פרשת וארא פותחת במילים הרות גורל. לא נגזים אם נאמר שהן שינו את מהלך ההיסטוריה, שכן הן שינו את הדרך שבה אנשים חושבים על ההיסטוריה. למעשה, הן הולידו את עצם רעיון ההיסטוריה. הקשיבו למילים:
מה פשר הדברים? כפי שמציין רש"י, אין הכוונה שאברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה לא הכירו את שם ה'. הרי כבר דבריו הראשונים של ה' לאברהם, "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", נאמרו בשם ה' (בראשית יב, א). פסוקים מעטים לאחר מכן אף מסופר:
ממה שה' אומר עתה למשה עולה בבירור שמשהו חדש עומד לקרות, התגלות אלוהית שטרם הייתה כמוה, משהו שאף אחד, אפילו לא האנשים הקרובים ביותר לאלוהים, טרם ראה. מהו הדבר?
התשובה היא שלאורך ספר בראשית, הקב"ה הוא אלוהי הבריאה, אלוהי הטבע: אותו היבט באלוהות שאנו מכנים, בדקויות שונות אך עדיין באותו מובן, "אלוקים", או "אל שדי", או אפילו "קונה שמיים וארץ".
היבט זה של האלוהות היה, במובן מסוים, ידוע לכל אדם בעולם העתיק. אומנם, בהבדל חשוב. הם ראו את הטבע לא כיציר כפיו של אל אחד, אלא כִּפרי עבודתם של אלים רבים: אל השמש, אל הגשם, אלת הים והארץ, הפנתיאון העצום של הכוחות האחראים ליבולים, לפריון, לסערות, לשנות הבצורת וכן הלאה. היו הבדלים רבי משמעות בין אלי הפוליתיאיזם והמיתוס לבין האל האחד של אברהם – ועדיין, הם שיחקו, כביכול, באותו מגרש.
ההיבט האלוהי שהופיע בימי משה ובני ישראל שונה ממנו ביסודו. רק מפני שאנחנו רגילים כל כך לַסיפור, קשה לנו לראות כמה מהפכני היה הדבר. לראשונה בתולדות האדם, האל עמד להתערב בהיסטוריה – לא באמצעות אסונות טבע כמו במבול, אלא מתוך מגע גומלין ישיר עם האנשים המעצבים את ההיסטוריה. האל עמד להופיע ככוח המעצב את גורלן של אומות. הוא עמד לעשות דבר שבני האדם לא שמעו עליו עד אז: להוציא עם שלם מעבדות, ולשכנע אותו ללכת אחריו במדבר, ולהגיע לארץ מובטחת, ושם לבנות חברה מסוג חדש – המיוסדת לא על כוח אלא על צדק, רווחה, כבוד-האדם ואחריות משותפת לשלטון החוק.
האל עמד לחנוך סוג חדש של דרמה אנושית ותפיסה חדשה של זמן. לדבריהם של כמה וכמה מגדולי ההיסטוריונים בעולם – ארנלדו מוֹמיליאנו, יוסף חיים ירושלמי, ג'ון הרולד פּלאם, אריק פוגלין, והאנתרופולוג מירצ'ה אֶליאדה – זה היה הרגע שבו נולדה ההיסטוריה.
עד אז, הדרמה האנושית הבסיסית הייתה המאבק לשמור על סדר לנוכח איומיו המתמידים של הכאוס – אסונות טבע, או פלישות וכיבושים, או מאבקי כוח פנימיים. הצלחה פירושה היה שמירה על הסטטוס-קוו. הדת בעולם העתיק הייתה למעשה שמרנית מאוד. תכליתה הייתה להטמיע בהמונים את הכרחיותו של המצב הקיים. הזמן היה זירה שבה שום דבר אינו משתנה מיסודו.
והנה מתגלה האל למשה ואומר לו שדבר חדש לגמרי עומד להתרחש, דבר שהאבות ידעו רק בתאוריה ולא זכו לראותו כמעשה. אומה חדשה. סוג חדש של אמונה. סוג חדש של משטר. טיפוס חדש של חברה. אלוהים עמד להיכנס להיסטוריה ולהעלות את האנושות, ואת "המערב" בפרט, על מסלול ששום אדם לא שיער ולא הגה עד אז.
הזמן כבר לא יהיה כפי שאפלטון תיארו, "דמותו הנעה של הנצח". הוא יהיה הבמה שעל גביה יצעדו יחדיו האל והאנושות לקראת היום שבו כל בני האדם, מכל המעמדות, הצבעים, האמונות והתרבויות, יזכו למלוא ההכרה כברואים בצלם אלוהים. הדת תהיה מעתה לא כוח מְשַׁמֵר אלא כוח מְפַתֵחַ ואפילו מהפכני.
חשבו על כך: הסינים הקדימו את המערב שנים רבות בהמצאת הדיו, הנייר, הדפוס, ייצור החרסינה, המצפן, אבקת השרפה, ועוד טכנולוגיות רבות. אבל הם לא פיתחו מהפכה מדעית, מהפכה תעשייתית, כלכלת שוק וחברה חופשית. למה הם התקדמו כל כך אבל עצרו? ההיסטוריון כריסטופר דוֹסון טען שהדת במערב היא שחוללה את ההבדל. אירופה, יחידה בכל הציוויליזציות בעולם, "הייתה נתונה תמיד לאנרגיה של תסיסה רוחנית אשר טלטלה ושינתה אותה". הוא ייחס זאת לעובדה ש"האידיאל הדתי שלה לא היה סגידה לשלמות שמעל לזמן ולשינוי, אלא רוח השואפת לשתף פעולה עם האנושות ולשנות את העולם".[1]
לשנות את העולם. זהו ביטוי המַפתח. הרעיון כי אנו יכולים, יחד עם האל, לשנות את העולם, שאנו יכולים לעשות היסטוריה, לא רק להיעשות בידיה – הרעיון הזה נולד כאשר ה' אמר למשה שהוא ובני זמנו יזכו לראות היבט באלוהות שעד אז לא ראהו האדם.
מדי שנה עובר רטט בחוט השדרה שלי כאשר קוראים בבית הכנסת את פרשת וארא ונזכרים ברגע הולדתה של ההיסטוריה, ברגע שה' נכנס להיסטוריה ולימד אותנו, אחת ולתמיד, שהעבדות, הדיכוי והעוול אינם חלק מרקמתו הטבעית של היקום ואינם צרובים בטבע האדם והחברה. הדברים יכולים להיות שונים מפני שאנחנו יכולים להיות שונים: ה' הראה לנו איך.
[1] Christopher Dawson, Religion and the Rise of Western Culture, New York: Doubleday, 1991, p. 15.
מה לדעתכם התגלות חדשה זו של האל מלמדת אותנו על היחסים בין האלוהות והאנושות?
האם, וכיצד, אתם רואים את אלוהים בחיי היום-יום שלכם?
איפה עוד בתנ"ך, או בתולדות עם ישראל, התערב האל בדומה להתערבותו ביציאת מצרים?
With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant &
Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.
“I have loved the Torah of R’ Chaim Schimmel ever since I first encountered it. It
strives to be not just about truth on the surface but also its connection to a
deeper truth beneath. Together with Anna, his remarkable wife of 60 years, they
built a life dedicated to love of family, community, and Torah. An extraordinary
couple who have moved me beyond measure by the example of their lives.” — Rabbi
Sacks
עוד לפני שניגפה מצרים במכה הראשונה אמר ה’ למשה: “וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מֹופְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”. שמות ז, ג הקשיית…
בפרשתנו מודיע ה’ לראשונה שהוא יקשה את לבו של פרעה: “וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם”. שמות ז, ג…
הוּלדת ההיסטוריה
פרשת וארא
SHARE
LISTEN
READ IN
DOWNLOAD PDF
פרשת וארא פותחת במילים הרות גורל. לא נגזים אם נאמר שהן שינו את מהלך ההיסטוריה, שכן הן שינו את הדרך שבה אנשים חושבים על ההיסטוריה. למעשה, הן הולידו את עצם רעיון ההיסטוריה. הקשיבו למילים:
מה פשר הדברים? כפי שמציין רש"י, אין הכוונה שאברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה לא הכירו את שם ה'. הרי כבר דבריו הראשונים של ה' לאברהם, "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", נאמרו בשם ה' (בראשית יב, א). פסוקים מעטים לאחר מכן אף מסופר:
ממה שה' אומר עתה למשה עולה בבירור שמשהו חדש עומד לקרות, התגלות אלוהית שטרם הייתה כמוה, משהו שאף אחד, אפילו לא האנשים הקרובים ביותר לאלוהים, טרם ראה. מהו הדבר?
התשובה היא שלאורך ספר בראשית, הקב"ה הוא אלוהי הבריאה, אלוהי הטבע: אותו היבט באלוהות שאנו מכנים, בדקויות שונות אך עדיין באותו מובן, "אלוקים", או "אל שדי", או אפילו "קונה שמיים וארץ".
היבט זה של האלוהות היה, במובן מסוים, ידוע לכל אדם בעולם העתיק. אומנם, בהבדל חשוב. הם ראו את הטבע לא כיציר כפיו של אל אחד, אלא כִּפרי עבודתם של אלים רבים: אל השמש, אל הגשם, אלת הים והארץ, הפנתיאון העצום של הכוחות האחראים ליבולים, לפריון, לסערות, לשנות הבצורת וכן הלאה. היו הבדלים רבי משמעות בין אלי הפוליתיאיזם והמיתוס לבין האל האחד של אברהם – ועדיין, הם שיחקו, כביכול, באותו מגרש.
ההיבט האלוהי שהופיע בימי משה ובני ישראל שונה ממנו ביסודו. רק מפני שאנחנו רגילים כל כך לַסיפור, קשה לנו לראות כמה מהפכני היה הדבר. לראשונה בתולדות האדם, האל עמד להתערב בהיסטוריה – לא באמצעות אסונות טבע כמו במבול, אלא מתוך מגע גומלין ישיר עם האנשים המעצבים את ההיסטוריה. האל עמד להופיע ככוח המעצב את גורלן של אומות. הוא עמד לעשות דבר שבני האדם לא שמעו עליו עד אז: להוציא עם שלם מעבדות, ולשכנע אותו ללכת אחריו במדבר, ולהגיע לארץ מובטחת, ושם לבנות חברה מסוג חדש – המיוסדת לא על כוח אלא על צדק, רווחה, כבוד-האדם ואחריות משותפת לשלטון החוק.
האל עמד לחנוך סוג חדש של דרמה אנושית ותפיסה חדשה של זמן. לדבריהם של כמה וכמה מגדולי ההיסטוריונים בעולם – ארנלדו מוֹמיליאנו, יוסף חיים ירושלמי, ג'ון הרולד פּלאם, אריק פוגלין, והאנתרופולוג מירצ'ה אֶליאדה – זה היה הרגע שבו נולדה ההיסטוריה.
עד אז, הדרמה האנושית הבסיסית הייתה המאבק לשמור על סדר לנוכח איומיו המתמידים של הכאוס – אסונות טבע, או פלישות וכיבושים, או מאבקי כוח פנימיים. הצלחה פירושה היה שמירה על הסטטוס-קוו. הדת בעולם העתיק הייתה למעשה שמרנית מאוד. תכליתה הייתה להטמיע בהמונים את הכרחיותו של המצב הקיים. הזמן היה זירה שבה שום דבר אינו משתנה מיסודו.
והנה מתגלה האל למשה ואומר לו שדבר חדש לגמרי עומד להתרחש, דבר שהאבות ידעו רק בתאוריה ולא זכו לראותו כמעשה. אומה חדשה. סוג חדש של אמונה. סוג חדש של משטר. טיפוס חדש של חברה. אלוהים עמד להיכנס להיסטוריה ולהעלות את האנושות, ואת "המערב" בפרט, על מסלול ששום אדם לא שיער ולא הגה עד אז.
הזמן כבר לא יהיה כפי שאפלטון תיארו, "דמותו הנעה של הנצח". הוא יהיה הבמה שעל גביה יצעדו יחדיו האל והאנושות לקראת היום שבו כל בני האדם, מכל המעמדות, הצבעים, האמונות והתרבויות, יזכו למלוא ההכרה כברואים בצלם אלוהים. הדת תהיה מעתה לא כוח מְשַׁמֵר אלא כוח מְפַתֵחַ ואפילו מהפכני.
חשבו על כך: הסינים הקדימו את המערב שנים רבות בהמצאת הדיו, הנייר, הדפוס, ייצור החרסינה, המצפן, אבקת השרפה, ועוד טכנולוגיות רבות. אבל הם לא פיתחו מהפכה מדעית, מהפכה תעשייתית, כלכלת שוק וחברה חופשית. למה הם התקדמו כל כך אבל עצרו? ההיסטוריון כריסטופר דוֹסון טען שהדת במערב היא שחוללה את ההבדל. אירופה, יחידה בכל הציוויליזציות בעולם, "הייתה נתונה תמיד לאנרגיה של תסיסה רוחנית אשר טלטלה ושינתה אותה". הוא ייחס זאת לעובדה ש"האידיאל הדתי שלה לא היה סגידה לשלמות שמעל לזמן ולשינוי, אלא רוח השואפת לשתף פעולה עם האנושות ולשנות את העולם".[1]
לשנות את העולם. זהו ביטוי המַפתח. הרעיון כי אנו יכולים, יחד עם האל, לשנות את העולם, שאנו יכולים לעשות היסטוריה, לא רק להיעשות בידיה – הרעיון הזה נולד כאשר ה' אמר למשה שהוא ובני זמנו יזכו לראות היבט באלוהות שעד אז לא ראהו האדם.
מדי שנה עובר רטט בחוט השדרה שלי כאשר קוראים בבית הכנסת את פרשת וארא ונזכרים ברגע הולדתה של ההיסטוריה, ברגע שה' נכנס להיסטוריה ולימד אותנו, אחת ולתמיד, שהעבדות, הדיכוי והעוול אינם חלק מרקמתו הטבעית של היקום ואינם צרובים בטבע האדם והחברה. הדברים יכולים להיות שונים מפני שאנחנו יכולים להיות שונים: ה' הראה לנו איך.
[1] Christopher Dawson, Religion and the Rise of Western Culture, New York: Doubleday, 1991, p. 15.
With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant & Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.
קשה להנהיג יהודים
← Previousמצעד האיוולת
Next →More on Vaera
רוחניות בעולם של חומר
רצון חופשי
להתגבר על הכישלונות
הכבדת הלב
האל הפועל בהיסטוריה
בשביל חופש-רצון צריך לעבוד
חופש ואמת