המנון לשמחה

כי תבוא

EthicsKi Tavo5775, 5782
pursuit of joy Ki Tavo community team happiness joy united together circle paper people stick colour

LISTEN

READ IN

אריסטו אמר כי בעיני רוב רובם של בני האדם, האושר הוא "הטוב שאליו שואף הכול".[i] אך ספק אם בראש פירמידת המאוויים היהודית עומד דווקא האושר. אמנם, הוא ממוקם בה בדירוג מכובד. "אשרי" – מלשון אושר – היא המילה הראשונה בספר תהילים. את התפילה המכונה 'אשרי' אנו אומרים שלוש פעמים ביום. אנו יכולים בהחלט לאמץ את הפסוק בהכרזת העצמאות האמריקנית המונה בין הזכויות הבלתי ניתנות להכחשה של האדם את החיים, את החירות ואת רדיפת האושר.

ועדיין, האושר איננו הערך המרכזי במקרא. המילה "שמחה" מופיעה בו בשכיחות גבוהה יותר כמעט פי עשרה. השמחה היא מנושאי היסוד של ספר דברים. השורש שמ"ח מופיע רק פעם אחת בכל אחד מן החומשים האחרים, אך בספר דברים מזנקת שכיחותו והוא מופיע תריסר פעמים. השמחה עומדת במרכז חזונו של משה על החיים בארץ ישראל. שם יעבוד העם את ה' בשמחה.

בפרשתנו ממלאת השמחה תפקיד מפתח בשני הקשרים. הראשון הוא הבאת הביכורים למקדש. התורה מתארת את הטקס, ומסכמת:

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּך".

דברים כו, יא

ההקשר השני שונה למדי – ומפליא. זוהי פרשת התוכחה. בתורה שתי פרשיות תוכחה המתארות קללות איומות העלולות לבוא על עם ישראל: בספר ויקרא (פרק כו, בפרשת בחוקותי) ובספר דברים (פרק כח, בפרשת כי תבוא). ההבדלים ביניהן ניכרים. בספר ויקרא נחתמות הקללות בזיק של תקווה; פרשת התוכחה בספר דברים, לעומת זאת, נחתמת באפלה קודרת. בספר ויקרא העם עוזב את התורה לגמרי. הוא הולך עם ה' "בְּקֶרִי" – ביטוי שמובנו, על פי דעות שונות, מרדנות, איבה או בוז. לעומת זאת, הקללות המתוארות בספר דברים יבואו על העם פשוט "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (כח, מז).

וזה מתמיה. נכון שטוב ונעים לחיות בשמחה. אך האם היעדר שמחה הוא חטא? ואפילו אם הוא חטא – האם יש בחטא זה כדי להסביר גורל מבהיל כְּזה המתואר בפרשיית התוכחה? למה מתכוונת התורה כשהיא מייחסת אסון לאומי להיעדר שמחה? כדי להשיב על שאלות אלו, עלינו להבין תחילה את ההבדל בין אושר לבין שמחה. הנה כך מתאר מזמור א בתהלים את חייו של האדם המאושר:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב, כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.

תהלים א, א–ג

אלה הם חיים שלווים וברוכים, הניתנים למי שחי על פי התורה. כמו עץ, לחיים אלה יש שורשים. הם אינם נידפים בכל רוח מצויה. אנשים מאושרים נהנים מיציבות ונותנים פרחים ופירות. אך כל מאפייני האושר נוגעים לחייו של היחיד. האושר הוא מצב תודעתי וקיומי של הפרט.

לעומת זאת, השמחה בתורה איננה אף פעם עניינו של היחיד. היא תמיד נחלקת עם הזולת. בשנה הראשונה לנישואיו גבר אינו נשלח לשדה הקרב כדי שיישאר בבית "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח" (דברים כד, ה). את כל העולות והזבחים, המעשרות והתרומות והנדבות, יש להביא אל המקדש המרכזי – "וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ" (יב, ז). חגי ישראל המתוארים בספר דברים הם ימי שמחה, מפני שהם מספקים הזדמנות לחגיגה משותפת:

"וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ – אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם".

טז, יא

שמחה היא חדווה משותפת. אין חווים אותה ביחידות.

אושר הוא גישה לחיים כמכלול – ואילו השמחה חיה את הרגע. כפי שאמר פעם הסופר ג"ד סלינג'ר, "האושר הוא מוצק והשמחה נוזלית". אדם רודף אחר האושר, לא אחר השמחה. השמחה היא שמגַלה אותו. היא מתעוררת מתוך תחושה של חיבור לאנשים אחרים או לאלוהים. השמחה והאושר אינם בני אותה משבצת. השמחה היא רגש חברתי. היא הרוממות שאנו חשים בהתמזגנו עם אחרים. היא הגאולה מן הבדידות.

באופן פרדוקסלי, הספר הממוקד ביותר בשמחה, מכל ספרי המקרא, הוא דווקא זה הנחשב בדרך כלל למדוכדך מכולם: ספר קהלת. קהלת ידוע כאיש שהיה לו הכול ובכל זאת חשב שהכול הבל. כמעט ארבעים פעם מופיעה המילה "הבל" במגילה הזו, ומקובל לחשוב שמוּבָנָהּ הוא שָווא, חוסר משמעות, חוסר טעם, שטות. אולם גם המילה "שמחה" מככבת במגילת קהלת. היא מופיעה בה 17 פעמים: כאמור, בכל התורה כולה גם יחד היא מופיעה פחות. בכל פעם שקהלת מהרהר בהבלותם של החיים, הוא חותם בהמנון לשמחה:

יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.

קהלת ג, יב

וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו, כִּי הוּא חֶלְקוֹ.

קהלת ג, כב

וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה, אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ.

קהלת ח, טו

כִּי אִם שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם בְּכֻלָּם יִשְׂמָח.

קהלת יא, ח

ספר קהלת נראה מסוכסך ומבולבל כל עוד אין עומדים על מובנה הנכון של המילה "הבל". ה"הבל" של קהלת איננו חוסר-טעם, חוסר-משמעות או שטות; זהו ההבל שאנו נושפים, האד. ההבל הוא נשימה קלה, נשימה שטוחה. ספר קהלת הוא הרהור מתמשך על מוסר. יהיו חיינו ארוכים ככל שיהיו, אנחנו יודעים שיום אחד נמות. חיינו הם רק מיקרו-שנייה בהיסטוריה של היקום. "דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א, ד). אנחנו חולפים כאד, כנשימה קלה. החיים קצרים ושבירים. כל ההבדל בין חי למת טמון בנשימה.

קהלת מוטרד מעובדה זו מפני שהיא מאיימת לשלול מהחיים את משמעותם. כולנו נמות בטרם נדע מהן ההשלכות ארוכות הטווח של מעשינו בעולם הזה. משה לא זכה להכניס את העם לארץ המובטחת. בניו לא עלו לגדולה כמוהו. אפילו הוא, גדול הנביאים, לא יכול היה לדעת שייזכר לאורך אלפי שנים כגדול מנהיגיו של עם ישראל. וינסנט ואן-גוך, להבדיל, הצליח כל חייו למכור רק אחד מציוריו. איננו יודעים מה יורשינו יעשו במה שהשארנו להם. איננו יכולים לדעת איך ניזכר, ואם ניזכר בכלל. איך, אם כן, אפשר למצוא משמעות בחיים?

קהלת מוצא את המשמעות לא באושר אלא בשמחה – מפני שהשמחה שוכנת לא במחשבות על המחר, אלא בהכרת-הטוב של היום. אנחנו כאן; אנחנו חיים; אנחנו בין אנשים אחרים השותפים לתחושת העליצות שלנו. אנחנו חיים על אדמת האל, נהנים מברכתה, אוכלים מתבואתה המושקית בגשמי ה' ומבשילה תחת שמשו, נושמים את האוויר שהוא נופח בנו, חיים את החיים שהוא מחדש לנו בכל יום תמיד. ואכן, איננו יודעים מה יביא המחר בכנפיו; אכן, אנו מוקפים אויבים; אכן, אף פעם לא היה קל או בטוח להיות יהודי. אבל כשאנחנו מתמקדים ברגע, כשאנחנו מרשים לעצמנו לרקוד, לשיר ולהודות, כשאנו עושים דברים לשמם ולא על מנת לקבל פרס, כשאנו משתחררים מהנפרדוּת שלנו ונעשים קול במקהלת הקודש – או אז, שורה עלינו השמחה.

קירקגור כתב פעם: "כדי להתאבל צריך אומץ מוסרי; כדי לשמוח צריך אומץ דתי".[ii] ההיסטוריה היהודית רווית אסונות, ובכל זאת היהודים לא איבדו אף פעם את היכולת לשמוח, לחגוג בלב המאפליה, לשיר את שיר ה' גם על אדמת נכר.

יש מדתות המזרח המבטיחות שלוות נפש למי שירגיל את עצמו להשלים עם המציאות. הפילוסוף אפיקורוס לימד את חסידיו לפרוש לפינה הפרטית הבטוחה, ולא ליטול את הסיכונים הכרוכים בנישואים או בפעילות ציבורית. אפשר למצוא היגיון בגישות הללו, אך היהדות איננה דת של השלָמה, והעם היהודי אינו מן המתחמקים מאתגרי החיים. כל עוד לא נאבד את היכולת לשמוח נוכל לעמוד בכישלונות ובהפסדים. מדי שנה בחג הסוכות אנחנו יוצאים מהביטחון והנוחות של ביתנו וחיים בצריפים מטים לנפול החשופים ללהט החמה, לצינת הלילה ולמטר השמיים. ובכל זאת אנו קוראים לחג הזה "זמן שמחתנו". שמחה זו היא חלק מהיות יהודי – וחלק לא קטן.

מכאן קביעתו של משה כי היכולת לשמוח היא הנותנת לעם ישראל את כוח העמידה שלו. בלעדיה לא נהיה חסינים מפני שפע הפגעים המפורטים בפרשת התוכחה. השמחה בצוותא מאחדת אותנו כעם; היא, והכרת הטוב והענווה הנובעות מההכרה כי לא כוחנו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה אלא ברכת ה'. רדיפת האושר עלולה להוביל לפרישה מהציבור, לבריחה מסיכונים ולאדישות כלפי ייסוריו של הזולת. לא כן השמחה. השמחה מחברת אותנו זה אל זה ואל הקב"ה. השמחה היא היכולת לראות את הטוב בחיים ולדעת שגם אם יהיה רע מחר, הנה היום אנחנו פה, תחת שמֵי ה', אורחיו שהזמין אל היקום שברא.

באחרית ימיו, כשהוא חירש זה עשרים שנה, הלחין בטהובן את הסימפוניה התשיעית שלו: משיאי המוזיקה בכל הזמנים. אינטואיציה טמירה הובילה אותו לתת בה מקום, באופן חסר תקדים בסוגת הסימפוניה, לקול האנושי. המילים שבחר היו מילות 'המנון לשמחה' מאת פרידריך שילר. אני חושב על היהדות כהמנון לשמחה. כמו בטהובן ידע עם ישראל סבל, בדידות, מצוקה ודחייה – אך תמיד היה בו האומץ הדתי לשמוח. עַם היכול לחיות בביטחון מעורער ובכל זאת להרגיש שמחה הוא עם שלעולם לא ינוצח – כי רוחו אינה נשברת, ותקוותו עומדת לעד. כיחידים אנו שואפים לטוּב המוליד אושר; אבל כחלק מקהילה מוסרית ורוחנית אנו מוצאים את  עצמנו, אפילו בזמנים קשים, מתעלים על כנפי השמחה.


[i] אריסטו, אתיקה: מהדורת ניקומאכוס, מיוונית: יוסף ג' ליבס, ירושלים ותל אביב: שוקן, 1985, ספר ראשון.

[ii] Søren Kierkegaard, Journals and Papers, vol. 2, Bloomington, Indiana University Press, 1967, p. 493.


Saviv Shulchan HaShabbat
  1. האם אתם מסכימים עם קירקגור כי "כדי לשמוח צריך אומץ דתי"?
  2. איך מתחבר חג הסוכות לשמחה?
  3. בשיחה לפרשת עקב ציין הרב זקס כי הכרת התודה היא נושא בולט בספר דברים. בשיחה הנוכחית הוא מלמדנו כי נושא מרכזי אחר בספר הוא השמחה. איזה קשר יש לדעתכם בין שני הנושאים הללו?
Wohl Legacy; Empowering Communities, Transforming Lives
With thanks to the Wohl Legacy for their generous sponsorship of Covenant & Conversation.
Maurice was a visionary philanthropist. Vivienne was a woman of the deepest humility.
Together, they were a unique partnership of dedication and grace, for whom living was giving.

More on Ki Tavo

זיכרון הוא זהות

אחת הסיבות לכך שהדת שרדה בעולם המודרני למרות מאות שנות חילון היא שהדת עונה לשלוש שאלות שכל אדם חושב שואל את עצמו בשלב זה או…

לא על האהבה לבדה

פרשתנו עמוסה במצוות, ואחת מהן מעניינת במיוחד. הנה היא: כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה, וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה, וְהָיָה הַבֵּן…

עם של מספרי סיפורים

הווארד גַרְדֶנֶר, פרופסור לחינוך ולפסיכולוגיה באוניברסיטת הארוורד, הוא מגדולי חכמי זמננו. הוא ידוע בעיקר בזכות התיאוריה שלו בדבר ריבוי אינטליגנציות – זו הגורסת כי אין…

הסכֵּת ושמע

בסגר הראשון של הקורונה הייתה שאלה אחת שנשאלתי יותר מכל שאלה אחרת: מה עם התפילה? דווקא כשאנחנו זקוקים לה במיוחד נבצר מאיתנו להשתתף בתפילה בציבור.…

מה הסיפור שלנו

העלאת הביכורים לירושלים בימי בית שני מתוארת בצבעוניות בפרק ג’ במסכת ביכורים במשנה. חקלאים מרחבי הארץ, מספרת המשנה, היו מתאספים ב-24 מרכזים אזוריים. הם לנו…

הון חברתי וחמורים רובצים

לפני שנים רבות, אשתי איליין ואני נסענו להרי קטסקיל, יעד חופשות הקיץ הפופולרי של יהודי ניו-יורק זה שנים, והנהג שלקח אותנו סיפר לנו על חוויה…

על שילשים ועל ריבעים

בתורה ישנה לכאורה סתירה יסודית. מצד אחד, ב”שלוש-עשרה מידות” נאמר כי ה’ הוא א-ל “רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת … וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה;…

שבת: היום הראשון או האחרון?

הדיווח הארוך והמפורט של התורה על הקמת המשכן מופיע פעמיים: פרשות תרומה ותצווה ותחילת פרשת כי תישא מספרות על הציווי מפי ה’; ופרשות ויקהל ופקודי…

כעס: הוראות שימוש

השוואה בין שני אירועים בתורה, שניהם מפורסמים מאוד, תעלה ניגוד מעורר תמיהה. האחד הוא שבירת הלוחות, והוא מופיע בפרשת השבוע שלנו. כזכור, ה’ אמר למשה…

הייתכנו רחמים בלי דין?

בשיא הדרמה של חטא העגל משובצת תמונה חדה אך חידתית. משה המציא לעם מחילה מאת הקב”ה. אבל עכשיו, שוב על הר סיני, הוא עושה יותר…

רווחת החיות

פרשת כי תצא עוסקת במערכות יחסים: בין איש לאישה, בין הורים לילדים, בין מעסיקים למועסקים, בין משאילים לשואלים. ועדיין מפתיע לגלות שהיא עוסקת גם במערכות…

משה מתיר נדר

הכרזת “כל נדרי” הנאמר בכניסת יום כיפור הוא בגדר תעלומה. מבין הטקסטים הדתיים שנתקדשו בתודעתנו, טקסט זה הוא אולי המוזר ביותר. ראשית, אין הוא תפילה…