עם קדוש, ארץ קדושה

לאורך שנתיים קיימתי דו־שיח עם אימאם מאחת מארצות ערב, איש נעים הליכות ומתון למראה. יום אחד, באמצע שיחתנו, פנה אליי ושאל, "מדוע אתם היהודים צריכים ארץ? הרי היהדות היא דת, לא ארץ או עם".

שאלה זו גרמה לי להחליט להפסיק את הדו־שיח. בעולם יש 56 מדינות אסלאמיות, ויותר ממאה מדינות שרוב אוכלוסייתן נוצרית. ויש רק מדינה יהודית אחת, ששטחה קטן פי 25 משטחה של צרפת ודומה לשטחו של הפארק הלאומי קרוגר בדרום אפריקה. קשה לקיים דו־שיח עם אנשים הסבורים שמכל אומות העולם רק היהודים לבדם אינם זכאים לארץ משלהם.

ובכל זאת, הנושא ראוי למחשבה. אין ספק שהקו העלילתי המרכזי בחמשת חומשי תורה הוא הבטחת ארץ ישראל לעם ישראל והמסע אליה.[1] אבל למה? מדוע זקוק עם הברית לארץ משלו? מדוע היהדות איננה דת שבני אדם יכולים לקיים באשר הם שם, או לחלופין דת מסוגן של הנצרות והאסלאם, הסבורה שהיא האמת היחידה ועל כן שואפת לספח אליה את כל בני האדם, כך שיוכלו לקיים את האמת האחת הזאת?

הדרך הטובה ביותר לענות לשאלה זו היא לעיין בדברים החשובים שכתב הרמב"ן בפירושו לפרשת השבוע שלנו.[2] בחלקה האחרון של הפרשה, בפרק יח, מופיעה רשימה של איסורי עריות. היא נחתמת באזהרה חמורה:

אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה, כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲו‍ֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ. וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי... וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם.

ויקרא יח, כד-כח

הרמב"ן שואל את השאלה המתבקשת. תורת הגמול במקרא מתבססת על העיקרון של מידה כנגד מידה. העונש צריך להתאים לחטא. מן ההיגיון הוא שאם בני ישראל יפרו את המצוות התלויות בארץ, עונשם יהיה הגליה מן הארץ. ואמנם, כך אומרת התורה בקללות שבפרשת בחוקותי: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה, וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם... כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה). שנות הגלות הן עונש על שנות השמיטה, שבת הארץ, שלא נשמרו. השמיטה היא מצווה התלויה בארץ – והעונש על הפרתה הוא גלות מהארץ.

עבֵרות מין, לעומת זאת, אינן תלויות כלל בארץ. אלה הן מצוות לא תעשה התלויות בגוף, לא בארץ. מה לעברות אלו ולעונש של הקאה מן הארץ? הרמב"ן משיב כי כל המצוות קשורות, במהותן הפנימית, לארץ ישראל. הנחת תפילין בארץ ישראל אינה דומה להנחת תפילין בחוץ לארץ. הקפדה על כשרות ושבת בארץ שונה תכלית שוני מהקפדה על כשרות ושבת בחו"ל. כתימוכין לעמדתו מצטט הרמב"ן את האמור בתלמוד הבבלי, "כל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה",[3] ואת מדרש הספרא הקובע כי "ארץ ישראל אינה כשאר ארצות אינה מקיימת עוברי עבירה".[4] התורה היא חוקתו של עם קדוש בארץ קדושה.

הרמב"ן מציע הסבר מיסטי, אך בידנו להסביר את הדבר גם באופן ריאליסטי. נעשה זאת בעזרת עיון בפרקיה הראשונים של התורה, ובסיפור שהם מספרים לנו על מצבו של האדם ועל אכזבתו של אלוהים מהמין היחיד שברא בצלמו, כלומר מאיתנו.

אלוהים קיווה שהאנושות שברא תבחר מרצונה החופשי לעשות את רצון בוראה. אבל האנושות בחרה אחרת. אדם וחוה חטאו. קין רצח את הבל אחיו. בתוך דורות ספורים "מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס" ואלוהים החליט: "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ז-יא). הוא השחית את הארץ במבול ואתחֵל את האנושות. נוח הצדיק היה אבי האנושות בסיבוב השני. ה' כרת עם האנושות ברית, והנחיל לה חוקים אוניברסליים, מצוות בני נוח. אבל עד מהרה שבו בני האדם והכזיבו, בניסיונם לבנות מגדל שיגיע לשמיים. הפעם בחר אלוהים בדרך אחרת לגרום לאנושות להכיר בו: לא בעזרת חוקים אוניברסליים (אם כי מצוות בני נוח נשארו בתוקף), אלא באמצעות כריתת ברית עם אברהם, שרה וצאצאיהם – דוגמאות חיות לאמונה בו.

ציפיותיו של אלוהים מאברהם זוכות לביטוי תמציתי וברור בהמשך ספר בראשית: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (יח, יט). האדם הוא, כדברי אריסטו ואחריו הרמב"ם, חיה חברתית; ו"צדקה ומשפט" הם מאפייניה של חברה טובה. מסיפור נוח והתיבה אנו יודעים שיחידים צדיקים אמנם יכולים להציל את עצמם, אבל את החברה שהם חיים בה לא יצילו אם לא ישנו אותה.

מצוות התורה, במבט כולל, הן מרשם לבנייתה של חברה היודעת שאלוהים שוכן בקרבה. ה' מבקש מבני ישראל להיות מופת לאנושות. מופת זה הוא הצורה והמרקם של החברה שהם יבנו: חברה ששוררים בה צדק ושלטון החוק; חברה הדואגת לחלשים ולפגיעים, לעניים ולמצויים בשוליה; חברה הכפופה לריבונות האל וכל הפרטים בה נתפסים לפיכך כמי שנבראו שווים. חברה כזו תזכה להערצתם של אחרים, ולבסוף תיעשה דגם לחיקוי:

רְאֵה, לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי ה׳ אֱ־לֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה! כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ־לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה׳ אֱ־לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו? וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם?

דברים ד, ה-ח

חברה, ואומה בפרט, צריכה קרקע, בית, מיקום בחלל שבו תוכל לעצב את ייעודה על פי שאיפותיה הגבוהות וערכיה העמוקים. עם ישראל קיים בעולם זה זמן רב, כמעט ארבעת אלפים שנה, מאז הלך אברהם אל הארץ אשר הראהו ה'. בתקופה הארוכה הזו חיו בני העם הזה בכל ארץ על פני כדור הארץ, בתנאים טובים יותר וטובים פחות, כחופשיים וכנרדפים על צוואר. אולם כל אותו זמן, רק במקום אחד עלה בידם להיות רוב ולממש ריבונות: בארץ ישראל. אותה פיסת קרקע זערורית וקשה לעיבוד, המשוועת לגשם ומוקפת אויבים ואימפריות.

עם ישראל לא וויתר מעולם על חלום השיבה. בכל מקום שהיו בו התפללו היהודים על ארץ ישראל ולכיוון ארץ ישראל. העם הזה היה תמיד היקפו של מעגל שמרכזו הוא ארץ הקודש וירושלים עיר הקודש. לאורך מאות על מאות שנות גלות הם חיו כמרחפים בחלל שבין זיכרון לתקווה – ומעוגנים אל הארץ הזאת בחבלי  ההבטחה שיום יבוא ואלוהים ישיבם אליה.

רק בארץ ישראל יכול קיום המצוות למלא עד תום את תפקידו כמרשם לבניית חברת מופת ולעיצוב תרבות שלמה. רק בארץ ישראל אנו יכולים לקיים את המצוות בסביבה, בנוף ובשפה הרוויים זיכרונות יהודיים ותקוות יהודיות. רק בארץ ישראל פועמים החיים בקצב לוח השנה היהודי, ולוח השנה הזה פועם בקצב הטבע. במדינת ישראל היהדות היא חלק מהחיים הציבוריים, חיה ברחובה של עיר ולא רק בחללים הפרטיים והנבדלים של בית הכנסת, בית הספר והבית.

היהודים צריכים ארץ מפני שהם אומה שהוטל עליה להוריד את השכינה אל הארץ, אל המרחבים המשותפים של החיים הקיבוציים – כמו גם, כפי שמבהיר היטב הפרק האחרון בפרשת אחרי מות, להכניסה אל חדרי החדרים של החיים האינטימיים, ולבנות חברה שבה הנישואים קדושים והנאמנות היא הנורמה.

יש כאן מסר ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים גם יחד. לנוצרים ולמוסלמים: אם אתם מאמינים באלוהי אברהם, תנו לבני אברהם לממש את זכותם על ארץ ישראל, שכן האלוהים שאתם מאמינים בו הבטיח להם לנחול אותה ולחזור אליה מגלותם. וליהודים: זכותנו זו על הארץ כרוכה לבלי הפרד בחובתנו לחיות, כיחידים וכקבוצה, על פי אמות המידה של הצדק והחמלה, הנאמנות והנדיבות, אהבת הרֵע ואהבת הגר. שהרי מחומרים אלה קורצו שליחותנו וייעודנו: להיות עם קדוש בארץ קדושה.

[1] כפי שהיטיב להראות דג"א קליינס בספרו "הנושא של חמשת חומשי תורה":  D.J.A. Clines, The Theme of the Pentateuch, JSOT Press, 1978.

[2] לויקרא יח, כה.

[3] כתובות קי ע"ב.

[4] ספרא, קדושים יא, יד.

1. חשבו על דרכים שבהן אנו יכולים להמשיך ולרומם את ארץ ישראל באמצעות מעשינו.
2. מתי לאורך חייכם הרגשתם ש"בית" הוא יותר מסתם מקום שגרים בו?
3. האם יש עוד דרכים שבהן אנו קרואים לשמור על קדושת הארץ, כאמור בתורה?