ספונטניות: טוב או רע?

פרשת שמיני

LISTEN

READ IN

סיפורם הטרגי של נדב ואביהוא בני אהרן מסופר בפרשתנו. יום חנוכת המשכן, יום שחכמינו אמרו עליו שה' שמח בו כמו ששמח בבריאת העולם – היה ליום של אסון במות השניים:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'.

ויקרא י, א-ב

חז"ל והמפרשים הציעו הסברים רבים לטיב חטאם של נדב ואביהוא. אבל ההסבר הפשוט ביותר, שהתורה עצמה נותנת כאן ובמקומות אחרים (במדבר ג, ד; כו, סא), הוא שהאחים פעלו ביוזמתם שלהם. הם עשו דבר שלא צוו לעשות. הם פעלו בספונטניות, אולי מתוך התלהבות בת הרגע, והקריבו "אש זרה". בעניינים שברוח, כנראה מסוכן לפעול בספונטניות.

האומנם? הרי משה פעל בספונטניות בנסיבות טעונות הרבה יותר, כאשר שבר את לוחות האבן בראותו את בני ישראל מתהוללים סביב עגל הזהב. לוחות העדוּת, חקוקים באצבע אלוהים, הם אולי העצמים הקדושים ביותר שהתקיימו אי פעם. ובכל זאת משה לא נענש על מעשהו. חז"ל אמרו שאף על פי שמשה פעל על דעת עצמו ולא התייעץ עם ה', ה' סמך ידיו על המעשה. רש"י מפנה אותנו אל הרגע ההוא בפירושו לפסוק האחרון בתורה, "וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב):

"לעיני כל ישראל": נשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר "וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט, יז); והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות לד, א): יישר כֹּחך ששִבּרת.

מדוע הספונטניות מתקבלת בברכה מידי משה רבנו, אך לא מידי נדב ואביהוא? התשובה היא שנדב ואביהוא היו כוהנים, ומשה היה נביא. אלו הן שתי צורות שונות של מנהיגות דתית. הן כרוכות במשימות שונות, ברגישויות שונות, וגם לגישות שונות כלפי הזמן.

הכוהן עובד את ה' בדרך שאינה משתנה עם הזמן (כמובן, כל עוד המקדש עומד על כנו). הנביא עובד את ה' בדרך המשתנה כל הזמן. כשהעם נתון לרפיון ולשאננות, הנביא מתריע מפני אסון קרֵב. כשהאסון מגיע והעם נתון במעמקי הייאוש, הנביא מציע לו נחמה ותקווה.

מילותיו של הכוהן קבועות. הכוהנים מברכים את העם באותן מילים שבהן בירכוהו בימי משה ואהרן. אבל המילים שבפי הנביא לעולם אינן חוזרות. כמאמר חז"ל, "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד" (סנהדרין פט ע"א).

כללו של דבר, הספונטניות היא ממהותו של הנביא – אבל לכוהן המשמש בקודש היא לחלוטין בלתי הולמת. מה פשר ההבדל? הרי הכוהן והנביא עובדים אותו אל. התורה נוקטת כאן מעין תחבולה שאנו שבנו והמצאנו רק לאחרונה, בצורה שונה משהו.

הצליל הסטריאופוני – צליל המגיע משני רמקולים שונים – פותח בשנות השלושים כדי ליצור תחושת שֶמע מרחבית. בשנות החמישים פותח הקולנוע התלת-ממדי כדי להעניק לראייה את מה שהסטריאו העניק לשמיעה. גם הוא מבוסס על צילום משתי זוויות ראייה, שונות מעט. חוקרי המוח מנסים להבין זה כמאה ושישים שנה – החל בעבודתו של פייר בְּרוֹקה, ועד סורקי ה-MRI וה-PET של זמננו – כיצד המוח שלנו, המחולק לשתי הֵמיספֵרות, מאפשר לנו להגיב לסביבתנו בצורה נבונה יותר משהיינו נוקטים לו היה המוח מִקשה אחת. כדי לחוות את הממשות במלואה נדרשות שתי פרספקטיבות.

צמד הפרספקטיבות של הכוהן והנביא תואם לצמד הפרספקטיבות שהתורה מספרת בהן על הבריאה. בבראשית פרק א (עד פרק ב, פסוק ג), אנו שומעים את הקול הכוהני, המדגיש את הסדר, את המבנה, את ההבדלות ואת התחומים. סיפור הבריאה השני, המוצג מייד אחריו (ב, ד – ג, כד), אמור בקול נבואי, המדגיש גוונים וניואנסים ודינמיקה של יחסים בין-אישיים.

נתבונן נא בתחום נוסף שיש בו מתח מתמיד בין מבנה לבין ספונטניות: התפילה, ובייחוד תפילת העמידה. אנחנו יודעים שאחרי חורבן בית שני, רבן גמליאל ובית דינו ביבנה קבעו נוסח תקני לתפילת העמידה של ימי החול. בנוסח זה שמונה-עשרה ברכות (לאחר זמן נוספה עוד אחת), הנאמרות בסדר מדויק וקבוע (משנה, ברכות ד, ג).

אלא שלא הכול הסכימו. רבי יהושע סבר שיחידים יכולים לומר נוסח מקוצר של תפילת העמידה. לפי כמה פירושים, רבי אליעזר התנגד לגמרי לנוסח הקבוע, וגרס כי המתפלל צריך לחדש את תפילתו בכל יום (ירושלמי, ברכות ד).

נראה שמחלוקת זו מקבילה בדיוק למחלוקת אחרת, על מקורן של תפילות ימי החול:

איתמר [= נֶאמר]: רבי יוסי ברבי [= בן רבי] חנינא אמר: תפִלות אבות תקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות כנגד תמידין תקנום.

ברכות כו ע"ב

על פי רבי יוסי ברבי חנינא, אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, יצחק את מנחה, ויעקב את מעריב. לפי רבי יהושע בן לוי, תפילת שחרית תוקנה כנגד קורבן תמיד של בוקר, ותפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים. לכאורה אין למחלוקת הזאת השלכות מעשיות – אך השלכות כאלו ישנן.

שכּן אם התפילות תוקנו בידי האבות, מקורן נבואי. אם הן נועדו לשמש תחליף לקורבנות, כי אז מקורן כוהני. לכוהנים אסור לפעול בספונטניות, ואילו אצל הנביאים הספונטניות היא דרך חיים. מי שרואה את התפילה ככוהנית ידגיש את חשיבותו של הנוסח המדויק, כפי שעשה רבן גמליאל. מי שרואה אותה כנבואית יוקיר את הספונטניות וינסה לחדש בתפילתו כל יום, כפי שרבי אליעזר הובן בתלמוד ירושלמי.

המסורת יישבה את המחלוקת הזאת בדרך מאלפת. אנו אומרים כל תפילת-עמידה, בשחרית ובמנחה, פעמיים: פעם אחת כיחידים ובשקט, כמסורת הנביאים, ואז פעם שנייה בפומבי ובמשותף, באמצעות שליח הציבור, בחזרת הש"ץ – כמסורת הכוהנים המקריבים במקדש (וכך, קל להבין מדוע אין חזרת הש"ץ בתפילת מעריב: בשעות החשכה לא הוקרבו קורבנות). בתפילת הלחש מותר להוסיף מילים משלנו. בחזרת הש"ץ – לא. זאת, מפני שהנביאים פעלו בספונטניות, והכוהנים לא.

נדב ואביהוא טעו, לגודל האסון, בכך שהתנהגו כנביאים אף כי היו כוהנים ונדרשו לפעול בַּמִּשכּן ככאלה. אבל אנחנו ירשנו את שתי המסורות, וטוב שכך, כי בלי מִבנה לא הייתה ליהדות המשכיות, ובלי ספונטניות חייה היו מתעפשים. האתגר הוא לשמור על האיזון בין השניים, ולא להניח לאחד לפלוש לתחומו של משנהו.


5783 hebrew around the shabbat shulchan ivrit
  1. נסו לחשוב על זמנים שבהם הספונטניות חשובה בחייכם.
  2. לנוכח ה"התלהבות" שלא-במקומה של נדב ואביהוא, האם יש מקרים שבהם עלינו להתאפק בהבעת רגשותינו?
  3. באילו עוד מקרים בתורה הוקרבו קורבנות בצורה שהשתבשה?

With thanks to the Schimmel Family for their generous sponsorship of Covenant & Conversation, dedicated in loving memory of Harry (Chaim) Schimmel.

“I have loved the Torah of R’ Chaim Schimmel ever since I first encountered it. It strives to be not just about truth on the surface but also its connection to a deeper truth beneath. Together with Anna, his remarkable wife of 60 years, they built a life dedicated to love of family, community, and Torah. An extraordinary couple who have moved me beyond measure by the example of their lives.” — Rabbi Sacks

More on Shemini

אש קודש ואש זרה

הטלטלה אדירה. זה כמה שבועות, וכמה וכמה פרקים – המבוא הארוך ביותר בתורה – שאנו קוראים על ההכנות לָרגע שהקב”ה ישרה את שכינתו בקרב העם.…

גבולות

סיפורם של נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרן שמתו ביום חנוכת המשכן, הוא מן הטרגיים שבכל סיפורי התורה. התורה מזכירה אותו בארבע הזדמנויות שונות,…

בין תקווה לאנושיות

יום גדול עמד בפתח. המשכן, בית עבודת-ה’ הראשון, הושלם. כל ההכנות נעשו. משה חנך אותו לאורך שבעה ימים. ועתה הגיע היום השמיני, ראש חודש ניסן.…

יתרונו הגדול של החיסרון

האם הרגשתם פעם שאינכם מתאימים למשימה שהוטלה עליכם או לעבודה שקיבלתם? האם אתם מרגישים לפעמים שאנשים אחרים מעריכים את יכולותיכם יתר על המידה? האם היה…

היום השמיני

זה שבעה ימים שמשה מקדש את אהרן ואת בניו לכהונה. עכשיו, בראש חודש ניסן, הגיע זמנו של אהרן להתחיל בעבודתו, לכהן בקודש לפני האלוהים: וַיְהִי…

ההתלהבות וסכנותיה

ארכיאולוגיה של מילים היא לפעמים מרתקת כמו ארכיאולוגיה של תִלִּים. קחו את המילה האנגלית המציינת התלהבות, enthusiasm. כיום היא נתפסת כמילה חיובית. מילון אחד מגדיר…

רתיעה לעומת פזיזות

היום ההוא נועד לשמחה. בני ישראל השלימו את בניית המשכן. בשבעת הימים האחרונים ערך משה את ההכנות לקידושו.[i] עתה, ביום השמיני, א’ בניסן, שנה בדיוק…