הרגע הגיע. משה עומד למות. הוא כבר ראה במות מרים אחותו ואהרן אחיו. הוא כבר התפלל לה', התחנן אליו – לא לחיות לנצח, אפילו לא לחיות יותר ממה שנקצב לו, אלא פשוט "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (דברים ג, כה). תן לי להשלים את המסע. תן לי להגיע אל היעד. אבל ה' אמר לו לא:
כמעט לכל תחינה אחרת של משה נעתר ה', אך לזו סירב.[i]
מה עושה אפוא משה בימים האחרונים לחייו? הוא מוסר שתי מצוות, האחרונות בתרי"ג, שיש להן השלכות מרחיקות לכת על עתיד אמונת ישראל ועם ישראל. האחת היא מצוות הקהֵל:
בספרי הנביאים והכתובים אין אזכור ישיר לקיום מצווה זו, אך יש תיעוד של אספות דומות מאוד: מעמדים של חידוש הברית, שבהם המלך או המנהיג מקהיל את העם, קורא בתורה או מזכיר לעם את סיפור תולדותיו, וקורא לנאספים לאשרר את בריתם הלאומית עם ה'.
זה בעצם מה שעשה משה עצמו בחודש האחרון לחייו. ספר דברים כולו הוא הכרזה מחודשת על הברית, כמעט ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני, לאחר חילוף מלא של הדורות. דוגמה נוספת לכך נמצאת בפרק האחרון בספר יהושע. יהושע סיים למלא את המשימה שהוטלה עליו כממשיכו של משה: הוא חצה עם בני ישראל את הירדן, פיקד עליהם בקרבות, הוריש עמם את הארץ ויישב אותם בה.
מעמד דומה התרחש כעבור מאות שנים, בשלהי ימי בית ראשון, בהנהגתו של המלך יאשיהו. סבו של המלך, מנשה, שמלך חמישים וחמש שנה, היה מן הגרועים במלכי יהודה. הוא הנהיג בה שלל מיני עבודה זרה, ובתוכם הקרבת ילדים למולך. יאשיהו רצה להחזיר את העם לאמונת אבותיו, ובין היתר ציווה לטהר את בית המקדש ולשפץ אותו. במהלך השיפוץ נתגלה במקדש ספר תורה,[ii] שנטמן במקום מחבוא לבל יושחת בשנות האלילות ושכחת התורה. המלך התרגש מהתגלית וכינס את העם למעין מעמד הקהל:
הידוע בכל מעמדי המעֵין-הקהֵל הוא הכינוס שהקהילו עזרא ונחמיה לאחר גל העלייה השני של שיבת ציון מבבל (נחמיה, פרקים ח-י). עזרא עמד על מגדל עץ ליד אחד משערי העיר וקרא באוזני העם מספר התורה. חבורה של לויים התפזרה בקהל כדי להסביר לציבור את הנאמר. הכינוס החל בראש השנה, והגיע לשיאו לאחר סוכות, כשמנהיגי העם חתמו על אמנה ללכת בדרכי ה', והעם כולו "מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱ-לֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו" (נחמיה י, ל).
המצווה השנייה, האחרונה שניתנה למשה, גלומה במילים "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). חז"ל הבינו פסוק זה כמצווה לכתוב ספר תורה, או לפחות להשתתף בכתיבתו. מדוע דווקא שתי המצוות הללו בעיתוי הזה?
משהו עמוק קורה כאן. ניזכר שוב בתשובתו החותכת של הקב"ה למשה כשהתחנן לעבור את הירדן. "רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". זו תורה וזה שכרה? זה הגמול שמשלם ה' לגדול נביאיו? ברור שלא. בשתי מצוות אחרונות אלו לימד ה' את משה, ודרכו את היהודים שבכל הדורות, מהו אלמוות; אלמוות על פני האדמה, לא רק בשמיים. אנחנו בני תמותה מפני שאנחנו גשמיים, ושום אורגניזם גשמי אינו יכול לחיות לנצח. אנחנו גדלים, אנחנו מזדקנים, אנחנו נחלשים, אנחנו מתים. אבל אנחנו לא רק גשמיים. אנחנו גם רוחניים. בשתי מצוות אחרונות אלו אנחנו למדים כיצד להיות חלק מרוח שאיננה מתה זה ארבעת אלפים שנה, ולא תמות כל עוד מאירים השמש, הירח והכוכבים.[iii]
ה' הראה למשה, ודרכו לכולנו, איך להיעשות חלק מתרבות שלעולם אינה מזדקנת. היא נשארת צעירה מפני שהיא מתחדשת שוב ושוב. שתי המצוות האחרונות בתורה עניינן התחדשות – התחדשות קולקטיבית והתחדשות אישית.
מצוות הקהל מבטיחה שהעם ישוב ויתקדש לשליחותו, פעם אחר פעם. בימינו, יש רק מקום אחד בעולם שבו מתקיים טקס של חידוש ברית: ארצות הברית של אמריקה. רעיון הברית מילא תפקיד מכריע בפוליטיקה האירופית במאות ה-16 וה-17, בייחוד בז'נבה הקלוויניסטית, בסקוטלנד, בהולנד ובאנגליה. במקומות אלה השתנתה מאז התרבות הפוליטית. אולם המתיישבים הפוריטנים שיצאו משם בימים ההם לאמריקה הביאו איתם את רעיון הברית, וכוננו על פיו את ארצות הברית, ועל כן שם היא חלק מהתרבות הפוליטית עד היום. כמעט כל נאום השבעה נשיאותי, אחת לארבע שנים, מאז 1789, הוא טקס חידוש ברית, אם במפורש אם במשתמע; הקהַל בן זמננו.
בשנת 1987, בנאום לרגל מלאת מאתיים שנה לחוקת ארצות הברית, תיאר הנשיא דאז רונלד רייגן את החוקה כ"ברית שכרתנו לא רק בינינו אלא עם האנושות כולה... זוהי ברית אנושית, ויותר מכך: היא ברית עם ההוויה העליונה, זו שאבותינו המייסדים פנו תמיד לעזרתה". תפקידה של ארצות הברית, אמר, הוא "לחדש תמיד את בריתם של אבותינו עם האנושות... להשלים את המלאכה שהחלה לפני מאתיים שנה, המלאכה הנאצלה והגדולה המוטלת על שכמה של אמריקה – ניצחון החופש של האדם, החופש של האדם בריבונות האל".[iv]
הקהל הוא מצווה של התחדשות לאומית – והמצווה להשתתף בכתיבת ספר תורה חדש היא מצווה של התחדשות אישית. זו דרכו של משה לומר לכל דורות העתיד: לא די שתאמרו קיבלתי את התורה מאבותיי. כל דור ודור צריך ליטול אותה ולחדש אותה.
מישראל ועד לפאלו-אלטו, היהודים הם מן הנלהבים שבמשתמשי טכנולוגיית המידע, ותרומתם להתפתחותה גדולה עשרות מונים מחלקם באוכלוסיית העולם (די אם נזכיר את גוגל, את פייסבוק ואת ווייז); והנה, היהודים עדיין כותבים את התורה בדיוק כפי שהיו כותבים אותה לפני אלפי שנים – ביד, בקולמוס, על גבי מגילת קלף. אין זה פרדוקס, ולא סתירה, אלא אמת-חיים עמוקה. עם הנושא עִמו את עבָרו יכול לבנות את העתיד בלי חשש.
התחדשות היא מאמץ תובעני. לפני כמה שנים ישבתי עם האיש שעמד להיכנס לתפקיד ראש ממשלת בריטניה. במהלך שיחתנו אמר לי, "יותר מכול אני מתפלל שאחרי שנגיע לשם (הוא התכוון למשכן ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10) לא אשכח אף פעם למה הגעתי לשם". אני משער שהוא חשב על דבריו המפורסמים של הרולד מקמילן, ראש ממשלת בריטניה בשנים 1957–1963, שכאשר נשאל מה הדבר המפחיד אותו ביותר בפוליטיקה ענה "אירועים, נערי החביב, אירועים".
דברים קורים. רוחות חולפות מכות על פנינו, בעיות שלא אנו יצרנו ניתכות בנו, ואנחנו נסחפים. אנחנו – כיחידים, כמוסדות וגם כעמים. וככל שהדברים קורים לנו ונעשים בנו, אנחנו מזדקנים. אנחנו שוכחים מי אנחנו ולמה. לבסוף מכריעים אותנו אנשים (או ארגונים או תרבויות) צעירים מאתנו, רעבים או נחושים מאתנו. הדרך היחידה להישאר צעיר, רעב ונחוש היא לקיים התחדשות תקופתית ובה להזכיר לעצמנו מאין באנו ולאן אנו הולכים ומה מוליך אותנו. לאילו אידיאלים אנחנו מחויבים? מהו המסע שנקראנו להמשיכו? חלק מאיזה סיפור אנחנו?
כמה יפה הוא אפוא התזמון, וכמה מדויק: בשעה שגדול הנביאים מעומת עם היותו בן תמותה, אלוהים נותן לו ולנו את סוד האלמוות שעל פני האדמה. אם אנו נאמנים לבריתנו, ומחדשים אותה בחיינו, אנו עתידים לחיות גם לאחר מותנו בקרב אלה הבאים אחרינו – צאצאינו, תלמידינו, אלה שנעזרו בנו ואלה שהושפעו מאתנו. אנחנו מחדשים ימינו כקדם. משה מת, אך תורתו וחזונו חיים אחריו.
[i] יש כאן לקח חשוב: התפילות שאנחנו מתפללים על אחרים, ושאחרים מתפללים עלינו, נענות; אך התפילות שאנו מתפללים על עצמנו – לא תמיד. ובהרחבה, טוב יותר להתפלל על הכלל ולא על הפרט; משום כך, כאשר מתפללים לרפואת חולה או מנחמים את האבל, מוסיפים "בתוך שאר חולי ישראל" ו"בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". כפי שציין רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, האינטרסים של יחידים עלולים להתנגש זה בזה, ולכן מתפללים בציבור על הכלל – על הטוב המשותף.
[ii] כך הבינו רד"ק ורלב"ג. אברבנאל, לעומת זאת, כתב שלא מתקבל על הדעת שלא נשמרו עותקים נוספים של התורה, ולדעתו הספר שנמצא הוא ספר התורה שמשה כתב במו ידיו.
[iv] Public Papers of the Presidents of the United States, Ronald Reagan, 1987, 1040-1043.
למה לדעתכם שתי המצוות הללו הן האחרונות שניתנו לעם ישראל?
אילו מצוות שגרתיות יותר ממצוות 'הקהֵל' משיגות תוצאות דומות?
האם הייתם פעם מעורבים בכתיבת ספר תורה? אם כן, מה הייתה ההרגשה? אם לא, איך אתם מדמיינים את ההרגשה?
With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant &
Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.
“I have loved the Torah of R’ Chaim Schimmel ever since I first encountered it. It
strives to be not just about truth on the surface but also its connection to a
deeper truth beneath. Together with Anna, his remarkable wife of 60 years, they
built a life dedicated to love of family, community, and Torah. An extraordinary
couple who have moved me beyond measure by the example of their lives.” — Rabbi
Sacks
תרי”ב מצוות כבר נתן ה’ לישראל בידי משה, ועכשיו, באחרית ימי משה, מוסר לו ה’ את המצווה התרי”ג: “וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ…
כשהייתי סטודנט בשלהי שנות השישים – תקופת מהומות הסטודנטים, הסמים הפסיכדליים והמדיטציה של הביטלס עם המהרישי מָהֶש יוגי – התהלך בינינו סיפור. יהודייה אמריקנית בת…
כשהייתי סטודנט בשלהי שנות השישים – תקופת מהומות הסטודנטים, הסמים הפסיכדליים והמדיטציה של הביטלס עם המהרישי מָהֶש יוגי – התהלך בינינו סיפור. יהודייה אמריקנית בת…
לְחַדֵּשׁ יָמֵינוּ
פרשת ניצבים וילך
SHARE
READ IN
DOWNLOAD PDF
הרגע הגיע. משה עומד למות. הוא כבר ראה במות מרים אחותו ואהרן אחיו. הוא כבר התפלל לה', התחנן אליו – לא לחיות לנצח, אפילו לא לחיות יותר ממה שנקצב לו, אלא פשוט "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" (דברים ג, כה). תן לי להשלים את המסע. תן לי להגיע אל היעד. אבל ה' אמר לו לא:
כמעט לכל תחינה אחרת של משה נעתר ה', אך לזו סירב.[i]
מה עושה אפוא משה בימים האחרונים לחייו? הוא מוסר שתי מצוות, האחרונות בתרי"ג, שיש להן השלכות מרחיקות לכת על עתיד אמונת ישראל ועם ישראל. האחת היא מצוות הקהֵל:
בספרי הנביאים והכתובים אין אזכור ישיר לקיום מצווה זו, אך יש תיעוד של אספות דומות מאוד: מעמדים של חידוש הברית, שבהם המלך או המנהיג מקהיל את העם, קורא בתורה או מזכיר לעם את סיפור תולדותיו, וקורא לנאספים לאשרר את בריתם הלאומית עם ה'.
זה בעצם מה שעשה משה עצמו בחודש האחרון לחייו. ספר דברים כולו הוא הכרזה מחודשת על הברית, כמעט ארבעים שנה לאחר הברית המקורית בהר סיני, לאחר חילוף מלא של הדורות. דוגמה נוספת לכך נמצאת בפרק האחרון בספר יהושע. יהושע סיים למלא את המשימה שהוטלה עליו כממשיכו של משה: הוא חצה עם בני ישראל את הירדן, פיקד עליהם בקרבות, הוריש עמם את הארץ ויישב אותם בה.
מעמד דומה התרחש כעבור מאות שנים, בשלהי ימי בית ראשון, בהנהגתו של המלך יאשיהו. סבו של המלך, מנשה, שמלך חמישים וחמש שנה, היה מן הגרועים במלכי יהודה. הוא הנהיג בה שלל מיני עבודה זרה, ובתוכם הקרבת ילדים למולך. יאשיהו רצה להחזיר את העם לאמונת אבותיו, ובין היתר ציווה לטהר את בית המקדש ולשפץ אותו. במהלך השיפוץ נתגלה במקדש ספר תורה,[ii] שנטמן במקום מחבוא לבל יושחת בשנות האלילות ושכחת התורה. המלך התרגש מהתגלית וכינס את העם למעין מעמד הקהל:
הידוע בכל מעמדי המעֵין-הקהֵל הוא הכינוס שהקהילו עזרא ונחמיה לאחר גל העלייה השני של שיבת ציון מבבל (נחמיה, פרקים ח-י). עזרא עמד על מגדל עץ ליד אחד משערי העיר וקרא באוזני העם מספר התורה. חבורה של לויים התפזרה בקהל כדי להסביר לציבור את הנאמר. הכינוס החל בראש השנה, והגיע לשיאו לאחר סוכות, כשמנהיגי העם חתמו על אמנה ללכת בדרכי ה', והעם כולו "מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱ-לֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו" (נחמיה י, ל).
המצווה השנייה, האחרונה שניתנה למשה, גלומה במילים "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם, לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). חז"ל הבינו פסוק זה כמצווה לכתוב ספר תורה, או לפחות להשתתף בכתיבתו. מדוע דווקא שתי המצוות הללו בעיתוי הזה?
משהו עמוק קורה כאן. ניזכר שוב בתשובתו החותכת של הקב"ה למשה כשהתחנן לעבור את הירדן. "רַב לָךְ. אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה". זו תורה וזה שכרה? זה הגמול שמשלם ה' לגדול נביאיו? ברור שלא. בשתי מצוות אחרונות אלו לימד ה' את משה, ודרכו את היהודים שבכל הדורות, מהו אלמוות; אלמוות על פני האדמה, לא רק בשמיים. אנחנו בני תמותה מפני שאנחנו גשמיים, ושום אורגניזם גשמי אינו יכול לחיות לנצח. אנחנו גדלים, אנחנו מזדקנים, אנחנו נחלשים, אנחנו מתים. אבל אנחנו לא רק גשמיים. אנחנו גם רוחניים. בשתי מצוות אחרונות אלו אנחנו למדים כיצד להיות חלק מרוח שאיננה מתה זה ארבעת אלפים שנה, ולא תמות כל עוד מאירים השמש, הירח והכוכבים.[iii]
ה' הראה למשה, ודרכו לכולנו, איך להיעשות חלק מתרבות שלעולם אינה מזדקנת. היא נשארת צעירה מפני שהיא מתחדשת שוב ושוב. שתי המצוות האחרונות בתורה עניינן התחדשות – התחדשות קולקטיבית והתחדשות אישית.
מצוות הקהל מבטיחה שהעם ישוב ויתקדש לשליחותו, פעם אחר פעם. בימינו, יש רק מקום אחד בעולם שבו מתקיים טקס של חידוש ברית: ארצות הברית של אמריקה. רעיון הברית מילא תפקיד מכריע בפוליטיקה האירופית במאות ה-16 וה-17, בייחוד בז'נבה הקלוויניסטית, בסקוטלנד, בהולנד ובאנגליה. במקומות אלה השתנתה מאז התרבות הפוליטית. אולם המתיישבים הפוריטנים שיצאו משם בימים ההם לאמריקה הביאו איתם את רעיון הברית, וכוננו על פיו את ארצות הברית, ועל כן שם היא חלק מהתרבות הפוליטית עד היום. כמעט כל נאום השבעה נשיאותי, אחת לארבע שנים, מאז 1789, הוא טקס חידוש ברית, אם במפורש אם במשתמע; הקהַל בן זמננו.
בשנת 1987, בנאום לרגל מלאת מאתיים שנה לחוקת ארצות הברית, תיאר הנשיא דאז רונלד רייגן את החוקה כ"ברית שכרתנו לא רק בינינו אלא עם האנושות כולה... זוהי ברית אנושית, ויותר מכך: היא ברית עם ההוויה העליונה, זו שאבותינו המייסדים פנו תמיד לעזרתה". תפקידה של ארצות הברית, אמר, הוא "לחדש תמיד את בריתם של אבותינו עם האנושות... להשלים את המלאכה שהחלה לפני מאתיים שנה, המלאכה הנאצלה והגדולה המוטלת על שכמה של אמריקה – ניצחון החופש של האדם, החופש של האדם בריבונות האל".[iv]
הקהל הוא מצווה של התחדשות לאומית – והמצווה להשתתף בכתיבת ספר תורה חדש היא מצווה של התחדשות אישית. זו דרכו של משה לומר לכל דורות העתיד: לא די שתאמרו קיבלתי את התורה מאבותיי. כל דור ודור צריך ליטול אותה ולחדש אותה.
מישראל ועד לפאלו-אלטו, היהודים הם מן הנלהבים שבמשתמשי טכנולוגיית המידע, ותרומתם להתפתחותה גדולה עשרות מונים מחלקם באוכלוסיית העולם (די אם נזכיר את גוגל, את פייסבוק ואת ווייז); והנה, היהודים עדיין כותבים את התורה בדיוק כפי שהיו כותבים אותה לפני אלפי שנים – ביד, בקולמוס, על גבי מגילת קלף. אין זה פרדוקס, ולא סתירה, אלא אמת-חיים עמוקה. עם הנושא עִמו את עבָרו יכול לבנות את העתיד בלי חשש.
התחדשות היא מאמץ תובעני. לפני כמה שנים ישבתי עם האיש שעמד להיכנס לתפקיד ראש ממשלת בריטניה. במהלך שיחתנו אמר לי, "יותר מכול אני מתפלל שאחרי שנגיע לשם (הוא התכוון למשכן ראש הממשלה ברחוב דאונינג 10) לא אשכח אף פעם למה הגעתי לשם". אני משער שהוא חשב על דבריו המפורסמים של הרולד מקמילן, ראש ממשלת בריטניה בשנים 1957–1963, שכאשר נשאל מה הדבר המפחיד אותו ביותר בפוליטיקה ענה "אירועים, נערי החביב, אירועים".
דברים קורים. רוחות חולפות מכות על פנינו, בעיות שלא אנו יצרנו ניתכות בנו, ואנחנו נסחפים. אנחנו – כיחידים, כמוסדות וגם כעמים. וככל שהדברים קורים לנו ונעשים בנו, אנחנו מזדקנים. אנחנו שוכחים מי אנחנו ולמה. לבסוף מכריעים אותנו אנשים (או ארגונים או תרבויות) צעירים מאתנו, רעבים או נחושים מאתנו. הדרך היחידה להישאר צעיר, רעב ונחוש היא לקיים התחדשות תקופתית ובה להזכיר לעצמנו מאין באנו ולאן אנו הולכים ומה מוליך אותנו. לאילו אידיאלים אנחנו מחויבים? מהו המסע שנקראנו להמשיכו? חלק מאיזה סיפור אנחנו?
כמה יפה הוא אפוא התזמון, וכמה מדויק: בשעה שגדול הנביאים מעומת עם היותו בן תמותה, אלוהים נותן לו ולנו את סוד האלמוות שעל פני האדמה. אם אנו נאמנים לבריתנו, ומחדשים אותה בחיינו, אנו עתידים לחיות גם לאחר מותנו בקרב אלה הבאים אחרינו – צאצאינו, תלמידינו, אלה שנעזרו בנו ואלה שהושפעו מאתנו. אנחנו מחדשים ימינו כקדם. משה מת, אך תורתו וחזונו חיים אחריו.
[i] יש כאן לקח חשוב: התפילות שאנחנו מתפללים על אחרים, ושאחרים מתפללים עלינו, נענות; אך התפילות שאנו מתפללים על עצמנו – לא תמיד. ובהרחבה, טוב יותר להתפלל על הכלל ולא על הפרט; משום כך, כאשר מתפללים לרפואת חולה או מנחמים את האבל, מוסיפים "בתוך שאר חולי ישראל" ו"בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". כפי שציין רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, האינטרסים של יחידים עלולים להתנגש זה בזה, ולכן מתפללים בציבור על הכלל – על הטוב המשותף.
[ii] כך הבינו רד"ק ורלב"ג. אברבנאל, לעומת זאת, כתב שלא מתקבל על הדעת שלא נשמרו עותקים נוספים של התורה, ולדעתו הספר שנמצא הוא ספר התורה שמשה כתב במו ידיו.
[iii] על פי ירמיה לא.
[iv] Public Papers of the Presidents of the United States, Ronald Reagan, 1987, 1040-1043.
With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant & Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.
זיכרון הוא זהות
← Previousהרוחניות של השיר
Next →More on Nitzavim and Vayelech
איך לחדש אומה
למה להיות יהודי?
התורה כשִירה
למה יהדות?
המקל והעזר
למה נקראה התורה שירה
לנצח את המוות
לא בשמיים
העולם מחכה לכם
לא בשמיים
ההר השני