יריבות אחים

בשלהי שנת 2010, סמוך למועד חיבור מאמר זה, התעורר ביהדות אנגליה פולמוס ציבורי בשאלה אם עליה לנקוט עמדה מאוחדת של תמיכה במדינת ישראל, או שמא מוטב כי יהודי אנגליה שיש להם ביקורת על ישראל יביעו אותה בפומבי. הוויכוח היה קולני ורועש, אבל הוא לא היה הוויכוח הנכון, והוא הסיח את דעתם של יהודי בריטניה מהסוגייה האמיתית שעמדה על הפרק.

לוּ חיפשה אותה, הייתה מוצאת אותה בפרשת מקץ. הקשיבו למילים הללו. הן הרות גורל, והדהודן נשמע בהיסטוריה היהודית מאז ועד היום:

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.

בראשית מב, ח

התורה היא ספר עמוק. טועה מאוד מי שחושב שאפשר להבינה על פי פני השטח שלה. על פני השטח, הסיפור פשוט. אחי יוסף קינאו בו, ותכננו תחילה להורגו. התגלגלו הדברים כך שהם מכרו אותו לעבדות. הוא נלקח למצרים. שם, אחרי תהפוכות ונפתולים, נעשה המשנה למלך מצרים.

כעבור שנים, אחיו הגיעו למצרים לקנות מזון. הם באו לפני יוסף, שכבר לא דמה לאותו נער בן 17 שהם זכרו. עתה היה איש בן 39, שליט מצרי ושמוֹ צפנת פענח, לבוש גלימה רשמית ורביד זהב לצווארו. הוא מדבר מצרית ונעזר במתרגם כדי לשוחח עם האורחים מארץ כנען. אין פלא שהם לא הכירוהו – לא זיהו אותו – ושהוא הכירם. הם לא השתנו כמוהו.

אבל זוהי רק המשמעות שעל פני השטח. בשכבה סמויה יותר, ספר בראשית חוקר את השורש העמוק ביותר של הסכסוכים בהיסטוריה. פרויד חשב שהסמל הגדול ביותר לקונפליקט הוא לאיוס ואדיפוס, המגלמים את המתח שבין אבות ובנים. ספר בראשית חושב אחרת. שורש הקונפליקטים האנושיים הוא יריבות האחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, ועכשיו יוסף ואחיו.

איתרע מזלו של יוסף להיות הצעיר בין האחים, כמעט, גדול רק מאחיו בנימין. הוא מסמל את המצב היהודי. אחיו גדולים וחזקים ממנו. נוכחותו מעצבנת אותם. הם חושבים שהוא עושה-צרות מקצועי. העובדה שאביהם אוהב את יוסף רק מוסיפה שמן לתבערת כעסם. הם רוצים להרוג אותו, ובסופו של דבר נפטרים ממנו בדרך המאפשרת להם להרגיש קצת פחות אשמים. הם בודים ראיות לכזב שהם מספרים לאביהם, וחוזרים לחיים. הם יכולים לנוח. אין יוסף שיקלקל להם את מצב הרוח.

והינה עתה הם נוכרים בארץ זרה, והאפשרות שהשליט המצרי שהם פוגשים הוא יוסף פשוט אינה עולה על דעתם. ככל הידוע להם, אין יוסף. הם לא מכירים אותו עכשיו. ובעצם, אף פעם לא הכירו אותו. הם לא הכירו בו כאחד משלהם, כבנו של אביהם, כאחיהם שיש לו זהות משלו וזכות להיות הוא-עצמו.

יוסף הוא עם ישראל לאורך ההיסטוריה. וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.

היהדות היא הדת המונותיאיסטית הראשונה בעולם, אבל לא האחרונה. קמו שתיים אחרות אשר טענו כי הן הצאצאיות החוקיות של אברהם, באורח מטפורי או ממשי: הנצרות והאסלאם. היחסים בין שלוש הדתות של המונותיאיזם האברהמי הם סוג של יריבות אחים. הנושא החוזר של ספר בראשית רחוק מלהיות בגדר עתיקות. הוא המשיך והיה המוטיב השוזר את רוב אלפיים השנים האחרונות; ועם ישראל ממלא בדרמה הזאת את תפקידו של יוסף.

היו תקופות שבהן יוסף ואחיו חיו יחדיו בהרמוניה יחסית. כך היה בספרד של תחילת ימי הביניים. "קוֹנוִויוֶונְסיה" קראו לזה בשפת המקום. אבל היו גם היו זמנים שבהם אחי יוסף ביקשו להורגו: ימי עלילות הדם, ההאשמות בהרעלת בארות ובהפצת מגפות. והיו עוד זמנים אחרים שבהם האחים פשוט ניסו להיפטר מיוסף זה: שרשרת גירושי היהודים מארצות אירופה, כגון גירוש אנגליה ב-1290 וגירוש ספרד ב-1492. שילך מכאן ויהיה עבד במקום אחר, רחוק.

ואז באה השואה. ואז קמה מדינת ישראל, יעדו של המסע העברי מאז ימי אברהם, מולדתו של עם ישראל למן ימי יהושע. לשום עם בעולם, מלבד הסינים אולי, אין קשר ארוך כזה לארץ אחת.

בהכרזת העצמאות של ישראל הושיט דוד בן-גוריון יד של שלום לשכניה, ומאז ועד היום לא חדלה ישראל מלבקש שלום.

אבל אין זה סכסוך רגיל. אויביה של ישראל – חמאס בעזה, חזבאללה בלבנון, המשטר באיראן – אינם דורשים שינויי גבול. כעיקרון דתי, לא רק פוליטי, עיקרון שאינו נתון למשא ומתן, הם מכחישים את זכותה של ישראל להתקיים בגבולות כלשהם. כיום יש 56 מדינות מוסלמיות. אבל בשביל אויביה של ישראל, מדינה יהודית יחידה וקטנטנה היא מדינה אחת יותר מדי.

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.

אין בין 192 חברות האו"ם עוד מדינה שעצם קיומה מועמד בספק כזה. ובעוד אנו היהודים מתווכחים בינינו לבין עצמנו על מדיניות זו או אחרת, כאילו בכך תלוי השלום, אנחנו מחמיצים את הסוגייה העיקרית: כל עוד אחיו של יוסף אינם מכירים בזכות קיומו, לא יכול להיות שלום. יש רק סדרה של תחנות בדרך למלחמה שלא תיגמר עד שלא תהיה מדינה ליהודים.

עד שיריבות האחים תיגמר, עד שזכות קיומו של עם ישראל תוכר, עד שיבינו אנשים כי האיום על ישראל הוא מוחלט וכוללני, עד שאיראן וחמאס וחזבאללה יודו כי יש ליהודים זכות לארץ משלהם בין גבולות כלשהם, כל ויכוח אחר הוא הסחת דעת.

1. אילו עוד מריבות-אחים שהשפעתן גדולה זכורות לכם מן התנ"ך?
2. האם חוויתם תקופה שבה לא הכירו בכם או במה שאתם באמת? איך הרגשתם, ומה הייתה התוצאה?
3. מהם לדעתכם צעדי המפתח הדרושים להשגת שלום לאורך ימים והכרה הדדית בין אומות או תרבויות מסוכסכות?