חוש היסטורי

פרשת כי תבוא פותחת בטקס העלאת הביכורים לירושלים. המשנה מציעה תיאור מפורט של ההתרחשות:

הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנִיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִּת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְּבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: "אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם [נוסח אחר: בֹּאֲכֶם] לְשָׁלוֹם".

הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה.

משנה, ביכורים ג, ג-ד

זה היה טקס רב הוד. אך מבחינה היסטורית, ההיבט החשוב ביותר היה דווקא ההצהרה שכל עולה נדרש לומר:

.אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים...

דברים כו, ה-י

הפרשייה הזאת מוכרת מאוד. זאת משום שבהגדה של פסח היא מצוטטת ונדרשת בהרחבה. אך כדאי שמוכרותה לא תסתיר מעינינו את אופייה המהפכני. בהקשיבנו למילותיה אנו ניצבים בפני אחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדות המחשבה.

הקדמונים ראו את האלים בטבע. במיוחד נכון הדבר בכל הנוגע לתנובת השדה. הטבע אינו משתנה. הזמן הטבעי הוא מחזורי – עונות השנה, מסלולי כוכבי הלכת, מעגל הלידה, המוות והחיים החדשים. כשהם חשבו על העבר, לא היה זה עבר היסטורי אלא עבר מיתי, מטפיזי או קוסמולוגי: אותו זמן-טרם-הזמן, עידן בראשיתי שבו העולם נוצר מתוך מאבק בין איתני הטבע.

לא כן בישראל הקדומה. אכן, יכול היה להיות אחרת. לו הייתה היהדות דת מסוג שונה, מביאי הביכורים היו אומרים שירי תהילה לאלוהים יוזם הבריאה ומקיים החיים. ישנם כמה מזמורים כאלה בתהילים:

עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה,

זַמְּרוּ לֵא-לֹהֵינוּ בְכִנּוֹר:

הַמְכַסֶּה שָׁמַיִם בְּעָבִים,

הַמֵּכִין לָאָרֶץ מָטָר,

הַמַּצְמִיחַ הָרִים חָצִיר.

תהילים קמז, ז-ח

ובכל זאת, טקס הבאת הביכורים, ראשית יבול האדמה, אינו נוגע לטבע כי אם להיסטוריה: סקירה על קצה המזלג של רצף המאורעות מימי האבות עד יציאת מצרים וכיבוש הארץ. ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי היטיב לנתח את התמורה הרוחנית המתחוללת כאן:

עם ישראל היה הראשון שייחס להיסטוריה משמעות מכריעה, וכך עיצב השקפת-עולם חדשה... המפגש המכריע בין אדם ואלוהיו הועתק לפתע פתאום מממלכת הטבע והיקום למישור ההיסטוריה, וזו נתפסה מכאן ואילך כאתגר שהעמיד אלוהים בפני האדם וכהיענות האדם לאתגר הזה... הטקסים והחגים הקדומים של עם ישראל שוב אינם בעיקרם חזרות על ארכיטיפים מיתיים, ותכליתם אינה ביטול הזמן ההיסטורי. כשהם מעלים את העבר, אין זה העבר הבראשיתי אלא העבר ההיסטורי, שבו התרחשו והתגשמו המאורעות הגדולים והמכריעים בתולדות ישראל... רק בישראל, ולא בשום עם מלבדו, נתפס הציווי לזכור כמצווה דתית לעם כולו.[i]

ההיסטוריה הזאת לא הייתה אקדמית, נחלת מלומדים או אליטה אוריינית. היא הייתה של כולם. את ההצהרה אמר כל בן-ישראל. הכרת הסיפור הלאומי הייתה חלק מהותי מהאזרחות בקהילת האמונה. ולא זו אף זו, היא נאמרה בגוף ראשון: "... אָבִי... וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה, וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עׇנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ, וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת...". על יסוד הפנמה זאת של ההיסטוריה אמרו חכמים, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (משנה, פסחים י, ה). זוהי היסטוריה שהוטמרה לכדי זיכרון.

להיות יהודי הוא להיות חלק מסיפור המשתרע על פני ארבעת אלפים שנה, ועל פני כל ארצות העולם כמעט. כניסוחו של ישעיה ברלין:

כל היהודים החשים בכלל בזהותם כיהודים שקועים ראשם ורובם בהיסטוריה. יש להם זכרונות ארוכים יותר, יש להם הכרה של המשכיות קיבוצית מאריכת-ימים יותר מכל קיבוץ אחר שעודו קיים... בלי הבדל מַהם שאר הגורמים שאולי נכנסו לתוך התצרוֹפת היחידה-במינה, שאם לא תמיד היהודים עצמם הרי שאר באי-עולם לפחות מכירים בה מיד את העם היהודי, הנה התודעה ההיסטורית – תחושת ההמשכיות עם העבר – היא מן האדירים שבהם.[ii]

היהדות רואה לנגד עיניה את היחיד, אך יש לה תפיסה ייחודית בשאלה יחיד מהו. איננו לבדנו. מושג היחיד האטומי שאנו פוגשים בפילוסופיה המערבית מתומס הובּס ואילך, העצמי כשלעצמו ולמען עצמו, אינו קיים ביהדות. הזהות שלנו כרוכה, בממד האופקי, עם יחידים אחרים: הורינו, בני הזוג שלנו, ילדינו, שכנינו, בני קהילתנו, אזרחי מדינתנו, בני עמנו. כך גם בממד האנכי: אנחנו חבורים לאלה שבאו לפנינו, ועושים את סיפורם לסיפורנו. להיות יהודי הוא להיות חוליה בשלשלת הדורות, דמות במחזה שהחל הרבה לפני שנולדנו וימשיך הרבה אחרי מותנו.

הזיכרון חיוני לזהוּת; התורה עומדת על כך. באנו לא משום-מקום, וסיפורנו לא ימות עימנו. אנחנו עלים על עץ עתיק, פרקים בסיפור ארוך שעדיין נכתב והולך, אותיות במגילת הספר של עם הספר.

התחושה ההיסטורית הזאת נושאת עימה משמעות עצומה. היא משקפת את העובדה – שבתנ"ך היא נושא מרכזי בפני עצמו – שבני אדם צריכים זמן כדי ללמוד, כדי לצמוח, כדי לגדול מעבר לדחפים שלנו הנוטים להיות הרסניים ובלתי-תפקודיים, כדי להגיע לבשלות מוסרית ורוחנית ולהקים חברה של כבוד ונדיבות. מן הטעם הזה הברית משתרעת על פני הזמנים; ומן הטעם הזה, על פי חז"ל, הערֵבים היחידים ההולמים את הברית שנכרתה בהר סיני הם הילדים שטרם נולדו.

אם יש בעולמנו דבר הקרוב לאלמוות, הרי הוא זה: לדעת שאנו שומריהן של תקוות אבותינו, ונאמני הברית למען העתיד. כך נעשה בימי המקדש, כשאנשים העלו לירושלים את ביכורי אדמתם וחגגו לא את הטבע אלא את ההיסטוריה של עמם, מהימים שבהם "ארמי אובד אבי" עד להווה. כפי שאמר משה בדבריו האחרונים אל דורות העתיד:

זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם,

בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר.

שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ,

זְקֵנֶיךָ – וְיֹאמְרוּ לָךְ.

דברים לב, ז

להיות יהודי הוא לדעת שההיסטוריה של עמנו ממשיכה לחיות בָּנו.

[i] יוסף חיים ירושלמי, זכור: היסטוריה יהודית וזיכרון יהודי, מאנגלית: שמואל שביב, תל-אביב: עם עובד, 1988, עמ' 25–27.

[ii] ישעיה ברלין, "בנימין דישראלי, קארל מארקס וחיפוש הזהות", בתוך נגד הזרם: מסות בהיסטוריה של האידיאות, מאנגלית: אהרן אמיר, תל-אביב: עם עובד, 1986, עמ' 345.

1. כיצד מעצבת הידיעה מאין באנו את מי שאנחנו ואת הבחירות שאנו בוחרים כיום?
2. מדוע מדגישה היהדות כל כך את זיכרון העבר?
3. מה פירוש הדבר לראות את עצמכם כ"חוליה בשלשלת הדורות" – ואיזו אחריות זה מטיל עליכם?