להינשא. לפעמים הם שואלים אותי אם יש לי עצה לחיזוק הנישואים. אני מציע להם הצעה פשוטה. תוצאותיה הן על…

לשון הטוב: יש דבר כזה?

חז”ל ראו את הצרעת, שדיניה מפורטים בפרשיות-השבוע שלנו, לא כמחלה אלא כחשיפה פומבית נסית של חטא לשון הרע. התורה היא, אם תרצו, הרהור מתמשך על…

כוחה של בושה

ב-20 בדצמבר 2013 חיכתה צעירה ושמה ג’סטין סאקו בנמל התעופה הית’רו בלונדון לקריאה לעלות  לטיסה לאפריקה. כדי להעביר את הזמן, העלתה לטוויטר ציוץ סר טעם…

כוחו של דיבור

הצרעת לצורותיה – צרעת העור, צרעת הבגד וצרעת הבית – זוהתה בידי חכמינו לא כמחלה אלא כעונש, ולא על כל חטא אלא על חטא אחד…

לשון הטוב

חז”ל לא חסכו גינויים מלשון הרע, החטא שהם ראו בו את הגורם לצרעת, והעמידו אותו בראש סולם העוונות. אולם ישנו עיקרון מטא-הלכתי הקובע: “מכלל לאו…

מילת היצר

קשה לקבוע במדויק את הרגע ההיסטורי שרעיון חדש הופיע בו לראשונה על במת האנושות; בייחוד קשה לעשות זאת לגבי רעיון אמורפי כגון האהבה. אבל לאהבה…
Tazria 5779

קורבנות היולדת

דיני היולדת המרוכזים בתחילת פרשתנו הם אתגר למפרשים. אישה שילדה בן נטמאת לשבעה ימים: “וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּו‍ֹתָהּ תִּטְמָא”. עליה לחכות שלושים ושלושה…
Tazria 5776

היום השמיני

דיני לידת בן זכר פותחים את הפרשה, ואחד מהם הוא המילה: “וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ”. ויקרא יב, ג בדרך כלל איננו אומרים “מילה” אלא…