גדוּלה וענווה

רצף פסוקים בפרשתנו הוליד סוגיה תלמודית יפהפייה שאף מצאה את דרכה אל סידור התפילה. זהו אחד הקטעים שאנו אומרים אחרי ערבית של מוצאי שבת. הנה תחילה הפסוקים:

כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

דברים י, יז-יח

סמיכות שני הפסוקים – הראשון על עליונות ה', השני על כך שהוא דואג לחלש ולגלמוד – מפתיעה ואפילו מדהימה. הכוח העליון דואג לנטולי הכוח. העצום עד לאין-סוף מפגין אכפתיות לגורלם של הקטנים. ההוויה שבלב ההוויה מקשיבה לאנשים שבשוליים: היתום, האלמנה, הגר, העני, הנידח, הנזנח. על רעיון זה בנה האמורא בן המאה השלישית לספירה ר' יוחנן את דרשתו זו:

בְּכָל מָקוֹם שָׁאַתָּה מוֹצֵא גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁם אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ. דָּבָר זֶה כָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְשָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, וּמְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים.

כָּתוּב בַּתּוֹרָה: "כִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד; וּכְתִיב בַּתְרֵהּ [=וכתוב מייד לאחר מכן], "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה, וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה" (דברים י, יז-יח).

שָׁנוּי בַּנְּבִיאִים, דִּכְתִיב "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים" (ישעיהו נז, טו).

מְשֻׁלָּשׁ בַּכְּתוּבִים, דִּכְתִיב "שִׁירוּ לֵאֱ-לֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ, סֹלוּ לָרֹכֵב בָּעֲרָבוֹת בְּיָהּ שְׁמוֹ, וְעִלְזוּ לְפָנָיו" (תהילים סח, ה), וּכְתִיב בַּתְרֵהּ, "אֲבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת אֱלֹהִים בִּמְעוֹן קָדְשׁוֹ" (שם, ו).[1]

זו הדרשה מן התלמוד בצורה שבה נכנסה לסידור (האשכנזי). בתום יום המנוחה, עם שובנו אל טרדות היומיום, היא מזכירה לנו שלא להתבוסס בעניינינו הפרטיים עד כדי שכחת אלה שלא שפר חלקם. לדאוג רק לעצמנו ולסמוכים על שולחננו איננו "דרך ה'".

להיות רב ראשי פירושו בין היתר להתוודע לאנשים שלא היית מכיר אלמלא כן. שלוש היכרויות כאלו הותירו בי רושם עמוק.

מפעם לפעם, אשתי איליין ואני מזמינים לסעודת ערב אנשים מהקהילה היהודית וגם מחוצה לה. בדרך כלל, בסופה, האורחים מודים למארחים. אבל רק פעם אחת ביקש אורח לא רק להודות לנו אלא גם להיכנס למטבח ולהודות למי שבישלו והגישו. זה היה מעשה עדין של רגישות. מעניין לא פחות לדעת מי עשה זאת. היה זה ג'ון מייג'ור, ראש ממשלת בריטניה. גדוּלה היא ענווה.

בית הכנסת העתיק ביותר בבריטניה הוא "בֶּוויס מרקס", בלב הסיטי של לונדון. הוא נבנה ב-1701, המבנה הראשון בלונדון שנבנה מלכתחילה כבית כנסת. בנו אותו יהודים ספרדים ופורטוגלים שהיו היהודים הראשונים ששבו לאנגליה (או ששבו להיות יהודים בגלוי: חלקם היו אנוסים) אחרי שאוליבר קרומוול נתן ליהודים רשות, ב-1656, לשוב לאנגליה לראשונה מאז גורשו משם בידי המלך אדוארד הראשון ב-1290.

בית הכנסת נבנה במתכונת בית הכנסת הגדול באמסטרדם, ומאז נשאר כמעט בלי שינוי. רק תוספת אורות החשמל נושאת את חותם הזמן – וגם זאת לא תמיד: במועדים מיוחדים התפילות נערכות לאור נרות, כמו בימים ההם.

לרגל מלאת שלוש-מאות שנה לבית הכנסת, הגיע הנסיך צ'רלס לתפילה חגיגית שם. הוא פגש חברי קהילה וגם את מנהיגי יהדות אנגליה. המרשים ביותר בביקור היה דבר זה: יורש העצר הקדיש לשיחה עם הצעירים והצעירות שעבדו באבטחה אותו משך זמן שהקדיש לשמנה וסולתה של יהדות בריטניה. מסיבות ביטחוניות, ישנם מתנדבים השומרים באירועים קהילתיים – זאת במסגרתו הברוכה של ארגון 'קרן הביטחון הקהילתית'. בדרך כלל אנשים עוברים על פניהם ובקושי מבחינים בהימצאם. אבל הנסיך צ'רלס ראה אותם ונתן להם להרגיש חשובים כמו שאר הנוכחים באירוע הנוצץ. גדוּלה היא ענווה.

שרה לוין, שם בדוי, נפטרה למרבה הצער בקיצור ימים ושנים. ה' בירך אותה ואת בעלה בהצלחה, והם היו עשירים מאוד; אך הם לא בזבזו את כספם על עצמם. הם נתנו צדקה בהיקף עצום – בקהילה היהודית ומחוצה לה, בבריטניה, בישראל ובעוד מקומות. הם היו מגדולי הנדבנים בזמננו.

כאשר שרה נפטרה, בין האבלים במיוחד היו המלצרים והמלצריות במלון הישראלי המפורסם שהיא ובעלה נהגו להתארח בו. התברר שהיא התעניינה בכל אחד מהם – מאין בא, מה מצבו המשפחתי, מהם הקשיים בחייו, עם אילו בעיות הוא מתמודד. היא זכרה לא רק את שמותיהם אלא אפילו את שמות בנות ובני הזוג שלהם וילדיהם. בכל פעם שמי מהם נזקק לעזרה, היא וידאה שהעזרה תגיע – בשקט, בלי פולשנות. זה היה מנהגה באשר הלְכה.

אחרי מותה גיליתי כיצד בעלה והיא נעשו זוג. הוא היה מבוגר ממנה, חבר של הוריה. בקיץ היו לה כמה שבועות פנויים לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית, ומר לוין, שם בדוי, העסיק אותה אצלו. ערב אחד, אחרי העבודה, הם הלכו יחד אל הוריה, חבריו, לסעוד שם.

ברחוב הם ראו קבצן. מר לוין, שדקדק במצוות צדקה, פשפש בכיסו ונתן לאיש מטבע. הם המשיכו ללכת, ואז שרה ביקשה ממנו שילווה לה כסף, סכום גדול למדי, והבטיחה שתחזיר לו בסוף השבוע, כשישלם לה משכורת.

הוא נתן לה את הסכום. היא פנתה לאחור ורצה אל הקבצן ונתנה לו את הכסף. "למה עשית זאת?", שאל. "כבר נתתי לו כסף". "מה שנתת לו", אמרה, "היה מספיק לעזור לו להיום, אבל לא מספיק כדי לשנות את חייו".

בסוף השבוע, מר לוין נתן לשרה את משכורתה. היא הושיטה לו בחזרה את רוב הסכום, והזכירה לו שהיא חייבת לו. "אני אקבל את הכסף", אמר לה, "כדי לא לגזול ממך את המצווה שעשית". אבל – כך סיפר לי לאחר מותה – "ברגע ההוא גמלה בליבי ההחלטה להציע לה נישואים – כי הלב שלה גדול משלי".

בשנות נישואיהם, הם הקדישו למתן כספם למטרות צדקה זמן ומרץ רבים כמו אלה שהקדישו כדי להרוויח כסף זה. הם היו אחראים לרבים מהמיזמים החינוכיים, הרפואיים והסביבתיים המופלאים ביותר בזמננו. זכיתי להכיר נדבנים נוספים – אך איש מהם לא ידע את שמות הילדים של המלצרים בבתי המלון שהם לנו בהם; איש מהם לא דאג יותר מבני הזוג לוין לאנשים ה"שקופים", או עזר להם באופן נסתר יותר, יעיל יותר או אנושי יותר. גדולה היא ענווה.

הרעיון הזה – נוגד-אינטואיציה, בלתי-צפוי, משנה-חיים – הוא מן התרומות הגדולות של התורה לציוויליזציה המערבית, והוא מוצג בפרשתנו, כשמשה מספר לעם על "אֱ-לֹהֵי הָאֱ-לֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא" שגדולתו טמונה לא רק בכך שהוא בורא העולם ומעצב ההיסטוריה, אלא גם בכך שהוא "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". ההולכים בדרך זו הם אנשי ונשות אלוהים האמיתיים.

[1] מתוך סידור התפילה. על פי מגילה לא ע"א.

1. איך לדעתכם אפשר למדוד "גדוּלה"? תוכלו להציע כמה דרכים?
2. איך מקשרת התורה בין כוחו האינסופי של ה' לבין דאגתו לאנשים הפגיעים ביותר?
3. האם קרה לכם שאדם בעל עמדת כוח נהג בכם באדיבות מפתיעה? מה זה עשה לכם?