בפתח נאום הסיכום הגדול שלו באוזני הדור הבא, משה מתייחס לנושא שספר דברים כולו עתיד לעמוד בסימנו: הצדק.
וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: שָׁמֹעַ בֵּין אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. לֹא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט; כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן. לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא. וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם – תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו.
דברים א, טז-יז
"צֶדֶק" היא מילת מפתח בספר דברים – וידוע במיוחד הפסוק "צֶדֶק, צֶדֶק תִּרְדֹּף, לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (דברים טז, כ). התפלגות ההופעות של המילה "צדק", והמילה הנגזרת ממנה "צְדָקָה", בחמשת חומשי תורה רחוקה מלהיות מקרית. ריכוזיה הגדולים נמצאים בחומשים הראשון והאחרון: 16 פעמים בספר בראשית, ואילו בספר דברים – 18. לעומת זאת, בספר במדבר אין היא מופיעה כלל, והופעותיה המעטות בספר שמות ובספר ויקרא מרוכזות כמעט כולן בפרק אחד בכל חומש: שלוש מתוך ארבע היקרויות של המילה בספר שמות נמצאות בפרק כג (בצמד הפסוקים ז-ח), וכל חמש ההיקרויות המילה בספר ויקרא נמצאות בפרק יט.
התפלגות זו היא אחד מסימנים רבים לכך שחמשת חומשי תורה בנויים בכיאזמוס, כלומר בסימטריה מתהפכת, צורת א-ב-ג-ב-א. הדבר הולם את נושאי העל של החומשים:
- א: בראשית – הפרהיסטוריה של עם ישראל (העבר הרחוק)
- ב: שמות – המסע ממצרים להר סיני
- ג: ויקרא – קוד הקדושה
- ב: במדבר – המסע מהר סיני לערבות הירדן
- א: דברים – הבתר-היסטוריה של עם ישראל (העתיד הרחוק)
המוטיב-השוזר צדק/צדקה מופיע בנקודות האסטרטגיות במבנה הזה: בשני הספרים הממסגרים, בראשית ודברים, ובפרק המרכזי של החומש האמצעי, ומכאן באמצע התורה כולה – בויקרא פרק יט. ניכר שהמושג הזה הוא נושא שָׁלֵט, דומיננטי, בתורה כמכלול.
מה פירושו? קשה לתרגם את מושג הצדק/צדקה המקראי ללשונות זרות, ואפילו לעברית בשימושיה המודרניים, בגלל גוני המשמעות הרבים שיש בהם: צדק, דין, צדיקות, צדקה, יושרה, הוגנות, הגינות ותום. המושג מציין יותר מצדק משפטי גרידא, שכן לציונו של זה האחרון משתמשת התורה במילים "משפט" ו"דין". דוגמה אחת תמחיש את ייחודו של המושג:
וְאִם אִישׁ עָנִי הוּא – לֹא תִשְׁכַּב בַּעֲבֹטוֹ! הָשֵׁב תָּשִׁיב לוֹ אֶת הַעֲבוֹט כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ; וְשָׁכַב בְּשַׂלְמָתוֹ וּבֵרְכֶךָּ, וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ.
דברים כד, יב-יג
"צדקה" אינה יכולה לתפקד כאן כמונח משפטי. מדובר במצב שבו לאיש עני יש רק בגד אחד או שמיכה אחת, והוא מסר אותם כעבוט, משכון, כנגד הלוואה שקיבל. למלווה יש זכות משפטית לשמור אצלו את הבגד עד שההלוואה תסולק. אך לפעול על יסוד הזכות הזאת איננו הדבר הישר והטוב. זו התעלמות ממצבו של העני, שאין לו מה שיחמם את גופו בלילה קר. הרעיון מתבהר אף יותר כאשר מעיינים בפסוקים מקבילים בספר שמות, הקובעים כך:
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ – עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ, כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ, הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ; בַּמֶּה יִשְׁכָּב?! וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי – וְשָׁמַעְתִּי, כִּי חַנּוּן אָנִי.
שמות כב, כה-כו
אותו מצב שבספר דברים מתואר כ"צדקה" נקשר בספר שמות להיותו של ה' "חנון", כלומר רחמן ועושה חסד, לשון חן וחנינה. אפשר להגדיר את ה"צדקה" הזאת כ"דבר הנכון וההוגן לעשות" וכ"צדק שהרחמים ממתנים אותו". אכן, ה"צדק" בתורה, להבדיל מן ה"דין" כשהוא בפני עצמו, חייב לכלול גורם ממתן של רחמים. מכאן האירוניה הנוראה והטרגית בנאומה של פורציה במחזהו של שייקספיר 'הסוחר מוונציה' (בתרגומו של דורי פרנס):
מִדַּת הָרַחֲמִים אֵינָהּ נִכְפֵּית.
כְּמוֹ גֶּשֶׁם רַךְ נוֹטֶפֶת הִיא לָאָרֶץ
מִן הַמָּרוֹם. בְּרָכָה כְּפוּלָה יֵשׁ בָּהּ:
הֵן לַנּוֹתֵן וְהֵן לַמְּקַבֵּל.
בַּכַּבִּירִים הִיא כַּבִּירָה מִכֹּל:
הוֹלֶמֶת שַׁלִּיטִים יוֹתֵר מִכֶּתֶר.
שַׁרְבִיט רַק מְיַצֵּג עָצְמָה גַּשְׁמִית,
הוּא סֵמֶל שֶׁל יִרְאָה וְהוֹד מַלְכוּת,
גְּלוּמִים בּוֹ חִיל וְרַעַד שֶׁל שִׁלְטוֹן.
אַךְ רַחֲמִים עוֹלִים עַל כָּל נִפְנוּף
שַׁרְבִיט: כִּסְּאָם הוּא בְּתוֹךְ לֵב מְלָכִים,
זֶה סֵמֶל שֶׁל הָאֱ-לֹהִים עַצְמוֹ.
כּוֹחַ אַרְצִי נִגְלֶה כֶּאֱ-לֹהִי
כְּשֶׁרַחֲמִים יַמְתִּיקוּ דִּין. עַל שׁוּם
כָּךְ, יְהוּדִי, גַּם אִם אַתָּה טוֹעֵן
כַּדִּין, שְׁקֹל זֹאת: עַל פִּי הַדִּין, אַף אִישׁ
בֵּינֵינוּ לֹא יִרְאֶה אֶת הַגְּאֻלָּה.
אָנוּ מִתְפַּלְּלִים לְרַחֲמִים,
וְהַתְּפִלָּה הַזֹּאת מוֹרָה לָנוּ
גַּם לְהָשִׁיב בְּמַעֲשֶׂה רַחוּם.[1]
שייקספיר מבטא כאן את הסטראוטיפ הנוצרי בן ימי-הביניים בדבר מידת הרחמים הנוצרית, בגילומה של פורציה, לעומת מידת הדין היהודית, בפיו של שיילוק. עיניו טחו לחלוטין – ואיך אפשר אחרת, בהינתן התרבות השלטת סביבו – כי "הדין" וה"רחמים" אינם הפכים בעברית, אלא הם כרוכים יחדיו במילה אחת, "צדק" או "צדקה".
את האירוניה מגדילה העובדה שהדימוי שבפי פורציה לגבי מידת הרחמים, "כְּמוֹ גֶּשֶׁם רַךְ נוֹטֶפֶת הִיא לָאָרֶץ מִן הַמָּרוֹם", לקוח ישירות מספר דברים, משירת האזינו; ולא זו אף זו, כמבוא לדברים בזכות המשפט והצדקה של האל:
יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,
תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי –
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא
וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב.
כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא,
הָבוּ גֹדֶל לֵא-לֹהֵינוּ.
הַצּוּר, תָּמִים פׇּעֳלוֹ,
כִּי כׇל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט.
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,
צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.
דברים לב, ב-ד
הניגוד הכוזב בין היהודי לנוצרייה ב'הסוחר מוונציה' הוא עדות רהוטה לשיבוש הפרשני האכזרי שנקטה התאולוגיה הנוצרית כלפי היהדות עד לפני שנים לא רבות.
מדוע הצדק מרכזי כל כך ביהדות? כי אין בו משוא פנים. החוק המותווה בתורה אינו מבחין בין עשיר לעני, בין חזק לחלש, בין מקומי לנוכרי. השוויון בפני החוק הוא תרגום של השוויון בפני האל למונחים אנושיים. שוב ושוב מדגישה התורה כי הצדק אינו יצירה אנושית: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא". וכיוון שמשפט הצדק שייך לאלוהים, אסור להתפשר עליו בגלל פחד, בגלל שוחד או בגלל העדפה. זוהי חובה שאין לברוח ממנה – וזכות שאי-אפשר להתכחש לה.
היהדות היא דת של אהבה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ"; "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"; "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר".[2] אבל היא גם דת של דין, כי בלי דין האהבה משחיתה (מי לא יכופף את הכללים, אם רק יוכל, כדי להעדיף את אהוביו?). והיא גם דת של רחמים, כי בלי רחמים המשפט עצמו עלול לחולל עוול. דין ועוד רחמים שווה צדק: תנאי היסוד לחברה הגונה.
[1] ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה, מערכה רביעית, תמונה ראשונה. מאנגלית: דורי פרנס, מתוך אתר שייקספיר ושות'.
[2] דברים ו, ה; ויקרא יט, יח; דברים י, יט, ובדומה לכך ויקרא יט, לג-לד.

- למילה "צדק" פירושים רבים. איך אתם מפרשים אותה?
- למה התכוון משה באומרו "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא-לֹהִים הוּא"?
- אם הייתם שופטים, מה היה החלק הקשה ביותר בעבודתכם?
'שיג ושיח' מוקדש לעילוי נשמת חיים שימל ז"ל על ידי תמיכתם הנדיבה של משפחת שימל.
"אהבתי את תורתו של ר' חיים שימל מאז שפגשתי בה לראשונה. היא שואפת לעסוק לא רק באמת שעל פני השטח אלא גם על הזיקה שלה לאמת עמוקה יותר שמתחת. יחד עם אנה, אשתו המופלאה במשך 60 שנה, הם בנו חיים המוקדשים לאהבת המשפחה, הקהילה והתורה. זוג יוצא דופן שהשפיע עליי ללא שיעור בדוגמה של חייהם." — הרב זקס