ב-27 במארס 2012 נערך בארמון בקינגהם טקס עתיק לציון מלאת שישים שנה לעליית המלכה אליזבת השנייה לכס המלכות. נציגי גופים שונים נשאו הצהרות נאמנות למלכה והודו לה על שירותה לאומה. אחד הגופים הללו היה ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה. נשיא הוועד באותם ימים, ויוויאן ויינמן, כלל בנאומו את הברכה היהודית המסורתית לאירועים כגון אלו: הוא איחל לה "עד מאה ועשרים".
המלכה נראתה משועשעת ונשאה עיניים תוהות לבעלה הנסיך פיליפ. אף לא אחד מהם הכיר את הביטוי. לאחר מכן שאל אותנו הנסיך למה הכוונה, והסברנו. מאה ועשרים שנה הם אורכם המרבי של חיי אדם, על פי בראשית ו, ג: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". מספר שנים זה נקשר במיוחד עם משה רבנו:
לצד אברהם אבינו, שהיה שונה ממנו מאוד באישיותו ובנסיבות חייו, משה הוא מופת להזדקנות נכונה. בימינו, עם העלייה בתוחלת החיים, ההזדקנות היא סוגיה מרכזית ומאתגרת בחיי רבים מאיתנו. איך מזדקנים ובכל זאת נשארים צעירים?
המחקר הממושך ביותר בנושא זה הוא מחקר גראנט, מחקר ארוך שנים שעקב אחר חייהם של 268 סטודנטים באוניברסיטת הרווארד בשנות הארבעים של המאה הקודמת וממשיך ללוות אותם עד היום. מחקר זה מנסה לגלות אילו מאפיינים – מסוג האישיות, דרך מנת המשכל ועד ענייני בריאות, אורחות חיים ויחסים בין-אישיים – תורמים לשגשוגו של האדם. במשך יותר משלושים שנה ניהל את המיזם ג'ורג' ויילאנט, שגם כתב על הנושא המרתק את ספריו 'ליהנות מהזקנה' (שהופיע בתרגום עברי) ו'ניצחונותיו של הניסיון'.[1]
ויילאנט זיהה ממדים רבים של הזדקנות מוצלחת, ושניים מהם נוגעים במיוחד למשה. לראשון הוא קורא גנרטיביות,[2] כלומר טיפול בדור הבא. כדי להסבירו הוא מצטט את הגדרתו של מומחה המנהיגות ג'ון קוֹטר: "התמסרות לצורות חיים ולעבודה שיישארו גם לאחר מותנו".[3] בגיל העמידה ואחריו, משביססנו קריירה, מוניטין ומערכות יחסים, אנו יכולים לקפוא על שמרינו – או להחליט שהגיע הזמן לתת: לקהילה, לחברה ולדור הבא. הגנרטיביות מתבטאת אצל רבים באימוץ פעילויות חדשות, בייחוד פעילויות התנדבות, ובטיפוח כישורים חדשים. סימניה הם הפתיחות והאכפתיות.
הממד הנוסף הקשור במשה הוא מה שוויילאנט מכנה שמירת המשמעות. כוונתו לחוכמה שבאה עם הגיל, אותה חוכמת חיים שחברוֹת מסורתיות נוטות להוקיר יותר מחברות מודרניות ופוסט-מודרניות. "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז); "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (איוב יב, יב). להיות שומר משמעות משמעוֹ להנחיל לבני העתיד את ערכי העבר. עם הגיל באות התבוננות ויכולת-ניתוק המאפשרות לנו לעמוד במקומנו בלי להיסחף אחר מצב הרוח של הרגע, האופנה החולפת או שיגעונו של ההמון. חוכמה זו נדרשת לנו תמיד, ועל אחת כמה וכמה בעידן הקצב המהיר שלנו, המזמן לעתים הצלחות אדירות לאנשים שעודם צעירים. אם תתבוננו בקריירות של גיבורי-העל של עידן ההיי-טק, כגון ביל גייטס, לארי פייג', סרגיי ברין ומארק צוקרברג, תגלו שבנקודה מסוימת פנו כולם אל חונכים בוגרים שעזרו להם לנווט באשדיו הקוצפים של נהר ההצלחה. "עשה לך רב" היא עדיין עצה מצוינת.[4]
מאלף לראות בספר דברים, האמור כולו בחודש האחרון בחיי משה, כיצד המנהיג הבא-בימים אך הסוער בזקנתו כבנעוריו ניגש אל צמד המשימות הללו, הגנרטיביות ושמירת המשמעות.
קל היה בוודאי למשה לפרוש בערוב ימיו לקרן זווית של זיכרונות, להתרפק על הישגיו ועל קורות חייו יוצאי-הדופן, על היותו האיש שאלוהי ישראל בחר בו להוציא את עמו מבית עבדים ולהובילו אל ארץ ההבטחה. לחלופין, משה עשוי היה להתבוסס ברגשי תבוסה, בייחוד על שום שלא יזכה להיכנס לארץ שבמשך ארבעים שנה הוביל אליה את עמו. כולנו פגשנו אנשים אכולי תסכול על שלא קיבלו את ההכרה שהיו ראויים לה, או לא השיגו את מה שחלמו עליו כל ימי חייהם.
משה לא פנה לא לכאן ולא לכאן. במקום זאת הקדיש את ימיו האחרונים לדור הבא, ואימץ תפקיד חדש. לא עוד משה המשחרר, לא עוד משה נותן-החוק: משה נטל עכשיו את המשימה שבגינהּ שגור עד היום בפינו כינויו "משה רבנו". זה היה אפוא, מכמה בחינות, הגדול בהישגיו.
הוא סיפר לבני ישראל הצעירים מי הם, מאין באו ולאן הם הולכים. הוא נתן להם חוקים, ועשה זאת בדרך חדשה. הפעם הדגש ניתן לא במפגש עם האלוהות, כמו בספר ויקרא, ולא בקרבנות כמו בספר במדבר, אלא בהקשרן החברתי של המצוות. משה דיבר על צדק ועל דאגה לאביון, על התחשבות בשכיר ועל אהבת הגר. הוא הציג את יסודות אמונת ישראל באופן שיטתי יותר מכל ספר אחר בתנ"ך. הוא סיפר להם על אהבת ה' לאבותיהם והפציר בהם להשיב אהבה על אהבה, בכל נפשם ובכל מאודם ובכל לבבם. הוא חידש את הברית, והזכיר לעם את הברכות שייפלו בחלקו אם ישמור אמונים לה' ואת הקללות שיבואו על ראשו אם לא יעשה כן. הוא לימד אותם את שירת האזינו הגדולה, ועל ערש דווי בירך את שבטי ישראל.
הוא הדגים להם גנרטיביות מהי, בהנחילו מורשת שתחיה גם אחרי מותו – והראה להם מהי שמירה על משמעות, בחולקו איתם את תובנות חייו על העבר ועל העתיד, בנותנו לצעירים את מתנת ניסיונו הארוך. במופת אישי הראה להם כיצד מזדקנים אך נשארים צעירים.
בסוף הספר ממש מסופר לנו כי משה בן המאה ועשרים "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (לד, ז). תמיד חשבתי ש"לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ" הוא תיאור אחד ו"וְלֹא נָס לֵחֹה" הוא תיאור נוסף, עד שלפתע קלטתי שאלו הן סיבה ותוצאה. מדוע לא נס לחו, לא נשחק כוח החיות שלו? משום שעיניו לא כהו: הוא לא איבד את האידיאליזם שהלהיט אותו בנעוריו. חזון הצדק והאחריות הבאה עם החופש המשיך לעמוד חי לנגד עיניו.
כשאדם מבין כמה קשה לשנות את העולם, ואפילו חלק זעיר מן העולם, טבעי שיתפכח מהאידיאלים שלו. אך מי שכך קרה לו נעשה מריר, ציני, קהה. זהו סוג של מוות רוחני. אך יש כאלה שאינם מאבדים את החזון, שלעולם אינם מרימים ידיים, ש"אינם מתפוגגים מעדנוֹת אל תוך הלילה האפל הזה",[5] שעדיין רואים סביבם עולם של אפשרויות ומעודדים ומעצימים את הבאים אחריהם. אצל האנשים האלה האנרגיה הרוחנית נותרת במלוא אונה.
יש אנשים המגיעים לשיאם בצעירותם. פליקס מנדלסון כתב את השמינייה שלו כשהיה בן 16, ואת הפתיחה ל'חלום ליל קיץ' כעבור שנה; אלו הן היצירות המוזיקליות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם בידי אדם צעיר כל כך. אורסון וויילס יצר את הסרט 'האזרח קיין' וחולל תפנית בתולדות הקולנוע בעודו בן 26, וזאת לאחר שכבר קנה לו מוניטין בתיאטרון וברדיו.
אבל יש רבים אחרים המשביחים והולכים עם השנים שהם צוברים. מוצרט ובטהובן היו שניהם ילדי פלא, ובכל זאת את מיטב יצירותיהם כתבו בשנות חייהם האחרונות. קלוד מונה צייר בגנוֹ שבזִ'יברני את בריכות שושני-המים שטופות האור שלו בעשור התשיעי לחייו. ורדי כתב את האופרה פלסטף כשהיה בן 85. בנג'מין פרנקלין המציא את העדשות הבי-פוקליות בגיל 78. האדריכל פרנק לויד רייט השלים את עיצוב מוזיאון גוגנהיים בניו-יורק בגיל המופלג 92. מיכלאנג'לו, טיציאן, מאטיס ופיקאסו – כולם נותרו יצירתיים בעשור התשיעי לחייהם. ג'ודית קֶר, שהגיעה לבריטניה כשהיטלר עלה לשלטון ב-1933, וכתבה שם את קלאסיקת הילדים 'הטיגריס שבא לשתות תה', זכתה רק לאחרונה בפרס הספרותי הראשון שלה, והיא בת 93. בספרו 'מאסטרים זקנים וגאונים צעירים' טוען דיוויד גֵלֶנסון כי החדשנים המושגיים מגיעים לשיאם בהיות צעירים, ואילו החדשנים הנסיינים, אלה הלומדים בניסוי-וטעייה, משתפרים עם הגיל.[6]
האמת היא שזה מרגש: לראות את משה, בן מאה ועשרים כמעט, צופה פני עתיד ופני עבר, חולק את חוכמתו עם הצעירים, ומלמד אותנו שגם אם הגוף מזדקן הרוח יכולה להישאר צעירה עד מאה ועשרים. הסוד הוא לשמור על להט האידיאלים הישנים שלנו, לגמול טובה לחברה ולקהילה, להעתיר מניסיוננו על הבאים אחרינו ולעודד אותם להמשיך את מה שאנו לא השלמנו.
[1] ג'ורג' וויילאנט, ליהנות מהזקנה, מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר; תל אביב: מטר, 2003; George Vaillant, Triumphs of Experience, Harvard University Press, 2012.
[2] מקור המונח בתיאוריית שלבי ההתפתחות של אריק אריקסון, שעל פיה בשלב השביעי של החיים, שלב הבגרות, האדם נמצא בקונפליקט בין גנרטיביות, או "פוריות", לבין קיפאון.
[3] John Kotre, Outliving the Self: Generativity and the Interpretation of Lives,Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1984, p. 10.
[5] במקור האנגלי: Do not go gentle into that dark night. שורת הפתיחה בשירו של דילן תומס שזו גם כותרתו.
[6] David Galenson, Old Masters and Young Geniuses, Princeton University Press, 2007.
האם אתם מכירים אנשים זקנים שהם צעירים ברוחם? איך לדעתכם הם שומרים על רוח הנעורים?
איך שימר משה רבנו את הלהט שלו עד יומו האחרון?
איך משפיעים עלינו כיום מעשיו של משה המאופיינים כ"גנרטיביים" ופעולתו כ"שומר משמעות"?
With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant &
Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.
“I have loved the Torah of R’ Chaim Schimmel ever since I first encountered it. It
strives to be not just about truth on the surface but also its connection to a
deeper truth beneath. Together with Anna, his remarkable wife of 60 years, they
built a life dedicated to love of family, community, and Torah. An extraordinary
couple who have moved me beyond measure by the example of their lives.” — Rabbi
Sacks
צעירים עד מאה ועשרים
פרשת דברים
SHARE
LISTEN
READ IN
DOWNLOAD PDF
ב-27 במארס 2012 נערך בארמון בקינגהם טקס עתיק לציון מלאת שישים שנה לעליית המלכה אליזבת השנייה לכס המלכות. נציגי גופים שונים נשאו הצהרות נאמנות למלכה והודו לה על שירותה לאומה. אחד הגופים הללו היה ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה. נשיא הוועד באותם ימים, ויוויאן ויינמן, כלל בנאומו את הברכה היהודית המסורתית לאירועים כגון אלו: הוא איחל לה "עד מאה ועשרים".
המלכה נראתה משועשעת ונשאה עיניים תוהות לבעלה הנסיך פיליפ. אף לא אחד מהם הכיר את הביטוי. לאחר מכן שאל אותנו הנסיך למה הכוונה, והסברנו. מאה ועשרים שנה הם אורכם המרבי של חיי אדם, על פי בראשית ו, ג: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". מספר שנים זה נקשר במיוחד עם משה רבנו:
לצד אברהם אבינו, שהיה שונה ממנו מאוד באישיותו ובנסיבות חייו, משה הוא מופת להזדקנות נכונה. בימינו, עם העלייה בתוחלת החיים, ההזדקנות היא סוגיה מרכזית ומאתגרת בחיי רבים מאיתנו. איך מזדקנים ובכל זאת נשארים צעירים?
המחקר הממושך ביותר בנושא זה הוא מחקר גראנט, מחקר ארוך שנים שעקב אחר חייהם של 268 סטודנטים באוניברסיטת הרווארד בשנות הארבעים של המאה הקודמת וממשיך ללוות אותם עד היום. מחקר זה מנסה לגלות אילו מאפיינים – מסוג האישיות, דרך מנת המשכל ועד ענייני בריאות, אורחות חיים ויחסים בין-אישיים – תורמים לשגשוגו של האדם. במשך יותר משלושים שנה ניהל את המיזם ג'ורג' ויילאנט, שגם כתב על הנושא המרתק את ספריו 'ליהנות מהזקנה' (שהופיע בתרגום עברי) ו'ניצחונותיו של הניסיון'.[1]
ויילאנט זיהה ממדים רבים של הזדקנות מוצלחת, ושניים מהם נוגעים במיוחד למשה. לראשון הוא קורא גנרטיביות,[2] כלומר טיפול בדור הבא. כדי להסבירו הוא מצטט את הגדרתו של מומחה המנהיגות ג'ון קוֹטר: "התמסרות לצורות חיים ולעבודה שיישארו גם לאחר מותנו".[3] בגיל העמידה ואחריו, משביססנו קריירה, מוניטין ומערכות יחסים, אנו יכולים לקפוא על שמרינו – או להחליט שהגיע הזמן לתת: לקהילה, לחברה ולדור הבא. הגנרטיביות מתבטאת אצל רבים באימוץ פעילויות חדשות, בייחוד פעילויות התנדבות, ובטיפוח כישורים חדשים. סימניה הם הפתיחות והאכפתיות.
הממד הנוסף הקשור במשה הוא מה שוויילאנט מכנה שמירת המשמעות. כוונתו לחוכמה שבאה עם הגיל, אותה חוכמת חיים שחברוֹת מסורתיות נוטות להוקיר יותר מחברות מודרניות ופוסט-מודרניות. "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז); "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה" (איוב יב, יב). להיות שומר משמעות משמעוֹ להנחיל לבני העתיד את ערכי העבר. עם הגיל באות התבוננות ויכולת-ניתוק המאפשרות לנו לעמוד במקומנו בלי להיסחף אחר מצב הרוח של הרגע, האופנה החולפת או שיגעונו של ההמון. חוכמה זו נדרשת לנו תמיד, ועל אחת כמה וכמה בעידן הקצב המהיר שלנו, המזמן לעתים הצלחות אדירות לאנשים שעודם צעירים. אם תתבוננו בקריירות של גיבורי-העל של עידן ההיי-טק, כגון ביל גייטס, לארי פייג', סרגיי ברין ומארק צוקרברג, תגלו שבנקודה מסוימת פנו כולם אל חונכים בוגרים שעזרו להם לנווט באשדיו הקוצפים של נהר ההצלחה. "עשה לך רב" היא עדיין עצה מצוינת.[4]
מאלף לראות בספר דברים, האמור כולו בחודש האחרון בחיי משה, כיצד המנהיג הבא-בימים אך הסוער בזקנתו כבנעוריו ניגש אל צמד המשימות הללו, הגנרטיביות ושמירת המשמעות.
קל היה בוודאי למשה לפרוש בערוב ימיו לקרן זווית של זיכרונות, להתרפק על הישגיו ועל קורות חייו יוצאי-הדופן, על היותו האיש שאלוהי ישראל בחר בו להוציא את עמו מבית עבדים ולהובילו אל ארץ ההבטחה. לחלופין, משה עשוי היה להתבוסס ברגשי תבוסה, בייחוד על שום שלא יזכה להיכנס לארץ שבמשך ארבעים שנה הוביל אליה את עמו. כולנו פגשנו אנשים אכולי תסכול על שלא קיבלו את ההכרה שהיו ראויים לה, או לא השיגו את מה שחלמו עליו כל ימי חייהם.
משה לא פנה לא לכאן ולא לכאן. במקום זאת הקדיש את ימיו האחרונים לדור הבא, ואימץ תפקיד חדש. לא עוד משה המשחרר, לא עוד משה נותן-החוק: משה נטל עכשיו את המשימה שבגינהּ שגור עד היום בפינו כינויו "משה רבנו". זה היה אפוא, מכמה בחינות, הגדול בהישגיו.
הוא סיפר לבני ישראל הצעירים מי הם, מאין באו ולאן הם הולכים. הוא נתן להם חוקים, ועשה זאת בדרך חדשה. הפעם הדגש ניתן לא במפגש עם האלוהות, כמו בספר ויקרא, ולא בקרבנות כמו בספר במדבר, אלא בהקשרן החברתי של המצוות. משה דיבר על צדק ועל דאגה לאביון, על התחשבות בשכיר ועל אהבת הגר. הוא הציג את יסודות אמונת ישראל באופן שיטתי יותר מכל ספר אחר בתנ"ך. הוא סיפר להם על אהבת ה' לאבותיהם והפציר בהם להשיב אהבה על אהבה, בכל נפשם ובכל מאודם ובכל לבבם. הוא חידש את הברית, והזכיר לעם את הברכות שייפלו בחלקו אם ישמור אמונים לה' ואת הקללות שיבואו על ראשו אם לא יעשה כן. הוא לימד אותם את שירת האזינו הגדולה, ועל ערש דווי בירך את שבטי ישראל.
הוא הדגים להם גנרטיביות מהי, בהנחילו מורשת שתחיה גם אחרי מותו – והראה להם מהי שמירה על משמעות, בחולקו איתם את תובנות חייו על העבר ועל העתיד, בנותנו לצעירים את מתנת ניסיונו הארוך. במופת אישי הראה להם כיצד מזדקנים אך נשארים צעירים.
בסוף הספר ממש מסופר לנו כי משה בן המאה ועשרים "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" (לד, ז). תמיד חשבתי ש"לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ" הוא תיאור אחד ו"וְלֹא נָס לֵחֹה" הוא תיאור נוסף, עד שלפתע קלטתי שאלו הן סיבה ותוצאה. מדוע לא נס לחו, לא נשחק כוח החיות שלו? משום שעיניו לא כהו: הוא לא איבד את האידיאליזם שהלהיט אותו בנעוריו. חזון הצדק והאחריות הבאה עם החופש המשיך לעמוד חי לנגד עיניו.
כשאדם מבין כמה קשה לשנות את העולם, ואפילו חלק זעיר מן העולם, טבעי שיתפכח מהאידיאלים שלו. אך מי שכך קרה לו נעשה מריר, ציני, קהה. זהו סוג של מוות רוחני. אך יש כאלה שאינם מאבדים את החזון, שלעולם אינם מרימים ידיים, ש"אינם מתפוגגים מעדנוֹת אל תוך הלילה האפל הזה",[5] שעדיין רואים סביבם עולם של אפשרויות ומעודדים ומעצימים את הבאים אחריהם. אצל האנשים האלה האנרגיה הרוחנית נותרת במלוא אונה.
יש אנשים המגיעים לשיאם בצעירותם. פליקס מנדלסון כתב את השמינייה שלו כשהיה בן 16, ואת הפתיחה ל'חלום ליל קיץ' כעבור שנה; אלו הן היצירות המוזיקליות הטובות ביותר שנכתבו אי פעם בידי אדם צעיר כל כך. אורסון וויילס יצר את הסרט 'האזרח קיין' וחולל תפנית בתולדות הקולנוע בעודו בן 26, וזאת לאחר שכבר קנה לו מוניטין בתיאטרון וברדיו.
אבל יש רבים אחרים המשביחים והולכים עם השנים שהם צוברים. מוצרט ובטהובן היו שניהם ילדי פלא, ובכל זאת את מיטב יצירותיהם כתבו בשנות חייהם האחרונות. קלוד מונה צייר בגנוֹ שבזִ'יברני את בריכות שושני-המים שטופות האור שלו בעשור התשיעי לחייו. ורדי כתב את האופרה פלסטף כשהיה בן 85. בנג'מין פרנקלין המציא את העדשות הבי-פוקליות בגיל 78. האדריכל פרנק לויד רייט השלים את עיצוב מוזיאון גוגנהיים בניו-יורק בגיל המופלג 92. מיכלאנג'לו, טיציאן, מאטיס ופיקאסו – כולם נותרו יצירתיים בעשור התשיעי לחייהם. ג'ודית קֶר, שהגיעה לבריטניה כשהיטלר עלה לשלטון ב-1933, וכתבה שם את קלאסיקת הילדים 'הטיגריס שבא לשתות תה', זכתה רק לאחרונה בפרס הספרותי הראשון שלה, והיא בת 93. בספרו 'מאסטרים זקנים וגאונים צעירים' טוען דיוויד גֵלֶנסון כי החדשנים המושגיים מגיעים לשיאם בהיות צעירים, ואילו החדשנים הנסיינים, אלה הלומדים בניסוי-וטעייה, משתפרים עם הגיל.[6]
האמת היא שזה מרגש: לראות את משה, בן מאה ועשרים כמעט, צופה פני עתיד ופני עבר, חולק את חוכמתו עם הצעירים, ומלמד אותנו שגם אם הגוף מזדקן הרוח יכולה להישאר צעירה עד מאה ועשרים. הסוד הוא לשמור על להט האידיאלים הישנים שלנו, לגמול טובה לחברה ולקהילה, להעתיר מניסיוננו על הבאים אחרינו ולעודד אותם להמשיך את מה שאנו לא השלמנו.
[1] ג'ורג' וויילאנט, ליהנות מהזקנה, מאנגלית: יעל זיסקינד-קלר; תל אביב: מטר, 2003; George Vaillant, Triumphs of Experience, Harvard University Press, 2012.
[2] מקור המונח בתיאוריית שלבי ההתפתחות של אריק אריקסון, שעל פיה בשלב השביעי של החיים, שלב הבגרות, האדם נמצא בקונפליקט בין גנרטיביות, או "פוריות", לבין קיפאון.
[3] John Kotre, Outliving the Self: Generativity and the Interpretation of Lives,Baltimore: Johns Hopkins University Press, 1984, p. 10.
[4] אבות א, ו ו-טז.
[5] במקור האנגלי: Do not go gentle into that dark night. שורת הפתיחה בשירו של דילן תומס שזו גם כותרתו.
[6] David Galenson, Old Masters and Young Geniuses, Princeton University Press, 2007.
With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant & Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.
המורכבות של זכויות האדם
← Previousכוח הלָמָּה
Next →More on Devarim
למה יש כל כך הרבה עורכי דין יהודים?
המנהיג כמוֹרה
מונהגוּת
המורה כגיבור
פצעי אוהב