מסע של אלף מילין

התיאור השלֵו ביותר בתורה כולה לזִקנה ופטירה נמצא בפרשתנו:

"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים, וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל";

בראשית כד, א

"וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". 

כה, ח

לא רק אברהם זכה בשלווה כזו. על פי רש"י, גם שרה. הפסוק הפותח את פרשתנו, "וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה" (כג, א), מעורר תהייה: לשם מה חוזרות בסופו המילים "שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה", שאינן מוסיפות על האמור לפניהן? רש"י מסביר שהתוספת הזו מתייחסת לא לכמות של שנות חיי שרה, אלא לאיכותן:

"שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה – כולן שווין לטובה". 

אנו קוראים זאת ומשתוממים. האומנם? אברהם ושרה נצטוו בידי ה' לעזוב את כל המוכר להם, ארץ ומולדת ובית-אב, וללכת אל ארץ לא נודעת. זמן לא רב אחרי שהגיעו נאלצו לעזוב בשל רעב. פעמיים היו חיי אברהם בסכנה, כאשר בהיותו בגלות, פעם במצרים ופעם בגרר, פחד פן יהרוג אותו השליט המקומי כדי לקחת את אשתו להרמון. שרה נאלצה לומר שהיא אחותו של אברהם, וכבודה חולל בהילקחה אל בתי זרים. והייתה, כמובן, ההמתנה רבת השנים לפרי-בטן, שהכאיבה כפל כפליים בשל הציפייה הנכזבת להתגשמותה של ברכת ה', שניתנה להם שוב ושוב, כי זרעם ירבה ככוכבי השמיים וכעפר הארץ. סיומה החלקי של המתנה זו, בהולדת ישמעאל להגר שפחת שרה.

היחסים בין האמה וגבירתה הידרדרו עד כדי דרישה מצד שרה לגרש את הגר ואת בנה. דאבון לב היה, בדרך זו או אחרת, מנת חלקם של כל ארבעת המעורבים. ייסורים חדשים באו על אברהם בעקדת יצחק. אברהם עמד בפני אובדן האדם היקר לו ביותר, הילד שהוא חיכה לו שנים על גבי שנים. אי אפשר לומר שאברהם ושרה נהנו מחיי שלווה ונחת. חייהם היו רצופים ניסיונות, ואמונתם הועמדה במבחנים חוזרים ונשנים. איך יכול רש"י לומר שכל שנות חייה של שרה היו שוות לטובה? ואיך יכולה התורה לומר שה' בירך את אברהם בכול? 

התשובה נמצאת בגוף הפרשה, והיא מפתיעה מאוד. שבע פעמים הובטחה לאברהם הארץ. למשל, כאן:

"שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה, כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם ... קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה".

יג, יד–יז

ובכל זאת, כאשר שרה נפטרה לא רק שהארץ לא הייתה שייכת לאברהם, אפילו פיסת קרקע לקבור את אשתו לא הייתה ברשותו, והוא נאלץ להתחנן בפני תושבים חִתים שיתירו לו לקנות שדה קטן עם מערה במחיר מופקע, ארבע מאות שקלי כסף. כמה רחוק מצב זה מן ההבטחה לקבל את "כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה"! 

וצאצאים – הללו הובטחו לאברהם ארבע פעמים לפני שיצחק נולד.

"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה";

יב, ב

"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה";

יג, טז

"הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם ... כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ"; 

כב, יז

"וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ".

יז, ה

כה ארכה ההמתנה שלו ושל שרה לילד, שכאשר אמר להם ה' שזה עומד לקרות שניהם צחקו:

"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד?";

יז, יז

"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר, אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה?".

יח, יב

(אמנם, חז"ל הבחינו בין שני הצחוקים הללו, ואמרו שאברהם צחק בשמחה ושרה צחקה באי-אמון). 

הנה כי כן, בשתי ההבטחות הגדולות לאברהם ושרה, הבטחת הארץ והבטחת הזרע, המציאות הזדחלה הרחק מאחורי הציפיות המתבקשות. אלא שזוהי בדיוק המשמעות, זהו בדיוק המסר, של פרשת חיי שרה. בפרשה הזו, אברהם עושה שני דברים: הוא קונה את חלקת הקרקע הראשונה שלו בארץ כנען, והוא מארגן את נישואי יצחק. שדה קטן אחד די היה בו בעיני התורה להצדיק את האמירה "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". ילד אחד, יצחק, שהספיק להוליד את תאומיו יעקב ועשו עוד בחיי אברהם, מספיק מבחינתה של התורה כדי לומר שאברהם מת "בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵעַ".

החכם הסיני לָאוֹ-צוּ ידוע במימרתו כי גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד. על זאת מוסיפה חכמת אבותינו, "לא עליך המלאכה לגמור – ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה" (משנה, אבות ב, טז). ה' אמר על אברהם, "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט, לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו" (בראשית יח, יט). משמעות הדבר ברורה. מי שהצליח להשפיע על ילדיו לחיות לאור הערכים שהוא עצמו חי לאורם, יכול להאמין שהם ימשיכו במסע שלו עד שלבסוף יגיעו אל היעד. אברהם לא צריך היה לראות את כל ארץ ישראל בידיים עבריות, ואת עם ישראל הופך לעם עצום ורב. הוא צעד את הצעד הראשון. חלקה אחת, בן זקונים אחד. הוא התחיל את המלאכה, וידע שצאצאיו ימשיכו בה. הוא יכול היה למות בשלווה, שׂבע וברוּך, משום שהאמין בה' והאמין שהבאים אחריו ישלימו את אשר התחיל לעשות. וכמוהו גם שרה.

לשים את מבטחנו בה', להאמין שיש סיבה וטעם לקורות אותנו, לדעת שאנחנו חלק מסיפור גדול, ולהאמין שאחרים ימשיכו את מה שהתחלנו – פירושם להגיע בחיינו לסיפוק נצחי ששום רוח רעה לא תמוטטו. לאברהם ושרה היו הביטחון, האמונה והידיעה הללו, ועל כן יכלו לעזוב את העולם בתחושה של מימוש. 

המאושר אינו מי שהשיג כל מה שרצה או כל מה שהובטח לו. המאושר הוא פשוט מי שעשה את מה שנקרא לעשות, שצעד צעד ראשון והעביר את הלפיד לדור הבא. "צדיקים, אפילו במיתתם קרויים חיים" (ברכות יח ע"א), כי הם משאירים חותם חי בממשיכי דרכם. אברהם ושרה ראו את היעד, התחילו במסע, וטיפחו להם ממשיכים. די היה להם בכך – וגם אנו, לוואי ונזכה להתחיל ולהעמיד ממשיכים.