אמות המידה של הצדק

בפרשתנו אנו פוגשים, לראשונה בתורה, הצגה מפורשת של כלל בעל משמעות מרחיקת לכת:

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת; אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ.

דברים כד, טז

העדויות ההיסטוריות שברשותנו מלמדות על מה שהכלל הזה שולל: ענישה עקיפה, דהיינו הרעיון שאדם אחר יוענש על פשע שפשעתי. כפי שמדגים נחום סרנה בספרו על ספר שמות:

בחוקי ממלכת אשור התיכונה, למשל, העונש על אונס בתולה לא-מאורשה הגרה בבית אביה הוא אונס אשת האנס ואילוצה להישאר ברשות אביה של הבתולה שנאנסה. חמורבי קבע שאם גבר מכה אישה הרה, וגורם לאובדן ההיריון ולמותה, בִּתו של התוקף היא המוצאת להורג. אם בית התמוטט ובנו של בעל הבית נהרג, העונש הוא הוצאה להורג של בן הבנאי ולא הבנאי עצמו.[i]

התנ"ך עצמו מספק לנו מידע על דרך יישומו של כלל זה. יואש, אחד הצדיקים במלכי יהודה, ניסה להיאבק בשחיתות בקרב הכוהנים, ונרצח בידי שניים מפקידיו. ירש אותו בנו אמציה, ועליו אומר הכתוב כך:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ, וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו. וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת [כתיב: ימות]".

מל"ב יד, ה-ו

כאן מתבקשת השאלה איך מתיישב עיקרון זה עם הרעיון המוצהר ארבע פעמים בתורה שילדים עשויים לסבול בגלל חטאי הוריהם. "ה', ה'! אֵל רַחוּם וְחַנּוּן, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת, נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים; נֹשֵׂא עָוֺן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה. וְנַקֵּה – לֹא יְנַקֶּה; פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" (שמות לד, ז; ראו גם שמות כ, ה; במדבר יד, יח; דברים ה, ח).

התשובה הקצרה פשוטה: יש הבדל בין צדק אנושי לצדק אלוהי. אנחנו איננו אלוהים. איננו יכולים להביט אל תוך ליבם של פושעים וגם לא להבין את מלוא ההשלכות של מעשיהם. לא לנו הסמכות להחיל צדק מוחלט ולהתאים את הפגעים שיבואו על אדם לפגעים שהוא מחולֵל. הרי אפילו מהיכן להתחיל איננו יודעים. איך מענישים רודן האחראי למות מיליונים מבני עמו? איך שוקלים את מלוא ההיקף של פציעה קשה והרסנית שגרם נהג שיכור, פציעה שתשפיע גם על כל בני משפחתו כל ימי חייהם? איך מחשבים למשל את מידת האשמה של אותם גרמנים שידעו על הנעשה בשואה אך לא נקפו אצבע ולא פצו פה לעזרת הקורבנות? אשמה מוסרית היא מושג שקשה להחילו הרבה יותר מאשר אשמה משפטית.

הצדק האנושי מוכרח לפעול בתוך אמות המידה של ההבנה האנושית והסדר האנושי. מכאן הכלל הנחרץ: לא לענישה עקיפה. רק עושה-העוול צריך לסבול, וזאת רק לאחר שאשמתו הוכחה בהליך משפטי הוגן שאין בו משוא פנים. זה עיקרון היסוד המוצג לראשונה בפרשת כי תצא.

אבל הסוגייה אינה מסתכמת בכך. אצל שני נביאים מאוחרים, ירמיהו ויחזקאל, יש התנגדות מפורשת לרעיון שילדים יסבלו בגלל חטאי הוריהם – אפילו כשעושה הדין הוא האלוהים. כך אומר ירמיהו בשם ה':

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה", כִּי אִם אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת: כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר – תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו.

ירמיה לא, כח–כט

וכך בפי יחזקאל:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר "אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה"? חַי אָנִי, נְאֻם ה' אֱ-לֹהִים, אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה; כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן – לִי הֵנָּה. הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת ().

יחזקאל יח, א–ד

חז"ל תוהים על כך בתלמוד. אם צודק יחזקאל, מה נגיד על הרעיון המובע בתורה בדבר נשיאת עוונו של אדם בידי נכדיו וניניו – שילֵשים וריבֵּעים? תשובתם מדהימה.

אמר ר' יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבנו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום... משה אמר "פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל בָּנִים",  בא יחזקאל וביטלה: "הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת".[ii]

משה גָּזַר – בא יחזקאל וביטל את הגזרה! לא ייתכן שהדבר כה פשוט. הרי לא משה עצמו גזר את הגזרה, אלא הקב"ה. למה מתכוון ר' יוסי?

כוונתו, כך נראה לי, היא זאת. מושג הצדק המושלם נמצא מעבר להבנה האנושית, מן הטעמים שכבר ציינתי. אף פעם לא נדע מהי בדיוק מידת האשמה. גם איננו יכולים לדעת את מלוא מידת האחריות. המשנה במסכת סנהדרין (ד, ה) אומרת שהיו מאיימים על עֵד בדיני נפשות, כלומר במשפט שעשוי להיגזר בו דין מוות, שאם יעיד עדות שקר ואדם יומת על פיה, "דמו ודם זרעיותיו" של הנידון למוות יהיו "תלויין בו", בעֵד השקר, "עד סוף העולם". כך בדיני אדם; כך בוודאי בדיני שמיים, בצדק אלוהי. כאן לעולם איננו יכולים להבחין בין עונש לבין תוצאה טבעית. אישה מכורה לסמים יולדת ילד מכור לסמים. אב אלים מותקף בידי בנו האלים. מה יש לנו כאן: נקם? גנטיקה? השפעה סביבתית? בצדק האלוהי, להבדיל מזה האנושי, אנו יכולים להגיע להבנה שטחית לכל היותר.   

שני דברים עולים בבירור מדברי ה' אל משה. הראשון, שהוא אל של רחמים אבל גם של דין, כי באין דין יש אנרכיה – אך באין רחמים אין אנושיות ואין תקווה. השני, שבמתח בין שני הערכים הללו, רחמיו של ה' גוברים על הדין שלו. רחמיו הם נצחיים ("לָאֲלָפִים", דהיינו לאלפי דורות). ואילו הדין מוגבל לימי חייו של החוטא: "עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים, עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים", כלומר הצאצאים שהוא עשוי לראות בחייו.

ירמיהו ויחזקאל מדברים על דבר שונה. הם דיברו על גורלו של העם. הם חיו ופעלו בתקופת גלות בבל. הם נאבקו בהלך רוח של ייאוש בקרב העם. "מה אנחנו יכולים לעשות? אנחנו נענשים על חטאי אבותינו". לא נכון, אמרו הנביאים. גורלו של כל דור נתון בידיו. שובו אל ה' – וה' יסלח גם על חטאי אבותיכם וגם על חטאיכם שלכם.

הצדק הוא תופעה מורכבת – והצדק האלוהי מורכב עוד לאין שיעור. ובכל זאת, דבר אחד ברור. לגבי הצדק האנושי, משה, ירמיהו ויחזקאל מסכימים כולם: ילדים לא צריכים להיענש על חטאי הוריהם. ענישה עקיפה היא פשוט עוול.

[i] Nahum Sarna, Exploring Exodus, Knopf Doubleday, 1986, p. 176.

[ii] מכות כד ע"א.

1. האם יכול הדין להיות הוגן לגמרי? האם הצדק המוחלט מצוי בהישג הבנתנו?
2. איך נוכל לאזן בין דין לרחמים בהחליטנו כיצד להתייחס למישהו?
3. האם אפשר להימלט לגמרי משגיאות הדורות הקודמים? מתי, אם בכלל, אמור אדם להיחשב אחראי למעשי הוריו?