על הורים ומורים

מתחת לפני השטח של פרשת השבוע חבוי סיפור נוגע ללב. הקשרו הוא תפילתו של משה לה' שימנה לו יורש שינהיג את בני ישראל.

רמז אחד להימצאותו ניתן לנו במילים שאומר ה' למשה "עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ" (במדבר כז, יב-יג). רש"י תהה על המילים המיותרות לכאורה "גם אתה", והסביר: "מכאן שנתאווה משה למיתתו של אהרן".

למה בדיוק מתאווה כאן משה? האם למיתת נשיקה, נטולת כאב, כמו זו של אהרן? לא הגיוני. משה לא פחד מכאב. האם הוא קינא בפופולריות של אהרן, שניתן לה ביטוי בולט במותו? על אהרן מסופר שכאשר מת בכו עליו "כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, כט) – לא כן על משה. אך גם זאת אינה התשובה. משה ידע שמנהיגות אין פירושה פופולריות. הוא לא ביקש פופולריות. הוא לא יכול היה לעשות את הנדרש ממנו כמנהיג ולהישאר אהוד על ההמונים.

את הפירוש הנראה נכון נתן בעל 'כתב סופר'. אהרן זכה לדעת שילדיו ילכו בעקבותיו. בנו אלעזר התמנה לכוהן גדול עוד בחייו. עד היום הזה הכוהנים הם צאצאים ישירים של אהרן. לפי הכתב סופר, משה השתוקק שאחד מבניו, גרשם או אליעזר, ימלא את מקומו כמנהיג העם. אך לא לכך הם נועדו.

רש"י מגיע למסקנה זו גם בציינו רמז שני. בקשתו של משה מה' למנות לו ממשיך מופיעה בתורה מייד לאחר סיפור בנות צלפחד, שביקשו לנחול את הנחלה שיועדה לאביהן המת בארץ ישראל. בפירושו לבמדבר כז, טז הוא קושר בין שני העניינים:

כיון ששמע משה שאמר לו המקום "תן נחלת צלפחד לבנותיו", אמר: הגיע שעה שאתבע צרכי, שיירשו בנַי את גדולתי. אמר לו הקב"ה: לא כך עלתה במחשבה לפנַי. כדאי הוא יהושוע ליטול שכר שִמושו, שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ [וְשֹׁמֵר אֲדֹנָיו יְכֻבָּד]".

משלי כז, יח

המנהיגות תעבור ליהושע, שהיה משרתו של משה. תפילתו של משה לא התקבלה.

וכך, באוזניים כרויות לכל רמז ורז, שִחזרו חז"ל ורש"י סיפור הכתוב בין השיטין. מה קרה לילדיו של משה? האם הוא, המנהיג הגדול, היה בסתר ליבו מאוכזב מכך שהם לא ירשו אותו? ואיזה מסר עמוק מכך מבקש הכתוב להנחיל לנו? האם אפשר לקחת מוסר-השכל מאכזבתו של משה? האם ניסה ה' להציע לו איזו נחמה?

משה ואהרן מגלמים את שני התפקידים המרכזיים בדאגה להמשכיות היהודיות: הורים ומורים. הורה מנחיל את המורשת היהודית לילדיו; מורה עושה זאת לתלמידיו. אהרן היה ההורה הארכיטיפי; משה – משה רבֵּנו, כפי שאנו מכנים אותו עד היום – היה מופת של מורה. את אהרן ירש בנו; את משה – תלמידו יהושע.

בכמה מקומות מדגישים חז"ל כי מנהיגות תורנית אינה עוברת מאליה בירושה. חז"ל דרשו:

הִזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה, שנאמר "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו" (במדבר כד, ז) שמהן תצא תורה. ומפני מה אין מצוּיִין תלמידי חכמים לצאת תלמידי חכמים מבניהן? אמר רב יוסף: שלא יאמרו תורה ירושה היא להם. רב ששת ברֵיה דרב אידי אומר: כדי שלא יתגדרו על הצִבור. מר זוטרא אומר: מפני שהן מתגברין על הצבור.[1]

לו נועדה המנהיגות התורנית להיות שושלתית, נמסרת בירושה, היהדות הייתה נעשית במהירות חברה של זכויות יתר ומעמדות. לכך התנגדו חכמינו בתוקף. לכל אחד חלק בתורה. היא מורשת אבותיו של כל יהודי. ביטא זאת בבהירות יתרה הרמב"ם:

בשלושה כתרים נכתרו ישראל: כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה – זכה בו אהרון, שנאמר "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במדבר כה, יג). כתר מלכות – זכה בו דויד, שנאמר "זַרְעוֹ לְעוֹלָם יִהְיֶה, וְכִסְאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי" (תהילים פט, לז). כתר תורה – הרי הוא מונח ועומד ומוכן לכול, שנאמר "מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד): כל מי שירצה, יבוא וייטול. שמא תאמר שאותן הכתרים גדולים מכֶּתר תורה? הרי הוא אומר "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק, בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ" (משלי ח, טו-טז); הא למדת שכתר התורה גדול מכתר כהונה וכתר מלכות.[2]

זהו אחד ההיגדים השוויוניים הגדולים של היהדות. כתר תורה נגיש לכל דורש. היו חברות ששאפו ליצור שוויון באמצעות חלוקה שווה של הכוח או ההון. אף לא אחת הצליחה לגמרי. הגישה היהודית הייתה שונה. חברה המכבדת כל אדם בשווה היא חברה שבה הידע – הסוג החשוב ביותר של ידע, התורה, הידע איך לחיות – זמין לכול במידה שווה. מימי קדם ועד היום מאורגנות הקהילות היהודיות סביב בתי ספר שהציבור מקיים בכספו כדי שאף אחד לא יודר מהם.

חז"ל יצרו זיקה חזקה בין הבית לבין בית הספר ובין הורה למורה. כך למשל פוסק הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה:

מִצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים, אף על פי שאינן בניו, שנאמר "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז) – מפי השמועה למדו: בניך אלו תלמידיך, שהתלמידים קרואים בנים, שנאמר "וַיֵּצְאוּ בְנֵי-הַנְּבִיאִים".[3]

מל"ב ב, ג

ובאותה רוח, באותו חיבור, בהקשר אחר:

כשם שאדם מצווה בכבוד אביו וביראתו, כך הוא חייב בכבוד רבו ויראתו. ורבו יתר מאביו, שאביו הביאו לחיי העולם הזה – ורבו, שלימדו חכמה, הביאו לחיי העולם הבא.

הזיקה מתקיימת גם בכיוון הנגדי. התורה מגדירה בעקביות את תפקידו של ההורה במונחים של הוראה ולימוד: "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו, ז); "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר: מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו..." (שמות יג, יד). החינוך הוא שימור המורשת מדור לדור, מהורה לילד. בפסוק היחיד במקרא המסביר מדוע נבחר אברהם להיות אבי האמונה החדשה נאמר "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). אברהם נבחר כדי להיות הורה ומחנך.

ההזדמנות לראות את ילדיו יורשים את תפקידו נשללה אם כן ממשה כדי שאכזבתו האישית תהפוך למקור תקווה לדורות העתיד. מנהיגות תורנית אינה זכות מיוחדת של אליטה. היא אינה עוברת בשושלת משפחתית. היא אינה מוגבלת לצאצאיהם של גדולי תורה. היא פתוחה לכל אחד מאיתנו, אם נרצה בה ונקדיש לה את מרב מאמצינו, מרצנו וזמננו. ועם זאת, משה זכה בנחמה רבתי. כי כשם שעד היום הכוהנים הם צאצאי אהרון, כך כל לומדי התורה עד היום הם תלמידיו של משה.

יש שזכו להיות הורים. אחרים זכו להיות מורים. זו וזו הן דרכים להותיר משהו מאיתנו חי בעתיד. ההורה המשמש גם מוֹרה, המורה המנחיל כהורה: אלה הם התפקידים הגדולים ביותר ביהדות. האחד זכה למעין אלמוות מאהרן, והאחר – לחיי-נצח דרך משה.

[1] נדרים פא ע"א.

[2] משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג, א.

[3] שם א, ב.

1. איזו תקווה מציעה לנו כיום אכזבתו של משה?
2. מהו ההישג הגדול ביותר שלכם עד כה, ואיך הגעתם אליו?
3. מה ייחודי בדרך החינוך היהודית?