הייתכנו רחמים בלי דין?

כי תשא

judgment 6823792 1280

LISTEN

READ IN

בשיא הדרמה של חטא העגל משובצת תמונה חדה אך חידתית. משה המציא לעם מחילה מאת הקב"ה. אבל עכשיו, שוב על הר סיני, הוא עושה יותר מכך. הוא מבקש מהקב"ה להיות עִם הָעָם. הוא מבקש ממנו "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ" ו"הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" (שמות לג, יג; שם, יח). הקב"ה עונה, "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ, וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם" – אבל "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שם, יט-כ).

ואז הקב"ה מורה למשה לגשת לנקרת הצור, מקום שם יעבור על פני משה והוא יוכל לראות "אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שם, כג). שם משה שומע את ה' אומר את המילים האלו:

"ה', ה', אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת. נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים, נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה, וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה...".

לד, ז

רשימה זו זכתה לכינוי "שלוש-עשרה מידות הרחמים" של ה'.

חז"ל הסבירו שעל ידי כך ה' לימד את משה, ואת כל דורות העתיד, כיצד להתפלל אליו לסליחה ולכפרת עוונות.[1] משה עצמו השתמש במילים אלו ששמע מה', בשינויים קלים, במשבר הבא – חטא המרגלים. לימים נעשו המילים הללו לפזמון החוזר של הסליחות בימים הנוראים. הקב"ה כמו התחייב לסלוח לחוטאים שבכל דור ודור אם יצטטו את הגדרתו העצמית הזו.[2]  ה' חנון ורחום ונוהג באהבה ובסליחה. זהו רכיב מרכזי באמונת ישראל.

אבל יש ברשימה הזו גם אזהרה. הקב"ה מוסיף: "וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה", כלומר לא ישאיר את האשם נקי מעונש. ועוד, ה' "פּוֹקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" – משפט לא פשוט הטעון עיון, אך איננו נושא הדיון שלנו הפעם. האזהרה אומרת לנו שיש מחילה אבל יש גם עונש. יש רחמים אבל יש גם דין.

מדוע? למה צריכים להיות דין וגם רחמים, עונש וגם מחילה? חז"ל אמרו כי "בתחילה עלה במחשבה" של הקב"ה לברוא את העולם "במידת הדין. ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפהּ למידת הדין".[3]  אבל זה רק מחדד את השאלה. למה לא ויתר הקב"ה על מידת הדין לגמרי? למה אין די ברחמים ובסליחה לבדם?

תשובה מפתיעה ובלתי-רגילה מספק לנו המחקר העדכני בכמה תחומים, מפילוסופיה מוסרית עד פסיכולוגיה אבולוציונית, מתורת המשחקים עד אתיקה סביבתית.

נקודת הזינוק הטובה ביותר היא מאמרו המפורסם של גארט הרדינג משנת 1968 על "הטרגדיה של נחלת הכלל".[4] הוא מבקש מאיתנו לדמיין נכס שאין לו בעלים מסוימים: כר מִרעה השייך לכולם, למשל, או הים והדגה אשר בו. הנכס מספק פרנסה לאנשים רבים – לחקלאים או לדייגים המקומיים. אלא שהוא מושך אנשים רבים מדי. יש רעיית-יתר או דיג-יתר, והמשאב מידלדל. האחו עלול להפוך לישימון. הדגים בסכנת הכחדה.[5]

מה קורה אז? למען הטוב המשותף, האינטרס של הכלל, כל אחד צריך מעתה להגביל את עצמו. קובעים אפוא מספר מרבי של בהמות שאדם יכול לרעות, או מספר מרבי של דגים. אבל יש המתפתים שלא לציית. הם ממשיכים ברעיית-היֶתר או בדיג-היתר. הם מצדיקים עצמם בכך שהרווח שלהם גדול וההפסד לרבים הוא קטן, כי הוא מתחלק בין כולם. האינטרס האישי גובר על הטוב המשותף. כל עוד הם מעטים, זה יכול להתקיים. אבל אם תתפשט התופעה, ורבים יפעלו לפי ההיגיון הזה, לא יישאר דבר לְאיש.

זו הטרגדיה של נחלת הכלל, והיא מסבירה כיצד קורים אסונות סביבתיים ואסונות אחרים. הבעיה מכונה גם "בעיית הטרמפיסט", האדם המקדם את עניינו האישי בלי לתרום את חלקו לטוב המשותף. מצבים אלה מאפיינים בעיות אקטואליות כה רבות, שמדענים משלל תחומים חקרו אותם לעומק: ביולוגים מתמטיים כגון אנטול רפפורט ומרטין נובאק, וכלכלנים התנהגותיים כגון דניאל כהנמן ועמוס טברסקי ז"ל.[6]

בין היתר, הם יצרו מצבים ניסויִיִים המדַמים בעיות מסוג זה. הנה דוגמה אחת. ארבעה שחקנים מקבלים 8 דולרים כל אחד. אומרים להם שהם יכולים להשקיע כמה שירצו בקרן משותפת, המניבה חמישים אחוזי רווח, ושסכום ההשקעות והרווחים יתחלק בשווה בין כולם בלי קשר לגודל השקעתם. זוהי, בעצם, המציאות באחו המשותף, המצמיח לכל הנהנים ממנו רווח שווה גם אם לא תרמו לו. וכך, בניסוי שלנו, אם כל אחד מארבעת השחקנים תרם את כל שמונת הדולרים שלו, 32 הדולרים שבקרן המשותפת יהפכו ל-48 דולר, ובחלוקה כל אחד יקבל 12 דולר. אבל אם שחקן אחד לא תרם כלום, והשאר תרמו איש איש 8 דולרים, בקרן המשותפת יהיו (לאחר תוספת 50 אחוזי הרווח) 36 דולר – ובחלוקה השווה כל שחקן יקבל 9 דולרים. ייצא ששלושת המשקיעים ירוויחו דולר אחד נוסף להחזר ההשקעה, ואילו השחקן הרביעי, הטרמפיסט, ייהנה מרווח נקי של 9 דולרים.

אך המשחק לא נגמר כאן. סיבוב אחר סיבוב מתבקשים השחקנים לתרום, באותה שיטה. הם מתחילים להבין שיש ביניהם טרמפיסט, גם אם הניסוי בנוי כך שהשחקנים אינם יודעים מי תורם כמה. כאן קורה בדרך כלל אחד משני דברים. או שכולם מפסיקים לתרום לקרן (כלומר לטוב המשותף) – או שהם מסכימים ביניהם, אם ניתנת להם האפשרות, להעניש את הטרמפיסט. לא פעם להוטים המשתתפים להעניש את הנצלן אפילו אם הענישה תגרום להם עצמם להפסד – תופעה המכונה לעתים "ענישה אלטרואיסטית".

היו מן החוקרים שחיברו את המשתתפים בניסויים מעין זה למכונות אם-אר-איי, כדי לראות אילו אזורים במוח מופעלים כאן. התברר שהענשה אלטרואיסטית קשורה למרכזי העונג במוח. כדברי כהנמן, "נדמה ששימור הסדר החברתי וכללי ההוגנות בדרך זו הוא תגמול כלשעצמו. ענישה אלטרואיסטית עשויה בהחלט להיות הדבר המאחד אנשים לכלל חברות".[7] ובכל זאת, אין מדובר בעניין משמח. עונש הוא בשורה רעה לכולם. העבריין סובל, אבל גם המענישים, המבזבזים זמן או כסף שאחרת היו מושקעים בשיפור התוצאה המשותפת. במחקרים בין-תרבותיים התברר שבארצות שהתנהגות טרמפיסטית רווחת בהן, האנשים נוטים להעניש בחומרה רבה יותר. הנטייה הגדולה ביותר לענישה מתגלה בחברות המושחתות ביותר, ובמקומות שם התחשבות בטובת הכלל היא תכונה נדירה. ענישה, אם כן, היא פתרון של מפלט אחרון.

וזה מביא אותנו אל הדת. סדרה שלמה של ניסויים שפכה אור על תפקידו של אורח החיים הדתי בהקשרים אלה. למשל, מבדקים שבהם יש למשתתפים הזדמנות לרמות ולהרוויח מכך. אם הנסיינים הקדימו למבדקים אלה, בלי שהנבדקים הבינו שיש קשר בין זה לבין הניסוי, דברים שגרמו למשתתפים לחשוב על רעיונות דתיים (למשל, הראו להם מילים המתייחסות לאלוהים, או הזכירו להם את עשרת הדיברות) – הם רימו פחות, באופן מובהק.[8]  המרתק הוא שלתוצאות בניסויים מסוג זה אין כל זיקה לאמונות שהמשתתפים מחזיקים בהן. ההבדל נגרם לא באמונה של נבדק באלוהים, אלא בהיזכרות הנבדק באלוהים לפני המבדק. מכאן מובנת חשיבותם של התפילה ושל טקסים דתיים שגרתיים אחרים. ברגעים של פיתוי, ההתאפקות שלנו תלויה פחות באמונה שברקע חיינו, ויותר במעשה המביא אמונה זו אל תשומת לבנו.

חשובים אף יותר הם הניסויים שנועדו לבדוק כיצד משפיעות דרכים שונות של חשיבה על אלוהים. האם אנחנו חושבים בעיקר במונחים של סליחה אלוהית, או של דין אלוהי ועונש משמיים? בתוך הדתות הגדולות יש זרמים המדגישים את הצד האחד, וזרמים אחרים המעדיפים את משנהו. יש מטיפים של גיהינום וזפת רותחת, ויש המדברים בקול הדממה הדקה של האהבה. איזו מן הדרכים יעילה יותר?

כמובן, כשהנבדקים אתיאיסטים או אגנוסטיים, אין הבדל. שום דברי-כיבושין דתיים אינם משפיעים עליהם. אולם בקרב המאמינים, ההבדל מובהק. אנשים המאמינים באלוהים מעניש מרמים וגונבים פחות מאנשים המאמינים באלוהים מוחל וסולח. ניסויים נוספים בדקו כיצד מתייחסים המאמינים לטרמפיסטים במצבי טוב-משותף מהסוג שתיארנו לעיל. התוצאות מפליאות. אנשים המאמינים באלוהים מעניש, מענישים את זולתם פחות מאנשים המאמינים בא-ל מוחל וסולח.[9]  אנשים המאמינים כי, כמאמר התורה, אלוהים "נקה לא ינקה", נכונים יותר להשאיר את מלאכת הענישה לאלוהים. אלה המתמקדים בסליחה האלוהית נוטים יותר ליטול לידיהם את מלאכת הנקם-ושילם

כך הוא גם כאשר משווים בין חֲבָרות. כאן, הניסויים השתמשו בסולם שאיננו מתאים כל כך ליהדות: שיעור האנשים בחברה המאמינים בגן עדן, לעומת שיעור האנשים בחברה המאמינים בגיהינום. "במדינות בעלוֹת השיעור הגבוה ביותר של אמונה בגיהינום והשיעור הנמוך ביותר של אמונה בגן עדן – נמצאו שיעורי הפשיעה הנמוכים ביותר. לעומת זאת, החברות המבכרות את גן העדן על פני הגיהינום הן אלופות הפשיעה. תבנית זו נמצאה כמעט בכל הדתות הגדולות, ובכלל זה מגוון דתות נוצריות והינדיות ודתות סינקרטיות שהן תערובת של כמה דתות".[10]

הממצא היה כה מפתיע, שהוא גרם לאנשים לשאול: אם כך, למה יש דתות הממעטות להדגיש את הענישה האלוהית? הפסיכולוג החברתי עזים שריף הציע הסבר זה: "אמנם האמונה בגיהינום היא כנראה דרך יעילה יותר לגרום לאנשים להיות טובים – אבל האמונה בגן עדן היא דרך יעילה יותר לגרום לאנשים להרגיש טוב". ולכן, אם רצונה של דת להביא תחת כנפיה מאמינים חדשים, "קל הרבה יותר לשווק דת המבטיחה גן עדן שמימי מדת המאיימת על מאמיניה באש ובגופרית".[11] 

ברור אם כן מדוע דווקא כאשר הקב"ה מונה את י"ג מידות רחמיו, ומכריז על עצמו חנון ורחום, ארך אפיים ורב-חסד, הוא מקפיד להודיע שלא ינקה מעונש את הראוי לעונש. עולם בלי דין אלוהי יהיה עולם עם יותר טינה, ענישה ופשיעה, ופחות אכפתיות וסליחה, אפילו בקרב מאמינים דתיים. ככל שאנו מאמינים יותר שאלוהים מעניש את האשמים, כך אנו עצמנו נוחים יותר לסלוח להם. ככל שפוחתת אמונתנו שאלוהים מעניש את האשמים, כך אנו נעשים שומרי-טינה ושוחרי-ענישה. זוהי עובדה הנוגדת את האינטואיציה. גילויה מציג בפנינו את עומק חוכמתה של התורה בשאיפתה ליצור חברה אנושית וחומלת. 


[1] ראש השנה יז ע"ב.

[2] התלמוד (שם) אומר כי ה' כרת ברית על יסוד המילים הללו, והתחייב לסלוח לַשָּׁב שיקרא לו במידותיו. מכאן מרכזיותן בתפילות הימים הנוראים, ובייחוד יום כיפור.

[3] מובא ברש"י לבראשית א, א, ד"ה ברא אלוהים.

[4] Garrett Hardin, “The tragedy of the commons,” Science Vol. 162, December 13, 1968: no. 3859 pp. 1243-1248.

[5] זמן רב לפני גארט הארדין, סופר הסיפור החסידי על הכפר שתושביו החליטו לתרום, איש איש, לוג יין כדי למלא מְכָל גדול ולהגישו למלך בביקורו הממשמש ובא. למעשה כל אחד מהם מזג לשם לוג מים במקום יין, באומרו לעצמו, "דילול שולי כל כך – מי כבר ירגיש בהבדל?" כשהגיע המלך הגישו לו הכפריים את המכל, והוא טעם ממנו ואמר "אח, מים זכים!". זוהי, בתמצית, הטרגדיה של המון העם.

[6] ראו מאט רידלי, מוצא המידות הטובות, מאנגלית: עמוס כרמל, תל-אביב: זמורה ביתן, 2000; דניאל כהנמן, לחשוב מהר, לחשוב לאט, מאנגלית: יעל סלע-שפירו, תל-אביב: מטר, 2013; Robert Axelrod, The Evolution of Cooperation. New York: Basic, 1984;  Martin Nowak and Roger Highfield, Super Cooperators: Evolution, Altruism and Human Behaviour or Why We Need Each Other to Succeed, Edinburgh: Canongate, 2011.

[7] כהנמן, לחשוב מהר, לחשוב לאט, עמ' 347.

[8] Ara Norenzayan, Big Gods: How Religion Transformed Cooperation and Conflict, Princeton University Press, 2013, 34-35. 

 [9] שם, עמ' 44–47.

[10] שם, עמ' 46.

[11] שם.


Saviv Shulchan HaShabbat

1. איזה ערך חשוב לכם יותר, הדין או הרחמים?

2. האם האל מצטייר בעיניכם יותר כאל של דין או כאל של רחמים? האם הוא יכול להיות שניהם גם יחד?

3. איך קורה שאמונה באל מעניש גורמת לנו להיות סלחנים יותר?

Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.

More on Ki Tissa

המנון לשמחה

אריסטו אמר כי בעיני רוב רובם של בני האדם, האושר הוא “הטוב שאליו שואף הכול”.[i] אך ספק אם בראש פירמידת המאוויים היהודית עומד דווקא האושר.…

לא על האהבה לבדה

פרשתנו עמוסה במצוות, ואחת מהן מעניינת במיוחד. הנה היא: כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן…

זיכרון הוא זהות

אחת הסיבות לכך שהדת שרדה בעולם המודרני למרות מאות שנות חילון היא שהדת עונה לשלוש שאלות שכל אדם חושב שואל את עצמו בשלב זה או…

איך מנהיגים נכשלים

בשיחותינו השנה לפרשות ויצא ו-וארא ראינו שאל המנהיגות מתלווה תמיד צל הכישלון; המדד האמיתי לגדולתו של מנהיג היא דרך ההתאוששות ממנו. הסיבות לכישלונם של מנהיגים…

משה מתיר נדר

הכרזת “כל נדרי” הנאמר בכניסת יום כיפור הוא בגדר תעלומה. מבין הטקסטים הדתיים שנתקדשו בתודעתנו, טקסט זה הוא אולי המוזר ביותר. ראשית, אין הוא תפילה…

כעס: הוראות שימוש

השוואה בין שני אירועים בתורה, שניהם מפורסמים מאוד, תעלה ניגוד מעורר תמיהה. האחד הוא שבירת הלוחות, והוא מופיע בפרשת השבוע שלנו. כזכור, ה’ אמר למשה…

שבת: היום הראשון או האחרון?

הדיווח הארוך והמפורט של התורה על הקמת המשכן מופיע פעמיים: פרשות תרומה ותצווה ותחילת פרשת כי תישא מספרות על הציווי מפי ה’; ופרשות ויקהל ופקודי…

עם קשה עורף

סיפור עגל הזהב דרמטי מאין כמוהו. ארבעים יום אחרי שחוו את ההתגלות הגדולה בהיסטוריה, עשו להם בני ישראל אליל: עגל זהב. ה’ איים להרוג את…

קרבת אלוהים

ככל שאני מוסיף ולומד תורה, כך אני מודע יותר למסתורין העצום של פרק ל”ג בספר שמות. פרק זה מוצב באמצע סיפור חטא העגל, בין פרק…

על שילשים ועל ריבעים

בתורה ישנה לכאורה סתירה יסודית. מצד אחד, ב”שלוש-עשרה מידות” נאמר כי ה’ הוא א-ל “רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת … וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה;…

עם של מספרי סיפורים

הווארד גַרְדֶנֶר, פרופסור לחינוך ולפסיכולוגיה באוניברסיטת הארוורד, הוא מגדולי חכמי זמננו. הוא ידוע בעיקר בזכות התיאוריה שלו בדבר ריבוי אינטליגנציות – זו הגורסת כי אין…

הון חברתי וחמורים רובצים

לפני שנים רבות, אשתי איליין ואני נסענו להרי קטסקיל, יעד חופשות הקיץ הפופולרי של יהודי ניו-יורק זה שנים, והנהג שלקח אותנו סיפר לנו על חוויה…