המילה שהכי קשה לשמוע

סיפור בלעם, הנביא האלילי, מתחיל בסדרה מבלבלת של טיעוני נון-סקוויטור, כאלה שמסקנתם אינה נובעת מהנחותיהם. יש בו רצף אירועים שנראה כאילו אין בו כל היגיון.

נתחיל ברקע. בני ישראל מתקרבים אל סוף ארבעים שנות המדבר. הם כבר נלחמו בממלכות עבר הירדן וניצחו: את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן. עכשיו הגיעו לערבות מואב – האזור שממזרח לקצהו הדרומי של נהר הירדן. בלק מלך מואב מודאג, וּמְתַנֶּה את צרותיו באוזני זקני מדיָין. הלשון שהתורה משתמשת בה כאן מזכירה במדויק את תגובתם של המצרים בתחילת ספר שמות להתחזקות בני ישראל.

וַיֹּאמֶר [פרעה] אֶל עַמּוֹ: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ..." וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

שמות א, ט-יב

וַיָּגׇר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד, כִּי רַב הוּא. וַיָּקׇץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

במדבר כב, ג

בלק מחליט לבקש עזרה מחוזה וקוסם ידוע, בלעם. ושוב אנו פוגשים הדהוד ספרותי חזק, הפעם לדברי ה' לאברהם.

ה' לאברהם: "וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר, וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

בראשית יב, ג

בלק לבלעם: "כִּי יָדַעְתִּי: אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר".

במדבר כב, ו

ההקבלה הפעם אירונית (ובאמת, סיפור בלעם רווי אירוניה). במקרה של אברהם, המברך היה ה'. אצל בלעם, הכוח נתפס כאילו הוא מצוי אצל בלעם עצמו. האמירה הקדומה של ה' לאברהם מבשרת, למעשה, את גורל מואב בפרשתנו: מי שמנסה לקלל את ישראל, הוא שיקולל.

לסיפור בלעם רקע היסטורי מוכח. ראשית, למקומן של הקללות בחיים הבין-לאומיים במזרח הקדום. נמצאו חרסים מצריים מהאלף השני לפני הספירה ובהם כתבי אלות נגד ערים כנעניות. בקרב הערבים, טרום האסלאם, נהוג היה לשכור משוררים, שנתפסו כנתונים להשפעה אלוהית, שיחברו קללות נגד אויביהם. אך גם לגבי בלעם עצמו יש עדות ארכאולוגית. בחורבות מקדש בדיר-עלא שבעבר הירדן נמצאה כתובת על קיר טיח המציינת ביקור לילי של חוזה ושמו בלעם. זהו הממצא הארכאולוגי הקדום ביותר לדמות מהתורה הנזכרת בשמה. וכך, אף כי בסיפור עצמו יש יסודות של משל, הוא שייך להקשר מוגדר של זמן ומקום.

אופיו של בלעם נותר עמום, גם בתורה וגם במסורת היהודית שלאחריה. האם היה איש אלוהים (הקורא אותות וסימנים) או מכשף (מפעיל טכניקות של הנסתר)? האם היה חוזה או מתחזה? האם הסכים עם הברכות שה' שם בפיו, או המשיך להתאוות לקלל את ישראל? על פי חלק מהפירושים הדרשניים הוא היה נביא גדול, שווה במעמדו למשה. על פי מדרשים אחרים, הוא היה נביא שקר בעל "עין רעה" ששיחר אחר מפלת ישראל. כאן אינני מבקש לבחון את בלעם האיש, וגם לא את ברכותיו, אלא את המבוא לסיפור – כי כאן עולה אחת השאלות העמוקות ביותר: מה רצה ה' שבלעם יעשה? זו דרמה בשלוש תמונות.

בתמונה הראשונה, שליחים מגיעים ממואב למדיין. הם מציגים את משימתם. הם רוצים שבלעם יקלל את בני ישראל. תשובתו של בלעם היא מופת להגינות: לינו כאן הלילה, הוא אומר, ואני אתייעץ עם ה'. תשובתו של ה' חד-משמעית:

לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם. לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.

במדבר כב, יב

בלעם שומע בקול ה' ודוחה את השליחים. אך בלק מכפיל את מאמציו. אולי עוד שליחים נכבדים, והבטחה לשכר גבוה, ישכנעו את בלעם להפוך את עמדתו? הוא משגר עוד משלחת ועימה מנחות. תשובתו של בלעם מופתית:

אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה.

במדבר, יח

אבל יש להודעה הזאת נספח רב-משמעות:

עַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה' דַּבֵּר עִמִּי.

במדבר, יט

ההשתמעות ברורה. בלעם רומז שה' אולי ישנה את דעתו. אבל זה בלתי-אפשרי. לא כך פועל ה'. אך הנה, לגודל ההפתעה, דומה שכך בדיוק עושה ה':

וַיָּבֹא אֱ-לֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה".

במדבר, כ

בעיה 1: תחילה אמר ה' "לֹא תֵלֵךְ", והינה הוא אומר "קוּם לֵךְ". בעיה 2 מופיעה מייד:

וַיָּקׇם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב. וַיִּחַר אַף אֱ-לֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא – וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ. וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.

במדבר, כא-כב

ה' אומר "לך". בלעם הולך. ואז ה' כועס עליו מאוד. האם ה' משנה את דעתו – פעם ואף פעמיים במהלך סיפור קצר אחד? ראשנו סחרחר. מה מתרחש כאן? מה אמור בלעם לעשות? מה רוצה ה'? אין כל הסבר. הסיפור פשוט זורם אל התמונה המפורסמת עם אתונו של בלעם, שהיא בפני עצמה תעלומה המשוועת לפירוש:

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ – וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה. וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ.

וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה' בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים, גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה', וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר; וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר. וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ.

וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר, וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' – וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם. וַיִּחַר אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: "מֶה עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?"

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן: "כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי. לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ!"

וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם: הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ, אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה; הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה?"

וַיֹּאמֶר: "לֹא".

וַיְגַל ה' אֶת עֵינֵי בִלְעָם – וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו.

במדבר, כג-לא

המפרשים מציעים מגוון דרכים לפתרון הסתירות לכאורה בין תשובותיו של ה'. לפי הרמב"ן, ההנחיה הראשונה, "לא תלך עמהם", כוונתה "לא תלך עמהם שלא תאור [=תקלל] את העם"; ואילו השנייה, "קום לך אִתם", משמעה "לך אִתם, רק הִשָּׁמר שלא תדבר [אלא] רק מה שאומַר לך... שאפילו אם אצוֶה אותך לברך – שתברכם". ה' כעס על בלעם לא מפני שהלך אלא מפני שלא גילה לשליחי בלק את התנאי.

שני מפרשים בני המאה ה-19, מלבי"ם ור' צבי הירש מקלנברג, הציעו תשובה אחרת, המיוסדת על ניתוח טקסטואלי צמוד. התורה משתמשת בשתי מילות יחס שונות. "לא תלך עִמָּהֶם", לעומת "לך אִתָּם". ויש, לדעתם, הבדל דק בין השתיים. "עמהם" הוא איתם ברוח ובגוף; "לא תלך עמהם" פירושו גם "אל תצטרף לתוכניות שלהם". ואילו "איתם" עניינו רק הצטרפות בגוף; כלומר בלעם יכול להתלוות אל המשלחת, אבל לא לאמץ את תכליתה ואת כוונתה. ה' כועס כשבלעם הולך איתם כי הוא הולך "עִם שָׂרֵי מוֹאָב", כלומר מזדהה עם תכליתם. זהו פתרון מבריק. הקושי היחיד מחכה לו בהמשך הסיפור, כאשר מלאך ה', משפקח את עיני בלעם לראותו, אומר לו לבסוף "לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים" (שם, לה). הלוא אמרנו שה' אינו רוצה שהוא ילך "עימם".

התשובה העמוקה ביותר היא הפשוטה מכולן. המילה שקשה ביותר לשמוע, בכל שפה שהיא, היא המילה "לא". בלעם שאל את ה' פעם אחת. ה' אמר "לא". זה צריך היה להספיק. אך בלעם שאל שנית. בכך הפגין חולשת אופי גורלית. הוא ידע שה' אינו רוצה שילך. אך הוא הזמין את המשלחת השנייה לחכות אצלו עד הבוקר למקרה שה' ישנה את דעתו.

ה' אינו משנה את דעתו. על כן, ההתעכבות של בלעם מלמדת אותנו לא על ה' אלא עליו. הוא לא השלים עם הסירוב של ה'. הוא רצה לשמוע את התשובה "כן" – ואכן שמע אותה. לא מפני שה' רצה שילך, אלא מפני שה' מדבר פעם אחת, ואם אנחנו מסרבים לקבל את אשר הוא אומר, הוא אינו כופה עלינו את רצונו. כניסוחם של חז"ל במדרש: "בדרך שאדם רוצה לילֵך – מוליכין אותו".

המשמעות האמיתית של תשובת ה' השנייה, "לך אִתם", היא "אם אתה מתעקש, אינני יכול למנוע ממך ללכת; אבל אני כועס על כך ששאלת אותי בשנית". ה' לא שינה את דעתו בשום שלב. בכל אחת משלוש התמונות שבדרמה, ה' לא רצה שבלעם ילך. ה"כן" שלו בתמונה 2 משמעו "לא", אבל זה היה "לא" שבלעם לא ידע לשמוע. כשה' מדבר ואנחנו איננו מקשיבים, הוא אינו מתערב כדי להציל אותנו מהבחירות שלנו. "בדרך שאדם רוצה לילך – מוליכין אותו". אבל ה' לא היה מוכן שבלעם ימשיך כאילו קיבל את הסכמתו. על כן ארגן לו המחשה אלגנטית מאין כמותה להבדל שבין נבואת אמת ונבואת שקר. נביא השקר מדַבר; נביא האמת מקשיב. נביא השקר אומר לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע; נביא האמת אומר להם את מה שהם צריכים לשמוע. נביא השקר מאמין בכוחותיו שלו; נביא האמת יודע שאין לו כוח משלו. נביא השקר מדבר בקולו שלו; נביא האמת מדבר בקול שאינו שלו ("לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי", אומר משה; "הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר, כִּי נַעַר אָנֹכִי", אומר ירמיהו).

סיפור בלעם והאתון המדברת הוא הומור טהור. וכפי שהזכרתי בשיחה אחרת, רק דבר אחד מעורר את ה' לצחוק: יומרנות אנושית. בלעם עשה לו שֵם כגדול נביאי זמנו. תהילתו נפוצה אל מואב ומדיין. הוא נודע כאיש האוחז בסוד הברכה והקללה. עתה הוא לומד לדעת שברצות ה' אפילו אתונו תהיה נביאה גדולה ממנו. האתון ראתה את שבלעם אינו יכול לראות: מלאך ה' העומד במשעול וחוסם את דרכם. ה' משפיל את בעל החשיבות העצמית ונותן חשיבות לשפל הרוח. כשבני אדם חושבים שהם יכולים להכתיב את שיאמר ה', ה' צוחק. ובאותה הזדמנות צוחקים גם אנחנו.

לפני כמה שנים הכנתי משדר טלוויזיה לבי-בי-סי. עמדה בפניי בעיה. רציתי ליצור סרט תיעודי בנושא התשובה, אבל היה עליי לעשות זאת בדרך שיבינו לא-יהודים ויהודים, מאמינים ושאינם. היכן אמצא דוגמה שתמחיש לכולם את הרעיון?

חשבתי על התמכרויות לסמים וגמילה מהן. מכוּרים מפתחים התנהגויות שהם יודעים כי יש בהן הרס עצמי, אך הן חלק מאורח חייהם. כדי לשבור את ההרגלים שלהם נדרשות תועפות של רצון. מכוּר המעוניין לטפל בהתנהגויות ההרסניות הללו צריך להכיר בכך שהוא מתנהל בצורה המזיקה לו ולאחרים ואשר חייבת להשתנות. זו נראתה לי מקבילה חילונית לתשובה, היכולה להמחיש לצופים את המסר.

ביליתי יום במרכז גמילה, וזה היה שובר-לב. החוסים שם, מתבגרים בני 16 עד 18, באו כולם ממשפחות הרוסות. רבים מהם חוו התעללות. לא היו להם רשתות תמיכה לבד מעובדי המרכז. הללו היו אנשים יוצאי דופן. הוטלה עליהם משימה קשה להפליא. לא-פעם הצליחו לגרום לנגמלים לחדול מהרגליהם למשך ימים, אפילו שבועות, אך הללו נסוגו וצריך היה לחזור איתם אל נקודת הראשית. התחלתי להבין שסבלנותם היא כמעט בגדר מקבילה אנושית לסבלנות שיש לה' כלפינו. ניכשל כמה שניכשל, שֶבע ניפול ונקום וניפול, ה' יוסיף להאמין בנו ולא ירפה, ובכך ייתן לנו כוח. כאן נמצאו אנשים שעשו את מלאכתו של אלוהים.

שאלתי את מנהלת המרכז, עובדת סוציאלית, מהו הדבר שהיא נותנת לצעירים הללו המשנה את תפיסתם ונותן להם הזדמנות להשתנות. את תשובתה לא אשכח, כי הייתה מן היפות ששמעתי אי פעם. "אנחנו כנראה האנשים הראשונים שהם פוגשים בחייהם שנותנים להם אהבה ללא תנאים. ואנחנו האנשים הראשונים שהם פוגשים בחייהם שאכפת להם מספיק כדי לומר להם לא".

"לא" היא המילה שהכי קשה לשמוע, אבל לא-פעם היא גם החשובה ביותר – והיא אף סימן לכך שלמישהו אכפת מאיתנו. בלעם, בהשפלתו, למד זאת באיחור. וגם אנו צריכים לגלות זאת אם רצוננו להיפתח אל קול ה'.

1. מדוע קל יותר להקשיב לאנשים שאומרים לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע – מלהקשיב לאנשים שאומרים לנו את מה שאנחנו צריכים לשמוע?
2. נסו להיזכר במקרה שבו קיבלתם "לא" כשרציתם לשמוע "כן". האם הסירוב עזר לכם באיזו דרך?
3. מה הדרך הנעימה ביותר להשלים עם "לא"?