זיכרון הוא זהות

כי תבוא

memory stories book photos photograph album sepia remember pages polaroid archive preserve history

LISTEN

READ IN

אחת הסיבות לכך שהדת שרדה בעולם המודרני למרות מאות שנות חילון היא שהדת עונה לשלוש שאלות שכל אדם חושב שואל את עצמו בשלב זה או אחר בחייו: מי אני? למה אני כאן? מהי הדרך הנכונה לִחיות?

מענֶה לתשובות הללו איננו יכולים לקבל מארבעת המוסדות הגדולים של המערב המודרני: המדע, הטכנולוגיה, כלכלת השוק והמדינה הדמוקרטית הליברלית. המדע אומר לנו איך, אבל לא למה. הטכנולוגיה נותנת לנו כוח, אבל אינה יכולה לומר לנו איך להשתמש בכוח הזה. השוק נותן לנו אפשרויות בחירה, אבל אינו אומר לנו מה לבחור. המדינה הדמוקרטית הליברלית נמנעת באופן עקרוני מעידוד דרך חיים מסוימת. התוצאה היא שהתרבות בת זמננו פורסת בפנינו מגוון אפשרויות כמעט אינסופי, אבל איננה אומרת לנו מי אנחנו, למה אנחנו כאן, ומהי דרך החיים הראויה לנו.

ובכל זאת, אלו הן שאלות יסוד. השאלה הראשונה שמשה שואל את אלוהים, בהתגלותו הראשונה אליו בסנה, היא "מִי אָנֹכִי?" (שמות ג, יא). מובנו הפשוט של ביטוי זה, בהקשרו בתוך הפסוק, הוא שאלה רטורית: מי אני שאצליח לבצע משימה אדירה כל כך, להוציא עם שלם לחופשי?

"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?"

אבל מעבר למובן פשוט זה, נמצאת כאן שאלה אמתית של זהות. משה גודל בידי נסיכה מצרייה, בת פרעה. כשהציל את בנות יתרו מהרועים המדיינים המקומיים, הן סיפרו לאביהן "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ" (שמות ב, יט). משה נראה מצרי ונשמע מצרי. ואז הוא התחתן עם ציפורה, אחת מבנותיו של יתרו, ובילה עשרות שנים כרועה מדייני. לוח הזמנים אינו ברור לגמרי, אך הוא היה איש צעיר למדי כשהלך למדיין, ואילו כשהתחיל להנהיג את בני ישראל היה בן שמונים, ועל כן נראה שאת רוב שנות חייו הבוגרות בילה עם חותנו המדייני ועם עדריו. השאלה "מי אנכי" מבטאת אפוא גם את ההתחבטות העמוקה הזו. מי אני? מצרי, מדייני או ישראלי?

על פי גידולו היה מצרי, על פי רוב שנותיו היה מדייני – אך הנתון המכריע היה מוצאו. הוא היה צאצאו של אברהם ובנם של עמרם ויוכבד. לשאלתו השנייה לאלוהים, מה שמו, כיצד יזהה אותו באוזני בני ישראל, ענה לו אלוהים תחילה "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", אבל אז הוסיף תשובה שנייה:

כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם – אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, אֱ-לֹהֵי יִצְחָק וֵא-לֹהֵי יַעֲקֹב – שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר".

שמות ג, יד-טו

שוב לפנינו כפל משמעות. ברובד הנגלה, אלוהים אומר למשה מה לענות לבני ישראל כשישאלו אותו מי שלח אותו. אבל ברובד עמוק ממנו, התורה מספרת לנו על מהותה של הזהות. התשובה לשאלה "מי אנוכי" איננה רק שקלול של מקום הולדתי, חינוכי ומגוריי, משלח ידי או תחומי העניין והטעם שלי. נתונים אלה עונים לשאלה איפה אני ולשאלה מה אני, אבל לא לשאלה מי אני. תשובתו של אלוהים – אני אלוהי אבותיכם – טומנת בחובה כמה אמירות יסוד בעניין הזהות.

ראשית, זהות היא עניין גנאלוגי, עניין של אילן יוחסין. זהותי קשורה לזהותם של הוריי, וזהות הוריי לזהות הוריהם, וכן הלאה. לא תמיד זה נכון. יש ילדים מאומצים. יש ילדים המתנתקים מהוריהם במודע. אבל אצל רובנו הזהות טמונה בהתוודעות לסיפורם של אבותינו. ואצלנו היהודים, עַם שעקירה ונדודים היו מנת חלקו במידה שאין דומה לה, סיפורם של אבותינו הוא כמעט תמיד סיפור של מסע, של אומץ, של סבל או בריחה מסבל, ושל כוח עמידה.

שנית, הגנאלוגיה עצמה מספרת סיפור. מיד לאחר שאמר למשה להגיד לבני ישראל שאלוהי אבותיהם שלח אותו אליהם, מוסיף אלוהים ואומר לו:

לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, "ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי – אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב –  לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם, וָאֹמַר: אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

שם, טז-יז

רצה לומר: העניין אינו מסתכם בכך שאלוהים הוא אלוהי אבותיהם. הוא גם האלוהים שהבטיח להם הבטחות מסוימות: שהוא יוציאם מעבדות לחירות ויביאם מן הגלות אל ארצם. בני ישראל הם, אם כן, חלק מסיפור המשתרע על פני הדורות. הסיפור עוד לא נגמר, ואלוהים עומד לכתוב את הפרק הבא שלו.

יתרה מכך. כשאלוהים אמר למשה, בחלק הראשון של תשובתו, שהוא אלוהי אבותיהם של בני ישראל, הוא הוסיף  "זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". יש כאן אבחנה בין שמו, המתקיים לעולם, לבין זכרו העובר מדור לדור; אלוהים נמצא מעל לזמן, בנצח, "לְעֹלָם", אבל כשהדברים נוגעים להבנה האנושית הוא מתקיים בתוך הזמן, "לְדֹר דֹּר". והוא עושה זאת באמצעות ההנחלה של הזיכרון: "וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר". הזהות העוברת מדור לדור תלויה לא רק במה שההורים היו; היא תלויה גם במה שהם זכרו והעבירו הלאה. הזהות האישית מעוצבת בזיכרונו של היחיד. הזהות הקבוצתית נקבעת באמצעות הזיכרון הקולקטיבי.[1]

והנה אנו מגיעים לפרשת השבוע שלנו, ולמצווה מיוחדת הנכללת בה: מצוות מקרא ביכורים. עם הבאת הביכורים אל "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר", דהיינו ירושלים, ומסירתם לכוהן, יש לומר הצהרה זו:

אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ, וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי, ה'.

דברים כו, ה–י

פסקה זו מוכרת לרבים משום שעוד מימי בית שני, אם לא קודם, היא חלק מרכזי מן ההגדה של פסח, ועליה מושתת הסיפור שאנו מספרים בליל הסדר. אך הנה כי כן, במקורה היא נאמרה בהבאת הביכורים, לא בפסח; מחג השבועות ואילך. זה מפליא, משום שכאשר מביאים ביכורים, כאשר מודים לה' על הארץ ועל תבואתה ועל פרותיה, מתבקש יותר לשבח אותו כאלוהי הטבע, לא כאלוהי ההיסטוריה; לדבֵּר על בריאת העולם, לא על מעשיו של יעקב אבינו ועל יציאת מצרים. הסיפור המסופר במקרא ביכורים מסביר מדוע אני, מביא הביכורים, נמצא כאן, ולמה העם שאני שייך אליו הינו העם שהינו ומדוע מקומו הוא "המקום הזה". לא היה כדבר הזה בעולם העתיק, ואין כמוהו גם בימינו. כדבריו של יוסף חיים ירושלמי בספרו הקלאסי 'זָכוֹר',[2] היהודים הם העם הראשון שראה את אלוהים בתוך ההיסטוריה, העם הראשון שמצא בהיסטוריה משמעות-על, העם הראשון שעשה את הזיכרון לחובה דתית.

מן הסיבה הזו, הזהות היהודית היא הזהות העיקשת ביותר שהעולם ידע: הזהות היחידה שנשמרה אלפיים שנה בידי מיעוט שהיה מפוזר על פני ארבע כנפות תבל, הזהות היחידה שהובילה לבסוף את נושאיה אל ארצם הקדומה, להקים בה מדינה משלהם ולדובב את שפת-הסֵפר העתיקה שלהם. זהותנו היא זיכרוננו, ומקרא הביכורים הוא דרך להבטיח שהיהודים לא ישכחו אף פעם.

את מדפי הספרים החדשים בארצות הברית שוטף זה כמה שנים גל של ספרים התוהים על מצבו של הסיפור הלאומי האמריקני: האם הוא עוד מסופר? האם הילדים עוד לומדים אותו? האם הוא עדיין ממסגר את התודעה הלאומית של כלל האזרחים, ומזכיר לדורות חדשים לאילו מאבקים נדרשו אבותיהם כדי לבנות מולדת לחופש, ומה נדרש מאיתם כיום כדי שהחירות תוסיף ותתקיים?[3] תחושת המשבר מורגשת היטב בספרים הללו, ואף כי מחבריהם בעלי דעות פוליטיות מגוונות ומנוגדות, התזה של כולם זהה פחות או יותר: אם תשכחו את הסיפור, תאבדו את זהותכם. גם אומות עלולות ללקות באלצהיימר. אנחנו תלויים במה שאנחנו זוכרים, וכך גם העולם המערבי כולו; והאפשרות הממשית שהעולם המערבי יאבֵּד את זיכרונו הקולקטיבי היא איום מיידי על עתיד החירות.

היהודים מספרים את סיפור ה"מי אנחנו" שלהם במסירות ובהתמדה רבות משל כל אומה אחרת על פני האדמה. לכן הזהות היהודית עשירה ומהדהדת כל כך. בעידן שבו הזיכרון הדיגיטלי במכשירים שבידינו גדל במהירות עצומה, מקילו-בייטים אך זה לא כבר למגה-בייטים ולג'יגה-בייטים והלאה, והזיכרון שבמוחנו מתכווץ מפניו, ליהדות יש מסר לאנושות כולה. את זיכרון הזהות אי אפשר להעביר למכוֹנה. צריך לרענן אותו דרך קבע ולהנחילו לדורות הבאים. וינסטון צ'רצ'יל אמר, "כרוחק מבטך לאחור – כן רוחק מבטך קדימה".[4] כשאנו מספרים את סיפור עֲבָרֵנו, אנו בונים את עתיד ילדינו.


[1] לחיבורים קלאסיים על זיכרון קיבוצי וזהות קיבוצית: Maurice Halbwachs, On Collective Memory, University of Chicago Press, 1992; Jacques le Goff, History and Memory, Columbia University Press, 1992

[2] יוסף חיים ירושלמי, זכור, מאנגלית: שמואל שביב, תל אביב: עם עובד, תשמ"ח.

[3] בין הבולטים בספרים אלה: Charles Murray, Coming Apart, Crown, 2013; Robert Putnam, Our Kids, Simon and Shuster, 2015;  Os Guinness, A Free People’s Suicide, IVP, 2012; Eric Metaxas, If You Can Keep It, Viking, 2016; Yuval Levin, The Fractured Republic, Basic Books, 2016.

[4] Chris Wrigley, Winston Churchill: a biographical companion, Santa Barbara, 2002, xxiv.


5783 hebrew around the shabbat shulchan ivrit
  1. מדוע חשוב לספר סיפורים?
  2. איך אתם מכירים את הסיפור היהודי? מי סיפר לכם אותו?
  3. באילו דרכים פועלת התורה להבטיח שהסיפור היהודי לא יישכח לעולם?

With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant & Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.

“I have loved the Torah of R’ Chaim Schimmel ever since I first encountered it. It strives to be not just about truth on the surface but also its connection to a deeper truth beneath. Together with Anna, his remarkable wife of 60 years, they built a life dedicated to love of family, community, and Torah. An extraordinary couple who have moved me beyond measure by the example of their lives.” — Rabbi Sacks

More on Ki Tavo

המנון לשמחה

אריסטו אמר כי בעיני רוב רובם של בני האדם, האושר הוא “הטוב שאליו שואף הכול”.[i] אך ספק אם בראש פירמידת המאוויים היהודית עומד דווקא האושר.…

לא על האהבה לבדה

פרשתנו עמוסה במצוות, ואחת מהן מעניינת במיוחד. הנה היא: כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן…

עם של מספרי סיפורים

הווארד גַרְדֶנֶר, פרופסור לחינוך ולפסיכולוגיה באוניברסיטת הארוורד, הוא מגדולי חכמי זמננו. הוא ידוע בעיקר בזכות התיאוריה שלו בדבר ריבוי אינטליגנציות – זו הגורסת כי אין…

הסכֵּת ושמע

בסגר הראשון של הקורונה הייתה שאלה אחת שנשאלתי יותר מכל שאלה אחרת: מה עם התפילה? דווקא כשאנחנו זקוקים לה במיוחד נבצר מאיתנו להשתתף בתפילה בציבור.…

מה הסיפור שלנו

העלאת הביכורים לירושלים בימי בית שני מתוארת בצבעוניות בפרק ג’ במסכת ביכורים במשנה. חקלאים מרחבי הארץ, מספרת המשנה, היו מתאספים ב-24 מרכזים אזוריים. הם לנו…

הון חברתי וחמורים רובצים

לפני שנים רבות, אשתי איליין ואני נסענו להרי קטסקיל, יעד חופשות הקיץ הפופולרי של יהודי ניו-יורק זה שנים, והנהג שלקח אותנו סיפר לנו על חוויה…

על שילשים ועל ריבעים

בתורה ישנה לכאורה סתירה יסודית. מצד אחד, ב”שלוש-עשרה מידות” נאמר כי ה’ הוא א-ל “רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת … וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה;…

שבת: היום הראשון או האחרון?

הדיווח הארוך והמפורט של התורה על הקמת המשכן מופיע פעמיים: פרשות תרומה ותצווה ותחילת פרשת כי תישא מספרות על הציווי מפי ה’; ופרשות ויקהל ופקודי…

כעס: הוראות שימוש

השוואה בין שני אירועים בתורה, שניהם מפורסמים מאוד, תעלה ניגוד מעורר תמיהה. האחד הוא שבירת הלוחות, והוא מופיע בפרשת השבוע שלנו. כזכור, ה’ אמר למשה…

הייתכנו רחמים בלי דין?

בשיא הדרמה של חטא העגל משובצת תמונה חדה אך חידתית. משה המציא לעם מחילה מאת הקב”ה. אבל עכשיו, שוב על הר סיני, הוא עושה יותר…

רווחת החיות

פרשת כי תצא עוסקת במערכות יחסים: בין איש לאישה, בין הורים לילדים, בין מעסיקים למועסקים, בין משאילים לשואלים. ועדיין מפתיע לגלות שהיא עוסקת גם במערכות…

משה מתיר נדר

הכרזת “כל נדרי” הנאמר בכניסת יום כיפור הוא בגדר תעלומה. מבין הטקסטים הדתיים שנתקדשו בתודעתנו, טקסט זה הוא אולי המוזר ביותר. ראשית, אין הוא תפילה…