תמיד במסע

פקודי

pekudei 5776 POST

LISTEN

READ IN

ישיבה היא העישון החדש. כך אומרת מַנְטְרַת הבריאות החדשה. היושב זמן רב מדי אל השולחן או מול המסך מסכן את בריאותו. ארגון הבריאות העולמי מצא שחוסר פעילות גופנית הוא הסיכון הבריאותי הרביעי בגודלו כיום, גדול מהשמנת-יתר. במילותיו של ד"ר ג'יימס לוין, מן המומחים המובילים בתחום והאיש שטבע את המנטרה – "אנחנו יושבים את עצמנו לדעת".

הסיבה לכך היא שלא נבראנו לישיבה ממושכת. גופינו נבראו מתאימים לתנועה, לעמידה, להליכה ולריצה. אם איננו מעמלים את גופנו דרך קבע, תפקודו עלול להידרדר ולהעמידנו בסכנת מחלה קשה. ונשאלת השאלה – האם הדבר נכון גם לנפש, לרוח, לתודעה?

הפסוק הראשון בספר תהלים מציע רמז נאה.

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב".

לפנינו, על דרך השלילה, תמונה של החיים הגרועים, חיים של רדיפת הערכים הלא נכונים. האיש הרע מתחיל בהליכה, ואז עומד, ואז יושב. זאת מגמת פניהם של החיים הגרועים: מהתנועה אל היעדר התנועה. על כך מדבר גם מזמור תהלים אחר, המוכר לנו מתפילת ההלל, ואשר לועג לאלילים:

עֲ‍צַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.

תהלים קטו, ד–ח

אם אתם חיים למען חפצים דוממים וחסרי חיים, גם אתם תהיו כאלה. כמאמר מדבקת-פגוש שהייתה נפוצה בארצות דוברות אנגלית:

"מי שמֵת עם הכי הרבה צעצועים – מנצח".

היהודים אמנם מייחלים לשבת בבית ה' כל ימי חייהם, אבל מחוץ לבית ה' יהודים אינם יושבים. ההיסטוריה של עם ישראל מתחילה בשני מסעות גדולים אל ארץ ישראל: מסעו של אברהם מארצו וממולדתו ומבית אביו, ומסעם של משה ובני ישראל מארץ מצרים, מבית עבדים. "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", אומר ה' לאברהם (בראשית יז, א). בהיותו בן תשעים ותשע שנה, מתאושש מכאבי מילת בשרו, ראה אברהם שלושה אנשים זרים "וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" (בראשית יח, ב). על הפסוק "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז, א) אומר רש"י בעקבות מדרש בראשית רבה:

ביקש יעקב לֵישֵׁב בשלווה – קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה?[i]

סופה של פרשת פקודי, שהוא גם סוף חומש שמות, רומז לרעיון זה בעדינות רבה. המִשכָּן כבר בנוי ומורכב, ופסוקי הסיום מספרים על הזיקה בינו לבין "ענן הכבוד" שמילא את אוהל מועד. המשכּן תוכנן כמבנה יביל.[ii]  אפשר היה לפרקו בקלות ולשאת את חלקיו, וכך נסעו בני ישראל מתחנה לתחנה במדבר. בכל פעם שהגיע הזמן לצאת לדרך, הענן היה סר מאוהל מועד אל מחוץ למחנה, בכיוון ההליכה הנדרש. כך מתארים זאת פסוקיו האחרונים של ספר שמות:

וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם. וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן – וְלֹא יִסְעוּ, עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ. כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם.

שמות מ, לו–לח

פעמיים נאמר פה "בכל מסעיהם", אך יש הבדל רב ביניהן. בפעם הראשונה, פירוש הביטוי הוא כפשוטו. כשהענן התרומם בני ישראל ידעו שהם צריכים לצאת למסע נוסף.  הפעם השנייה, לעומת זאת, איננה יכולה להיות מובנת כפשוטה. הרי הענן לא היה "עַל הַמִּשְׁכָּן" בכל מסעיהם של בני ישראל; להפך: בזמן המסעות הוא לא היה שם, אלא הוביל את בני ישראל, ורק בעתות חניה הוא חזר אל מעל למשכן.  רש"י הבחין בבעיה, והסביר כך:

"מקום חנייתן אף הוא קרוי מסע ... לפי שממקום החנייה חזרו ונסעו, לכך נקראו כולן מסעות".[iii]

ההערה היא לשונית, אבל המסר עקרוני. במילים ספורות תמצת רש"י אֲמִתָּה קיומית של הזהות היהודית. גם כשהיהודי חונה, הוא בעצם נתון במסע. להיות יהודי פירושו לנסוע. היהדות היא מסע. האבות גרו באוהלים, לא בבתים.[iv]  ראיה לכך נמצאת דווקא בפעם הראשונה שבה מסופר שאחד האבות בנה בית:

"וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה. וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת, וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת; עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת".

בראשית לג, יז

זהו פסוק מדהים. יעקב הוא הבן הראשון במשפחת הברית הבונה בית, אך הוא אינו קורא למקום בשם שיש בו המילה "בית" (כמו בית-אל או בית-לחם) אלא דווקא "סוכות". דומה שיעקב ידע, או אולי הרגיש שלא במודע, שחיי הברית פירושם נכונות מתמדת לנוע, לנסוע, לצמוח.

אפשר היה לחשוב שכל זה נכון רק עד שבני ישראל חוצים את הירדן ומתיישבים בארצם. אך התורה אומרת אחרת:

"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ: כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי".

ויקרא כה, כג

אם נחיה בארץ כאילו היא שלנו לצמיתות, שהותֵנו בה תהיה עראית. אבל אם נחיה בה כאילו זה עניין זמני, נישאר בה לצמיתות. עולמנו הוא עולם של זמן ושל שינוי, של צמיחה ושל כמישה, ובעולם כזה רק ה' ותורתו קבועים. פסוק נוקב בספר תהלים, שהיה יקר במיוחד ללבו של הפילוסוף עמנואל לוִינָס, אומר כך:

"גֵּר אָנֹכִי בָאָרֶץ. אַל תַּסְתֵּר מִמֶּנִּי מִצְו‍ֹתֶיךָ".

תהלים קיט, יט

להיות יהודי הוא להיות תמיד קל רגליים, נכון לצאת לפרק הבא של המסע – מסע כפשוטו או מסע כדימוי. ביתו של אדם הוא מבצרו, אומרים האנגלים. אבל ביתו של היהודי הוא אוהל, משכן, סוכה. חיינו בעולם הזה הם מגורי עראי. לכן כה יקר לנו כל רגע וכה חדש בעינינו.

יהודי בריטי נשוא פנים, הלורד ג'ורג' ויידנפלד, נפטר לפני שבועות ספורים והוא בן 96. הוא היה מו"ל מצליח, חברם ואיש סודם של מנהיגים אירופים, לוחם שלום בנפשו וציוני נלהב. בשנות כהונתו של חיים ויצמן כנשיא המדינה, ויידנפלד שימש יועצו הפוליטי. בערוב ימיו עוד הספיק לסייע בהצלת 20 אלף פליטים נוצרים סורים מידי דאעש. הוא היה ערני ואקטיבי, אפילו היפר-אקטיבי, ממש עד סוף חייו הארוכים והמרשימים.

בראיון ל'טיימס' הלונדוני לרגל יום הולדתו ה-92 נשאל כך: "בדרך כלל, אנשים שעוברים את גיל תשעים מאטים את הקצב. נראה שאתה דווקא מאיץ. מדוע?" והוא ענה, "כשאתה נעשה בן 92, אתה מתחיל להבין שהדלת עומדת להיסגר. יש לי כל כך הרבה מה להספיק עד אז, שככל שאני מזדקן כך אני עובד קשה יותר". זה מרשם מצוין למי שרוצה להישאר צעיר.

כמו גופנו גם נפשנו לא נבראה לשֶבת במנוחה. נוצרנו לתנועה, להליכה, לניעה, ללמידה, לחיפוש, לשאיפה, לצמיחה, לידיעה שאמנם לא עלֵינו המלאכה לגמור אך אין אנו בני חורין להיבטל ממנה. ביהדות, כפי שמזכיר לנו ספר שמות במילותיו האחרונות, אפילו חניה נקראת מסע. בענייני הרוח, כמו בענייני הגוף, הישיבה בלא תזוזה היא העישון החדש.


[i] רש"י לפסוק ב, שם.

[ii] דגש מיוחד ניתן ביבילותו של ארון העדות. הוא נישא בעזרת מוטות, "בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים", שהושחלו בטבעות שהיו בצלעות הארון. אסור היה להסיר את המוטות, גם בשעת חניה (שמות כה, טו). הארון היה מוכן למסע בהתרעה מיידית. ראו פירוש רש"ר הירש על אתר. 

[iii] רש"י לפסוק לח, שם.

[iv] שימו לב שלוט, בסדום, גר בבית (בראשית יט, ב). כך גם לבן הארמי (בראשית כד, כג).


Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.

More on Pekudei

יושרה ציבורית

דווקא מפני שפסוקי קריאת שמע מוכרים לנו כל כך, איננו מרבים להתעכב ולהרהר בפשרם. אחד הפסוקים הללו אומר, כידוע: “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ…

עלינו לשבח

אם רוצה מנהיג להפיק מבני קהילתו את המיטב, עליו לתת להם הזדמנות להראות שהם מסוגלים למעשים גדולים – ואז לחגוג את הישגיהם. זה מה שמתרחש…

קהילות וקהלים

מלאני רייד היא עיתונאית, בעלת טור קבוע בטיימס הלונדוני. היא משותקת מצווארה ומטה, אך רחמים עצמיים הם ממנה והלאה – כדי כך ששמו של הטור…

אופייה של האומה הזאת

היו שכינו את פרשת פקודי “פרשת רואה החשבון”, כי כך היא מתחילה: במעין סיכום חשבונאי של הכספים והחומרים שהוקדשו למשכן. זו דרכה של התורה ללמדנו…

חלל לחול, חלל לקודש

פרשיות המשכן הארוכות, ואיתן ספר שמות כולו, מגיעים לסיומם בשיא מרהיב: “וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא…

תמיד במסע

בפסוקיו האחרונים של ספר שמות יש קושי סגנוני קטן החומק מעיניהם של קוראים רבים אך, על פי פירושו של רש”י, נותן לנו רמז חשוב למהותה…