The Home of the Book for the People of the Book

Good evening, everybody.

[Opening remarks, Risa Zol introduces David Bloomberg, who then welcomes the audience and introduces Rabbi Sacks]

[In Hebrew... I am delighted and honoured to be with you, in this very special place all tonight. For me, Gan Eden is a library.]

Let me explain to you, if I may the difficulties, of someone like me -

(There, there is translation available, have you got the headphones? You have them.

Oh, there are some headphones. Do we have some headphones for people who can't... ? Okay)

Friends, I will try to explain how difficult it is for me, someone for whom Hebrew is the language of Tanach, to relate to Hebrew as a language born again in our time.

This occasionally leads to certain misunderstandings. So for, instance, I tell a story of how Elaine and I true story were walking along the beach in Tel Aviv.

And we see an enormous sign saying 'Ain Matsal' and I say to Elaine, "I know they're very secular in Tel Aviv... do they need to take out a big sign saying "There is no savior"? It took me a day to realise it meant "no lifeguard".

And one of the great thrills of my life happened a couple of years ago watching - for the first time - a football match in Ivrit. I had no idea that for instance, a foul in Hebrew is 'aveirah', so as soon as a footballer gets a red red card, the referee comes up and says, 'Tsarich la'assot teshuvah!" I didn't realise that a referee is called a 'shofet'. So when he gives a bad decision, everyone stands up and says, 'Hashofet kol ha'aretz lo ya'aseh mishpat.' But but most poetical of all (and this alone justifies coming and living in Israel) is to discover that a draw in Ivrit is 'teku' which means when Arsenal and Manchester United score three goals each, it's not just a draw as in England, but they invoke the Talmudic principle that we will have to wait until Elijah the prophet comes and tells us whether Arsenal won or Manchester United won.

So it's very exciting, but really and truly, I feel bad about speaking in English, but I think I have to. And here it is, as David Bloomberg - and I must say this wonderful library is so blessed by David's leadership, his visionary leadership and by the superb team led by Aron Weinberg, the director of the library and his incredible staff. But what I wanted to do this evening is just share with you the vision of what I think is one of the great projects of the Jewish people.

This idea of a new national library which will be it's the plans I think are just being completed. As David said, it's taken [Short pause while someone adjusts the microphone]

(It wasn't something I said was it?)

As David told you, it's taken ten years, but it's now really beginning to move.

And I want to share with you a vision of what a new library for the Jewish world, here in Jerusalem, means to us.

I want to share with you a vision and it is something very special. What would make a Jewish library here unusual, different to any other library in the world? And what is it that is unique special to the relationship between Jews and books? And of course, there is something very special to that relationship.

The idea of a new National Library of Israel is one of the great projects of the Jewish people. But what does a new library for the Jewish world in Jerusalem mean? What makes this new library different to any other in the world? What makes it unique, especially when you consider the special relationship between Jews and books?

When Amos Oz and his daughter Fania published their secular credo, their ani maamin, of what it is to be a Jew, they called it Jews and Words. George Steiner has often argued that Jews inhabit language even more than land. The great historian Simon Dubnow, who was shot and was lying dying in the ghetto in Riga in 1941, said as his famous last words, “Yidden, shreibt un farschreib,” “Write and record.” The last thing he wanted to say to the Jewish people before he died in the Holocaust was “Keep writing,” as if writing were our most sacred act, as if the witness of words was our legacy to the world.

The Talmud tells a story of Rava who was waiting for Rav Hamnuna to turn up to a lesson, but Rav Hamnuna was late because he was spending extra time at afternoon prayers. Rava says to Rav Hamnuna, “Look at this, he is forsaking the delights of eternity and immersing himself in the pleasures of this world” (Shabbat 10a). Is there any other religion in the universe that would consider prayer a kind of secular pursuit – the pleasures of this world – compared to the eternity that you get in study? I don’t know any other religion that made study so much higher than even prayer itself. Indeed, the festivals are called in the Torah mikra’ei kodesh. The word mikra, is another name for Torah itself, because from the very outset, in synagogue and in the Temple itself, these were places not just of prayer but of reading and interpretation of the sacred texts.

Books, and the acts of reading and writing, studying and teaching, interpreting and expounding, are all things absolutely fundamental to Judaism. For instance, a few years ago, I was asked by the British Secretary of State for Education whether it felt strange beginning a new year – Rosh Hashanah – at a different time from everyone else. I replied that when you celebrate the New Year depends on what is really important in your life.

What is the most important thing for Jews? It’s schools. It’s learning, so the Jewish New Year in our part of the world always begins at the same time as the academic year.

The Secretary of State asked: “Chief Rabbi, do you have something to help us, a saying, a sentence, to help us encourage a year of literacy?” I said, “What do Jews do at this time of the year? We say, ‘Katvenu b’sefer chayim,‘ ‘Write us in the Book of Life.’ When Jews think of life, they think of a book. That is what we’re about.” Therefore, when the Koran calls us the People of the Book, that is one of the understatements of all time. We are a people only because of the book.

Please allow me to set a picture, a portrait, and a context for a new National Library of Israel. I want to do so by showing that the Jewish people exists at the intersection of three extraordinary propositions which shape Jewish life from the beginning, which are special to Judaism, maybe unique to humanity. We will see how the National Library of Israel fits at the intersection of these three narratives.

Revolutions in Information Technology

Number one, what excites everyone nowadays? IT, information technology. We are currently living through a revolution in information technology – computing, the Internet and artificial intelligence – and it is the fourth of the great innovations in communication in our history. The third great moment of innovation in information technology was the invention of printing by Johannes Gutenberg in mid-15th century Germany and in England by Caxton.

The first real breakthrough in information technology was the invention of writing. Writing was, in effect, the birth of civilisation. For the first time, this simple technology allowed human knowledge to become cumulative and expand beyond the capacity of a single human memory. What was the first writing system in history? It was cuneiform in Mesopotamia. Writing has been independently invented seven times in different parts of the world: Mesopotamian cuneiform, Egyptian hieroglyphics, the Chinese ideograms, the Indus Valley script, the Minoan script known as Linear B, and later the Mayans and the Aztecs.

But there is a problem with writing. Whether writing takes the form of pictograms, or ideograms, or syllabaries, those early writing systems all involved a very large number of symbols, from the Chinese, which had 40,000 different symbols – it takes 20 years to learn 40,000 different symbols – to even the most stripped-down, basic, demotic hieroglyphics, which got it down to 450 symbols. That is still an enormous amount. When there is writing in the form of these pictograms or ideograms, the result is a hierarchical society, because only an elite will ever know how to read and write. They are the knowledge class, and the masses are illiterate and therefore powerless.

It was actually the second invention in information technology that made the difference and coincided with the birth of the Jewish people. What was that revolution in information technology? The invention of the alphabet. That was the decisive thing. Of course, why was the first form of the alphabet called “alphabet”? Because of the Hebrew alef-bet. The first form of this alphabet is known as Proto-Semitic or Proto-Sinaitic.

The Proto-Semitic or Proto-Sinaitic alphabet was first discovered by a British archaeologist called Flinders Petrie in the turquoise mines at Serabit in the Sinai Desert in 1903. Writing the alphabet seems to have been invented around 38 centuries ago, around the time of Abraham. As far as we know, the alphabet was invented only once. Every other alphabet in the world is directly or indirectly derived from that first alphabet. Of course, the first alphabet which had letters for vowels was Greek and it was also the first alphabet written from left to right.

The direct descent from the Proto-Semitic alphabet was clear - aleph, bet, gimmel, dalet, became alpha, beta, gamma, delta in Greek. So whilst it is Greek that is very often seen as the first alphabet, actually the Proto-Semitic alphabet existed at least a thousand years earlier.

What was the result? Well, if you can articulate all the knowledge in the world with a symbol set of only 22 characters, for the first time in history you have the possibility of a society of universal literacy. That is the thing that makes Judaism a revolution in human history, because it is literacy that is at the heart of human dignity, as Judaism understands it. When you have a society of universal literacy, you have the possibility of a society where every one of whose members can be seen as the image and likeness of God.

This is what Isaiah means when he says, “And all thy children shall be taught of the Lord; and great shall be the peace of thy children” (Isaiah 54:13). ALL your children will be learned of the Lord, not just some of them. The clearest place that we see this is in the eighth chapter of the Book of Judges. Gideon, who has a problem with the inhabitants of Succoth who refuse to feed his army until they had beaten the Midianites, came back to the town of Succoth, caught hold of a child at random in the street, and said to the child, “Write me down the names of the leaders of the town.”

The child then writes down the names of the 77 leaders of the town. Just work that out. More than 3,000 years ago, Gideon can assume that a child at random in the street knows how to write. When did we have universal literacy in England? 1870. So this is something absolutely extraordinary.

Indeed, Jews became the first, indeed the only, civilisation that predicated their survival on education. Already in the first century, under Rabbi Yehoshua ben Gamla, Jews in Israel had a system of universal compulsory education. Jews became the people whose heroes are teachers, whose citadels are schools, and whose passion is learning and the life of the mind. That survives today, even among the most secular Jews. Sergey Brin of Google actually said to a reporter once, “I come from one of those secular Russian Jewish families where they expect even the plumber to have a PhD.”

That is the first point I make, that our people became a people because of the book, because they were there when the book was invented, the birth of the alphabet, which made it possible for everyone to read a book. Judaism comes into being, or the Jewish people come into being, simultaneously with the book.

Covenant and Conversation

The second point, and this is very, very hard for us to understand at this distance of time, is that the birth of monotheism actually created a crisis in the relationship between human beings and the Divine.

Monotheism was not simply a kind of mathematical reduction of many gods to one. That kind of reduction had already preceded, as it were, Moses, because there was a famous controversial Pharaoh of Egypt called Amenhotep the Fourth, otherwise known as Akhenaten, who was seen by Sigmund Freud and many others as the first monotheist. Akhenaten worshiped the god of the sun. That is not what Judaism is about. It’s not what Abrahamic monotheism is about. The real revolution of monotheism is not the reduction of many gods to one, but the idea that God transcends the universe, because God created the universe and therefore is not to be identified with or even symbolised by anything within the universe itself.

The result is a huge ontological abyss opened up between God and humanity. It’s not simply that God is big and we are small, God is powerful and we are powerless. Everyone, even the polytheists, knew that. It is that in our kind of monotheism, God is a different kind of being altogether, invisible, unknowable, unpredictable, a God that we cannot manipulate by magic, or explain by myth, or appease by sacrifices. The gods of the ancient world were close. You sensed them all around you, in the sun, the moon, the rain, the storm, the ocean, the forces of chaos. For the mythological mind, the world was full of gods.

What Judaism does from the first chapter of Genesis is obliterate that whole world at a stroke. It was the German sociologist Max Weber who said that Genesis, Chapter 1, is the decisive birth of Western civilisation, where there is no struggle between the gods or between the elements. When God simply calls the world into being, Max Weber called this the “disenchantment of the universe,” what we would call the de-mythologisation of the universe. Weber said if you want to see the roots of Western civilisation, of science, and of rationality, you have to turn to Genesis, Chapter 1.

The question is, if God is so beyond the universe, how can we, frail, fallible and finite, relate to God who is infinite? How can we, who live within nature, relate to God who is beyond nature? That is the crisis in which Judaism is born. The answer the Torah gives is very simple. The answer is language. God speaks. And when we speak to God, God listens. That is the fundamental issue. Suddenly, language takes on an immense and fateful consequence with Judaism that it never had before. Indeed, God creates the universe by words: “Let there be light, and there was light” (Genesis 1:3). God creates the world with words. By creating humanity in His image, the great gift He gave us was the power of words, which Jews have used incessantly ever since.

Years ago the BBC did a series on the world’s great religions. The presenter finally came to his program on Judaism. He walked into a Jewish religious seminary and interviewed Elie Wiesel. The presenter said, “Professor Wiesel, Judaism seems like a very noisy religion. Do you have such a thing as silence in Judaism?” Wiesel thought for a moment, and replied, “Judaism is full of silences. It’s just that we don’t talk about them.”

In its translation of Genesis 2:7, that God formed man from the dust of the earth and breathed into him the breath of life, and man became a living being, the Targum says, “Ruach memallela“, man became a speaking being. It was that power of words which God gave Adam, and what gave Adam the ability to name the animals. God’s greatest gift is the gift of language. That then becomes the gesher tzar me’od – the very narrow bridge – that crosses the abyss between finite humanity and the infinity of God.

All of a sudden, everything rests on language, on God being able to speak to us and our being able to hear that speech. What that meant was that Judaism became much less a religion of holy places and of holy people, though we have holy places, Jerusalem the Holy City, and we have holy people, the kohanim – the priests. But above all, Judaism is a religion of holy words. That is where you will find God. Open a Torah scroll. Read. That is what made Judaism completely new in civilisation.

This is a very subtle idea. There were two civilisations that thought in these terms, the two civilisations that become the first ever in history to break with myth. One was ancient Israel. The other one was ancient Greece. There is a subtle difference. They both take language very seriously. There’s a subtle difference between the Jewish view of language, “And God said let there be,” and the Greek understanding of language.

We know this because the theory of language developed by Plato was then taken up by a Jewish thinker, Philo, who was very much influenced by Hellenistic ideas and lived in Alexandria. Philo developed the concept of the Logos, “the word”, which had a huge influence on Christianity. The Gospel of John, which begins, “In the beginning was the word,” comes into Christianity through Philo, and thus Christianity develops a Platonic idea of language, which is different from the Jewish idea of language.

Suffice it to say that at the heart of Judaism is this remarkable idea contained in the description of the great festival Shavuot, the Feast of Weeks. When Moses is at the end of his life recalling those events, in his final address to the Jewish people, the children of those that he brought out of Egypt, he reminds them of the great experience at Mount Sinai and uses a remarkable four-word phrase, remarkable only because it is so ambiguous. He says that what they heard was a “kol gadol v’lo yasaf“, “a great Voice and it went on no more” (Deuteronomy 5:19). As the commentator Rashi points out, this could mean one of two things. “V’lo yasaf” means the voice sounded once and never again, or, as the Targum translates it, “pasak v’lo“, a great Voice that sounded and never stopped. It is completely ambiguous. Did the Voice happen once and never again, or did it sound once and ever again?

Of course, the reconciliation of that contradiction is that there were two modes of communication, the Torah Shebichtav, the Written Torah, and the Torah She’be’al Peh, the Oral Torah. The Written Torah was written once and never again, but the Oral Torah has never ceased. From the days of Moses to today, Jews have engaged in the mandate that God gave us to interpret His word afresh in every generation.

Judaism is, in short, an ongoing conversation between that once-and-once-only divine voice that sounded at Sinai, and the human interpretation of those words that has continued in every generation since. It is the great conversation that never ended. I call my commentary essays on the weekly Torah reading “Covenant & Conversation”, because “covenant” is mutual. God made it with Israel. Israel made it with God. But the whole of Judaism is that ongoing “conversation” between Israel and God as to how we understand God’s word for all time to make it God’s Word for this time.

The end result of this was something quite extraordinary. We all know this, but we don’t often stop to remember it. What happened, having received the Torah from Moses, the Jewish people spent the next thousand years, from roughly the 13th century BCE to the third century BCE, writing commentaries to the Torah, which we call Nevi’im – Prophets and Ketuvim – Writings, the other books of Tanach, the Hebrew Bible. They then spent the next thousand years writing commentaries to the commentary in the form of Midrash, Mishnah, and Gemara. Then they spent another thousand years writing commentaries to the commentaries to the commentaries, from Biblical interpretation to Jewish law to poetry, to philosophy, and to mysticism.

For 3,000 years, virtually every word that Jews wrote from 1,300 BCE to around the 18th century, was a commentary to the Torah. It was only in the 19th century that Jews began developing the literature of the Jewish Enlightenment, which was not directly a commentary to the Torah. Jews became a textual civilisation, not only for the reason I made earlier, that we were there at the invention of the alphabet, but also because in Abrahamic monotheism, God, who is beyond nature, is to be found in a text, the text of Torah.

That text becomes the defining feature of Judaism, which could be understood in two different ways. The mystics and the prophets before them saw that text as a kind of ketubah, a marriage contract between the loving God and His beloved people, or to understand it, as I prefer to do, as the written constitution of Israel as a nation under the sovereignty of God. For these two reasons, Jews became a people of the text: because of the invention of the alphabet and because only through words could we fully enter into relationship with God.

The Global Nation

This brings me to the third and final point, in some ways the most poignant of all. It emerged out of two major crises. The first was the Babylonian Exile in the sixth century BCE, and the second, much more seriously, was the tragic events of the first and second centuries of the Common Era, the Roman conquest, the destruction of the Second Temple, the failure of the Bar Kochba rebellion, and the dispersion of Jews across the world. The question was, were Jews – no longer a sovereign nation in their own land, scattered instead around the world – still a nation?

In any conventional sense, the answer has to be no. What is a nation? It is a group of people who live in the same land, speak the same language, exist under the same government, share the same culture, and participate in the same fate. In any of those senses, Jews were not a nation. They didn’t live in the same land. They were scattered throughout the world. They did not speak the same language of everyday speech. Rashi was speaking French. Maimonides was speaking Arabic. They were not under the same government or culture. The medieval rabbis in France and Germany, Tosafists, were living under a Christian regime, and Alfasi and Maimonides and others under a Muslim one. They did not share the same fate. While the Jewish communities of northern Europe were being massacred in 1096 during the First Crusade, Jews in Spain were enjoying their Golden Age. When the Jews of Spain were exiled in 1492, and the Jews of Portugal in 1497, and forced to wander the world for a century, the Jews of Poland were enjoying their Golden Age. Jews had none of the things that make a nation. Yet, they saw themselves and were seen by others as just that, one nation.

How was that possible? The answer lies in the one very unusual fact about Shavuot – the Feast of Weeks and Matan Torah – the giving of the Torah. This can be seen by asking a very simple question: What comes first in the history of any nation, the land or the law? The country or the constitution? The place or the political structure? The answer is obvious. First, there’s the place, then come the people. They eventually develop into a nation. They develop political structures. They create a ruler or a government who enacts laws. First the land, then the laws. No exception, except one, and that is Judaism. It is the only exception in all of history. The Torah was given in the wilderness. First came the law, and only later, as it turned out, an entire generation later, came the land. There is no other example of this in all of history.

The result of this was incredibly fateful, because what it meant was, even in exile, even in dispersion, they may have lost the land, but they still had the law. They may have lost their country, but they still had their covenant. That alone sustained them as a nation in the Diaspora. It is the only thing. God said so explicitly. Believe it or not, we read it in the Torah. In the midst of the curses, the Rebuke in the weekly Torah reading of “Bechukotai“, God says through Moses these words, “And yet for all that, when they are in the land of their enemies, I will not reject them, neither will I abhor them, to destroy them utterly” (Leviticus 26:44). God says, “Even in the land of their enemies, I will not break my covenant with them.” Because the covenant preceded the country, it survived the loss of the country.

The result was, even in the Diaspora, that the covenant was still in force. It was Saadia Gaon in the tenth century, who was wrestling with this idea – it puzzled him. How come we, who are scattered all over the world, are still a nation? Saadia Gaon famously said, “Our nation is only a nation by virtue of its Torah.” Because of the Torah and only because of the Torah, Jews throughout the world kept the same religious laws, read the same religious texts, celebrated the same holy days, said more or less the same prayers. They even faced the same point, Jerusalem, when they prayed.

Because of that, Jews became the circumference of a circle whose centre was here in Jerusalem. Jews therefore became the first virtual community, the Torah became the first Internet, and the Jewish people became the world’s first global people and for 2,000 years, the world’s only global people.

What is for everyone else in the 21st century the newest of the new – the concept of globalisation – is for us the oldest of the old. That was brilliantly summed up by Heinrich Heine in his wonderful phrase that the Torah became “the portable homeland of the Jew.” Wherever Jews carried Torah, they were at home. As we say, and I find this line almost unbearably poignant, we say in one of the liturgical poems at the climax of Yom Kippur – the Day of Atonement, in Ne’ilah – the closing prayers, as the cry of Jews before the State of Israel was recreated, “ein lanu shiur rak hatorah hazot.” This is all we’ve got left, Master of the Universe. We’ve lost everything. All we have is this Torah. It was that text, that they could carry wherever they went, that allowed Jews to be at home even when they lost their home, because they knew that Torah would carry them back one day here to the Land of Israel and here to Jerusalem, the Holy City.

It was those three things, each one of them unique, that shaped the whole essence of Jewish identity. Not only by virtue of being there for the first alphabet did Jews become the first People of the Book. Jews not only by virtue of monotheism found, and were forced to find, God in words. They were also connected globally to one another by this book that they all read, they all engraved on their souls, and they all kept. That text kept Jews together and united as a single nation. The Torah can be seen as in every sense shaping this unique phenomenon, a people that only existed because of the book.

Indeed, we can see the Torah, we can see the Jewish people in this way, just as you see when you open Mikraot Gedolot, a central text surrounded by commentary, so the Jewish people has its central text here in Jerusalem the Holy City. All the world’s communities are like commentaries on that central text, because wherever Jews were, in every community, in every age, they added their own commentaries so that even though they lived in different cultures, and countries, and languages, and land, they remained part of that single extended conversation between the Jewish people and the God of heaven in dialogue with the terms of our destiny and our covenant.

Realising the Vision: The Renewed National Library of Israel

Each of those three is a remarkable phenomenon considered in and of itself, but put them all together, and you get something quite extraordinary. Together they open up extraordinary possibilities when they become the backdrop for this project of a new National Library in Jerusalem, and there are three implications.

Number one, we began by saying Judaism was born in a revolution in information technology, the birth of the alphabet. If that is so, then we must use this new information technology, much of it shaped by Jews, after all, such as Sergey Brin of Google, Mark Zuckerberg of Facebook, to enhance the new National Library, creatively, innovatively, to achieve our version in our time, in the 21st century, of what the invention of the alphabet did 38 centuries ago. Then, the alphabet opened up to everyone, democratised access to information. That democratic access to knowledge is what Judaism sees as fundamental to human dignity and equality.

Incidentally, the Jewish idea is the only one that has a chance of working. Let me explain why. Every other form of equality has been based on either equality of power or of wealth. But there is an inherent problem with democracy and equality of power. The problem is that power and wealth are both what I call material goods. The trouble with material goods is the more you share, the less you have. If you have total power but you decide to share it with nine other people, the result is you only have a tenth as much power as you began with. If you have 1,000 dollars and share it with nine other people, you’re left with only a tenth as much money as you began with. If you have a certain amount of knowledge and you share that with nine others, do you have less? Maybe you have more. Mikol melamdai hiskalti, the more we teach our knowledge to others, the more we learn. Wealth and power, at least in the short term, are zero-sum games, which means the more I share, the less I have. It means that wealth and power, the economy and the state, economics and politics, are always arenas of conflict. Knowledge is not, because the more I give away, the more I have.

That is why the Jewish version of an egalitarian society, a society in which everyone reaches his or her own full dignity by having access to education and to knowledge, is the only form of egalitarianism that really has worked and will continue to work. If somehow this National Library can open up its wealth of knowledge by using digitisation and the Internet, and making all its materials available to everyone through a modem or through a Bluetooth connection, that would be revolution number one.

Number two, the National Library is a library that can form connections between Jews in this very, very fragmented Jewish world that we have now, where the gap between religious and secular continues to grow. As I began by saying, if there is one thing that even secular Jews believe profoundly, it is that we have a share in this heritage of literature and literacy. That is what makes the Jewish people what it is. That’s what Amos Oz was trying to tell us. That is what that wonderful MK Ruth Calderon, was doing in her maiden speech in the Knesset, when as a woman and as a secular Jew, she gets up and gives a Talmud lesson to the members of Knesset. It was a brilliant lesson, and it was a lovely way of saying, “You know what? This text belongs to all of us.” “Moses commanded us a law, an inheritance of the congregation of Jacob” (Deuteronomy 33:4). It belongs to all of us.

A campaign, a way of extending the National Library so that everyone can plug into it, is a way of opening up the Jewish text and the Jewish commentary to what Torah She’be’al Peh – the Oral Torah – is really supposed to be, the ongoing conversation scored for many voices of Jews in conversation with the terms of their destiny. We like argument. In fact, I don’t think we know any other form of conversation. When I did a public conversation with Amos Oz, his opening sentence was, “I don’t think I’m going to agree with Rabbi Sacks about everything, but then, on most things, I don’t agree with myself.” That is how we use a National Library to say, “You are all a letter in this scroll. You are all a part of the Jewish conversation.”

Finally, my point about the Torah sustaining Jews as a global people means that I believe that this new National Library to be built here in Jerusalem, the Holy City, cannot be simply and merely a national library. It must be a global library, because it was only books that kept us together as a global people. How wonderful if, through the Internet and through digitisation of all the manuscripts and books and journals in this library, we could allow any Jew anywhere in the world to access this heritage. Would it not be wonderful if coincidentally with the building of this new Jewish library went a worldwide campaign of Jewish literacy, which really could engage the imagination of Jews throughout the world, regardless of whether they are religious or secular?

It is therefore my hope and my dream that the day will come when visitors to the State of Israel, be they Presidents, Prime Ministers, or Popes, will be taken not first to Yad Vashem, however important that is, but here to the new national and international library, which I propose should be subtitled, “The Home of the Book for the People of the Book.” Let us show the world not only how Jews died but how Jews live.

My personal favourite atheist, Nietzsche, was one of the greatest of all time because he was the most honest. Nietzsche was a very profound thinker. Many people think that Nietzsche was anti-Semitic. Nietzsche wasn’t anti-Semitic. He did not dislike Jews, but he deeply disliked Judaism. In fact, many people hated Jews because they didn’t become Christian. Nietzsche hated Jews because they gave birth to Christianity. He regarded Judaism and Christianity as what he called “the slave revolt in morals.” Judaism and Christianity is what happened when slaves defeated their masters and imposed their code on everyone.

Nietzsche rightly saw the Jews were his most formidable opponents. Nietzsche defined his own philosophy as the will to power. I define Judaism as the will to life. They are opposed principles. The way I want to define it very simply is that Nietzsche framed the eternal human choice between, on the one hand, the idea of power, and on the other hand, the power of ideas. Judaism showed the world the power of ideas, simple ideas that can transform the world not through war but through education. That is what I would like a new national and international Jewish library to be.

Those who built this land and this State, the heroes of the land and the State, were motivated by one idea, by the prophetic vision of Shivat Tzion – the Return to Zion – articulated by all the prophets, by Jeremiah’s insistence, “And there is hope for thy future, saith the Lord; and thy children shall return to their own border” (Jeremiah 31:16). The day will come when Jews will return to their land. If that idea motivated people to create this State, so may those who design and build this new National Library be lifted and inspired by a no-less-famous vision and a no-less-magnificent one. The words of Isaiah that we all know, “There will come a time when many nations say, ‘Let us come and visit the mountain of the Lord, Jerusalem; for out of Zion shall go forth the law, and the word of the Lord from Jerusalem’” (Isaiah 2:3).

The time will come when the nations of the world will recognise that the power of ideas is greater than the idea of power. On that day, from Zion will go forth the Torah and the word of God from Jerusalem. Let us show the world that other face of Israel, the People of the Book in the land of the book, whose language is the language of the book and whose landscape is the landscape of the book. That book that inspired some of the greatest moral visions and greatest religious poetry the world has ever known. To build this home of the book dedicated to the people of that book is a project that could bring blessing not just to Israel, and not just to the Jewish people worldwide, but to the entire world.

May that great project materialise here in our time. Bimhera beyameinu, Amen – speedily in our days, Amen.

פתיחה

הרעיון בדבר ספרייה לאומית חדשה לעם ישראל כאן בירושלים היא מן המיזמים הגדולים של העם היהודי. אולם מה משמעותה של ספרייה חדשה לעולם היהודי בירושלים? ובמה תתייחד ספרייה זו מכל יתר הספריות בעולם, בייחוד לנוכח היחס המיוחד שבין יהודים לספרים.

עמוס עוז ובתו פניה עוז-זלצברגר פרסמו לאחרונה את  האני-מאמין היהודי-חילוני שלהם, בספר שהם קראו לו "יהודים ומילים". ג'ורג' סטיינר מרבה לומר שהיהודים גָרים בטקסט יותר מכפי שהם גרים בְּארץ. מילותיו האחרונות של ההיסטוריון הדגול שמעון דובנוב, אחרי שנורה למוות בגטו ריגה ב-1941, היו "יידן, שרייַב און פארשרייַב": יהודים, כִּתבו ותַעדו. זה הדבר האחרון שהיה לו לומר לעמו. המשיכו לכתוב. כאילו הכתיבה היא הפעולה המקודשת לנו מכול, כאילו עדותן של המילים היא מורשתנו לעולם.

הגמרא במסכת שבת (ד ע"א) מספרת על רבא שחיכה לרב המנונא כדי להתחיל בשיעורו, אך רב המנונא התעכב מפני שהאריך בתפילת מנחה. כשהגיע לבסוף נזף בו רבא: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?". חיי עולם הם הלימוד, חיי שעה הם התפילה. האם יש בעולם עוד דת אחת שבעיניה התפילה היא עיסוק ארצי – הנאות העולם הזה - בהשוואה לנצחיות שבלימוד? אינני מכיר דת אחרת שהעמידה את הלימוד אפילו מעל לתפילה. שימו לב שהמועדים נקראים בתורה "מקראי קודש". המילה "מקרא" מציינת כידוע את התורה; משום שכבר מההתחלה, בתי הכנסת ואפילו המקדש עצמו היו לא רק מקומות תפילה אלא גם בתים למקרא, ולפירוש של כתבי הקודש.

ספרים, ומעשֵׂי הקריאה והכתיבה, הלימוד וההוראה, הפרשנות והדרשנות – כל אלה הם יסוד מוסד ביהדות. לפני כמה שנים שאל אותי שר החינוך הבריטי אם מוזר לי להתחיל את השנה במועד אחר מהחברה הסובבת: בא' בתשרי ולא באחד בינואר. עניתי לו שהמועד שאדם חוגג בו את תחילת השנה תלוי במה שחשוב לו באמת בחיים. אבל מה הדבר החשוב ביותר ליהודים? בית הספר. הלימוד. לכן השנה היהודית מתחילה בחלק זה של העולם תמיד סמוך לפתיחת שנת הלימודים.

שר החינוך ענה לי, "הרב הראשי, יש לך אולי משהו שיוכל לעזור לנו, איזו אמירה, איזה משפט, שיעודד שנה של אוריינות?" אמרתי, "מה עושים היהודים בזמן הזה של השנה? אומרים 'כותבנו בספר החיים'. כשהיהודים חושבים על חיים, הם חושבים על ספר. זה כל העניין".

לכן, כשהקוראן קורא לנו "עם הספר",  זו לשון המעטה במלוא מובן המילה. זאת כיוון שכפי שאני מקווה להראות להלן, אנחנו עם רק בגלל הספר. אני רוצה לצייר הערב תמונה, דיוקן, ולהציג את ההֶקשר של הספרייה הלאומית החדשה. אני רוצה להראות שעם ישראל מתקיים בנקודת המפגש של שלוש עובדות שעיצבו את החיים היהודיים מתחילתם, ושהינן מיוחדות ליהדות, אולי ייחודיות באנושות כולה. בהמשך ניווכח כיצד הספרייה הלאומית עצמה ניצבת בנקודת החיתוך של שלושת הסיפרים הללו.

מהפכות בטכנולוגיית המידע

מה מרגש את כולם היום? טכנולוגיית המידע. אנחנו חיים בתוך מהפכה בטכנולוגיית המידע: המחשוב, האינטרנט והבינה המלאכותית. במבט על-היסטורי, זוהי מהפכת החדשנות התקשורתית הגדולה הרביעית בהיסטוריה. השלישית שבהן הייתה המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15 בידי יוהנס גוטנברג בגרמניה וויליאם קַקְסטון באנגליה.

פריצת הדרך הממשית הראשונה בטכנולוגיית המידע הייתה המצאת הכתב. הולדת הכתב הייתה למעשה הולדת הציוויליזציה. לראשונה, הטכנולוגיה הפשוטה הזו אפשרה לידע האנושי להצטבר ולהתרחב מעבר ליכולת הזיכרון של אדם יחיד.

מה הייתה מערכת הכתב הראשונה? כתב היתדות במסופוטמיה. הכתב הומצא באופן בלתי-תלוי שבע פעמים בשבעה חלקים שונים של העולם: כתב היתדות במסופוטמיה, כתב החרטומים – ההירוגליפים – במצרים, האידיאוגרמות בסין, כתב עמק האינדוס, הכתב המינואי הידוע בשם Linear B, ולאחר מכן, ביבשת אמריקה, כתב המאיה והכתב האצטקי.

אבל יש בעיה בַּכתב. כל מערכות הכתב הקדומות – בין אם היו פיקטוגרמות, אידיאוגרמית או סימני-הברות – כללו כולן מספר עצום של סימנים שונים; מהכתב הסיני, שהיו בו 40 אלף אותיות שונות ונדרשו עשרים שנה רק כדי ללמוד אותן – ועד לגרסה הפשוטה, העממית והבסיסית ביותר של ההירוגליפים, שאפילו בה יש 450 סימנים. זו עדיין כמות עצומה. כשהכתב הוא מערכת סבוכה כל כך, התוצאה היא חברה הייררכית, מפני שידיעת קרוא וכתוב תישאר תמיד נחלת אליטה קטנה שיש לה זמן ואמצעים ללמוד זאת. האליטה הזו הייתה מעמד-הידע, ואילו ההמונים היו אנאלפביתים ועל כן נטולי כוח.

ההמצאה השנייה בטכנולוגיית המידע ששינתה את פני החברה התרחשה באותה תקופה שבה  נולד עם ישראל. כוונתי להמצאת האלפבית. זו הייתה תפנית מכרעת. ואמנם, מדוע קרוי היה האלפבית "אלף בית"? בגלל האלף-בית העברי. הצורה הראשונה של האלף-בית היא הכתב הידוע ככתב הפרוטו-שמי או הפרוטו-סינאי.  

כתב זה נתגלה ב-1903 בידי הארכיאולוג הבריטי פלינדֶרס פּיטרי במכרות אבן טורקיז בסרביט אל-ח'אדם שבמדבר סיני. הוא תוארך לסביבות שנת 1800 לפני הספירה, בערך בתקופתו של אברהם אבינו. ככל הידוע לנו, הכתב האלפביתי הומצא רק פעם אחת. כל כתב אלפביתי אחר בעולם הוא צאצא ישיר או עקיף של האלפבית הראשון. אמנם, האלפבית הראשון שציין באותיות את כל התנועות היה הכתב היווני, והוא גם הראשון שנכתב משמאל לימין. רבים חושבים לפיכך כי הוא האלף-בית הראשון, אולם מוצאו מן הכתב הפרוטו-שמי, הקדום ממנו באלף שנה.אלף, בית, גימל ודלת נעשו איפוא אלפא, בתא, גמא ודלתא ביוונית.

מה הייתה התוצאה? ובכן, אם אפשר לבטא את כל הידע בעולם במערכת סמלים בת 22 סימנים בלבד, כי אז, לראשונה בהיסטוריה, יש אפשרות לחברה שכּולה אוריינית. זה הדבר שעשה את היהדות למהפכה בהיסטוריה האנושית; כי האוריינות נמצאת בלב רעיון כבוד-האדם כפי שהיהדות מבינה אותו. רק בחברה שכל השכבות בה יודעות קרוא וכתוב יכולה לפשוט ההכרה כי כל בני האדם עשויים בצלם אלוהים.

לכך התכוון הנביא ישעיהו באמרו "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיה נד, יג). תיעוד ברור במיוחד לכך נמצא בספר שופטים, פרק ח. תושבי סוכות סירבו לתת אוכל לצבא גדעון עד שיכה את המדיינים. לאחר הניצחון חזר גדעון לסוכות, תפס נער אקראי ברחוב – ועל פי דרישתו הנער כתב לו "אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ". שוו בנפשכם. לפני יותר משלושת אלפים שנה, גדעון מניח שסתם נער ברחוב יודע לכתוב. מתי נעשתה הקריאה והכתיבה נחלת כל הציבור באנגליה? ב-1870. לפנינו אם כן תופעה חריגה ביותר.

עם ישראל נעשה לציוויליזציה הראשונה, ובעצם היחידה, שהשתיתה את הישרדותה על חינוך. כבר במאה הראשונה, בהנהגתו של רבי יהושע בן גמלא, קיימו היהודים בארץ ישראל מערכת חינוך חובה לכול –היהודים היו לעם שגיבוריו הם מורים, שמבצריו הם בתי ספר, שתשוקתו אל הלימוד ואל חיי הרוח. כך הוא עד היום, גם בקרב היהודים החילונים ביותר. סרגיי ברין, ממייסדי גוגל, אמר פעם לעיתונאי "באתי מאחת המשפחות היהודיות הרוסיות החילוניות הללו, שמצפות אפילו מהשרברב להיות דוקטור לפילוסופיה".

זו הנקודה הראשונה שלי: שהעם שלנו נעשה לעם בגלל הספר, כי הוא עמד על ערש המצאת הספר, על ערש הולדתו של האלפבית שאפשר לכל אדם לקרוא ספר. היהדות, ועם ישראל, באו לעולם בו-זמנית עם הספר.

ברית ושיחה

הנקודה השנייה – וזה דבר שקשה לנו מאוד מאוד להבין ממרחק כה גדול של זמן – היא שהולדת המונותיאיזם יצרה למעשה משבר ביחסים בין בני האדם לבין האלוהי.

המונותיאיזם איננו סתם צמצום מספרי – מאלים רבים לאל אחד. צמצום כזה כבר נעשה מוקדם יותר. ודאי שמעתם על פרעה אמנחותפ הרביעי הקונטרוברסיאלי, שנודע גם בשמו אחנתון. פרויד ורבים אחרים ראו אותו כמונותיאיסט הראשון. אחנתון סגד לאל אחד: אל השמש. לא זו מהותה של היהדות. לא זו מהותו של המונותיאיזם מבית מדרשו של אברהם. המהפכה האמתית של המונותיאיזם איננה צמצום מספר האלים לאחד, אלא הרעיון שאלוהים נשגב מן היקום – שהרי הוא ברא את העולם, ועל כן איננו יכול להיות מזוהה, אפילו באופן סמלי, עם משהו בתוכו.

מכאן שתהום אונטולוגית כבירה נכרתה בין האל לבין האנושות. אין זה הבדל כמותי – אלוהים גדול ואנחנו קטנים, אלוהים חזק ואנחנו חלשים. את ההבדל הזה הכירו כולם, גם הפוליתיאיסטים. זה לא זה; בסוג המונותיאיזם שלנו, אלוהים הוא סוג אחר לגמרי של ישות. בלתי נראה, בלתי ניתן לידיעה, בלתי ניתן לחיזוי. אל שאיננו יכולים לתמרן אותו בכשפים, לא להסביר אותו במיתוס ולא לפייס אותו בקרבנות. האלים בעולם העתיק היו קרובים. האדם חש אותם מכל עבר, בשמש, בירח, בגשם, בסערה, בים, ובכוחות התוהו. בתודעה המיתולוגית, העולם נתפס כמלא באלים.

היהדות, כבר מן הפרק הראשון של ספר בראשית, מכחידה את העולם כולו במחי יד. היה זה הסוציולוג הגרמני מכס ובר שאמר שבראשית פרק א הוא רגע הולדתה של הציוויליזציה המערבית, שבה אין מאבק בין האלים או בין היסודות. אלוהים אומר – והעולם בא לידי הוויה. ובר קרא לזה "הסרת הקסם מן העולם", או במילים אחרות דה-מיתולוגיזציה שלו. לדבריו, כל המבקש למצוא את שורשי התרבות המערבית, את שורשי המדע והרציונליות, צריך לגשת לבראשית א.

אבל אם אלוהים מצוי הרחק כל כך מן העולם, איך יכולים אנחנו, בני התמותה השבירים, הטועים, והמוגבלים, להתייחס אל האל האינסופי? איך יכולים אנו, החיים בתוך הטבע, להתייחס לאלוהים שמעבר לו? זהו המשבר שלתוכו נולדת היהדות. התשובה שהתורה נותנת פשוטה מאוד. התשובה היא הלשון. אלוהים מדבר. וכשאנחנו מדברים אל אלוהים, אלוהים מאזין. זוהי אבן היסוד. לפתע, ביהדות, יש ללשון השלכות כבירות וגורליות שלא היו לה מעולם קודם לכן. אלוהים בורא את העולם במילים. "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר – וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). בבוראו את האדם בצלמו, המתנה הגדולה ביותר שהעניק לנו הייתה כוחן של המילים בהן משתמשים היהודים מאז ללא הרף.

לפני שנים הפיקה הבי-בי-סי סדרה על דתות העולם הגדולות. לבסוף הגיע המגיש לפרק על היהדות. הוא נכנס לישיבה הומָה וראיין את אלי ויזל ובפנותו אליו אמר, "פרופ' ויזל, היהדות עושה רושם של דת קולנית מאוד. האם יש ביהדות גם דבר הקרוי שתיקה?" ויזל חשב לרגע, וענה: "היהדות מלאה בשתיקות. פשוט אנחנו לא מדברים עליהן".

בתיאור בריאת האדם (בראשית ב, ז) מסופר כי ה' יצר את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". את הביטוי האחרון מתרגם אונקלוס "רוּחַ מְמַלְּלָא". האדם נעשה ישות מדברת. ה' נתן לאדם את כוחן של המילים, והוא שאיפשר לאדם לקרוא לחיות בשמותיהן. השפה היא המתנה הגדולה ביותר של אלוהים לאדם. השפה היא אותו "גשר צר מאוד" המגשר על התהום שבין הסופיות האנושיות לאינסופיותו של אלוהים.

וכך, לפתע פתאום, הכול עומד על השפה, על אלוהים המסוגל לדבר אלינו ועל היכולת שלנו לשמוע את הדיבור הזה. פירוש הדבר היה שהיהדות היא דת של מילים קדושות יותר מכפי שהיא דת של מקומות קדושים ואנשים קדושים, אף כי יש בה מקומות קדושים –הלא היא ירושלים עיר הקודש, ואנשים קדושים – הלא הם הכוהנים. אך מעל לכל, היהדות היא דת של מילים קדושות. שם תמצאו את אלוהים. פתחו ספר תורה. קראו. בשל הדבר הזה הייתה היהדות תופעה כה חדשנית בציביליזציה.

זהו רעיון מתוחכם. היו שתי תרבויות שחשבו במונחים אלה, שתי התרבויות הראשונות שנפרדו מהמיתוס. האחת היא ישראל הקדומה. השנייה – יוון הקדומה. שתיהן מתייחסות ללשון ברצינות רבה. אבל יש הבדל משמעותי בין תפיסת הלשון ביהדות, המתבטאת בביטוי "ויאמר אלוהים: יהי...", לבין התפיסה היוונית.

אנחנו יודעים זאת מפני שתיאוריית הלשון של אפלטון אומצה לימים בידי הוגה יהודי, פילון האלכסנדרוני, שהיה מושפע מאוד מהמחשבה ההלניסטית. פילון פיתח את רעיון הלוגוס, "הדָבָר", שהשפיע עמוקות על הנצרות. הבשורה על פי יוחנן, הפותחת במילים המפורסמות "בראשית היה הדבר", התגלגלה לנצרות דרך פילון. וכך פיתחה הנצרות תפיסה אפלטונית של הלשון, השונה מזו היהודית.

די אם נאמר, במסגרת זו, שבלב היהדות נמצא הרעיון החשוב המצוי בתיאור חג השבועות. כידוע, בנאומו האחרון של משה אל בני ישראל, בספר דברים, הוא מזכיר להם את החוויה האדירה של מעמד הר סיני, ואומר שנשמע שם "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה, יט); ביטוי חשוב ומוכר, דווקא מפני שהוא דו משמעי. כפי שמציין רש"י, "ולא יסף" יכול להתפרש כ"חדל", "לא הוסיף" – אבל גם, כפי שמתרגם אונקלוס, "לא פסק" לעולם. אנו נותרים בערפל: האם קולו של מעמד הר סיני נשמע פעם אחת ודי, או ממשיך ובוקע עד היום?

הסתירה יושבה בכך שמדובר בשתי צורות תקשורת, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב ניתנה פעם אחת ולא עוד, ואילו התורה שבעל פה אינה חדלה לעולם. מימי משה ועד היום מיישמים יהודים את המנדט שנתן להם ה', לפרש את דבריו מחדש בכל דור.

היהדות היא, בקצרה, שיחה מתמשכת בין הקול האלוהי שנשמע בסיני פעם אחת ואין בלתה, לבין הפרשנות האנושית של המילים, הנמשכת בכל דור ודור מאז. השיחה הגדולה הזו לא תמה מעולם. השיחות השבועיות שלי על פרשת השבוע קרויות בגרסתן האנגלית "ברית ושיחה", מפני שהברית היא הדדית. אלוהים כרת אותה עם ישראל. ישראל כרת אותה עם אלוהים. ועם זה, היהדות כולה היא אותה "שיחה" מתמשכת בין ישראל לבין אלוהים, שיחה המנסה להבין את דבר ה' לכל-הזמנים באופן שיעשה אותו גם לדבר ה' לזמן-הזה.

מכל זה נובע דבר בלתי רגיל. כולנו יודעים זאת, אבל בדרך כלל לא עוצרים לחשוב על כך.  את אלף השנים הראשונות לאחר שמשה קיבל תורה מסיני, בערך מהמאה ה-13 לפני הספירה עד המאה השלישית לפני הספירה, בילה עם ישראל בחיבור פירושים לתורה, הלא הם ספרי הנביאים והכתובים. אלף שנים נוספות נדרשו לחיבור פירושים על פירושים אלה, בדמות המדרש, המשנה והגמרא. ואז, למשך כאלף שנים נוספות, עסק עם ישראל בחיבור פירושים לפירושי-פירושים אלה: מפרשנות המקרא ועד פסיקת הלכה, משירה דרך פילוסופיה עד מיסטיקה.

וכך, לאורך שלושת אלפים שנה – מסביבות שנת 1300 לפני הספירה עד למאה ה-18 לספירה – כמעט כל מילה שיהודי כתב הייתה בדרך זו או אחרת פירוש לתורה. רק במאה ה-19 החלו היהודים לפתח את ספרות ההשכלה, שלא הייתה פירוש לתורה, לפחות לא באופן ישיר. היהודים נעשו לציוויליזציה של טקסט לא רק מן הסיבה שציינתי קודם, כיוון שהם עמדו על ערש המצאת האלפבית, אלא גם מפני שבמונותיאיזם האברהמי אלוהים המצוי מעבר לטבע נמצא בטקסט, במילות התורה.

הטקסט הופך לתכונה המאפיינת של היהדות בשני מובנים. המקובלים, ולפניהם הנביאים, ראו את התורה כמין כתובה, שטר נישואין בין האל האוהב לעמו האהוב. ואפשר גם לתפוס אותה, ולכך אני נוטה יותר, כחוקתו הכתובה של עם ישראל כאומה בריבונות האל. כך או כך, היהודים נעשו לעם הטקסט משתי סיבות: בשל המצאת האלפבית, ומפני שרק באמצעות מילים אפשר לקיים מערכת יחסים משמעותית עם אלוהים.

האומה הגלובלית

וכאן אני מגיע לנקודה השלישית והאחרונה, שמבחינות מסוימות היא הנוקבת מכולן. היא נולדה מתוך שני משברים גדולים. הראשון הוא גלות בבל, במאה השישית לפני ספירת הנוצרים, והשני, שהשפעתו הייתה רבה יותר, הוא המאורעות הטרגיים בשתי המאות הראשונות לספירה: הכיבוש הרומי, חורבן בית שני, כישלון מרד בר-כוכבא והגלות. מציאות זו העלתה את השאלה – האם היהודים, שאינם עוד אומה ריבונית בארצה, אלא הם פזורים על פני בתבל, עודם לאוֹם?

בכל מובן מקובל, התשובה צריכה להיות 'לא'. מהו לאום? קבוצה של אנשים החיים באותה ארץ, דוברים אותה שפה, נתונים לשלטון אחד, חולקים אותה תרבות ושותפים לאותו גורל. בכל אחד מהמובנים הללו, היהודים לא היו לאום. הם לא חיו באותה ארץ. הם היו פזורים בארבע כנפות תבל. הם לא דיברו אותה שפה בחיי היומיום. רש"י דיבר צרפתית. הרמב"ם דיבר ערבית. הם לא היו כפופים לשלטון אחד ולתרבות אחת. בעלי התוספות חיו תחת משטר נוצרי, והרי"ף והרמב"ם תחת משטר מוסלמי. הם גם לא היו שותפים לאותו גורל. בימי מסע הצלב הראשון, ב-1096, כשיהודי צפון אירופה נטבחו, יהודי ספרד נהנו מתור הזהב שלהם. לעומת זאת, כשיהודי ספרד ופורטוגל גורשו, ב-1492 וב-1497, ונאלצו לנדוד בעולם במשך מאה שנה, יהודי פולין חוו תור-זהב משלהם. ליהודים לא היה דבר מן הדברים המגדירים לאום. ובכל זאת הם ראו את עצמם כלאום, וכך גם ראו אותם אחרים.

איך זה היה אפשרי? התשובה נעוצה בעובדה יוצאת-דופן מאוד הנוגעת לשבועות ולמתן תורה. תבינו מה יוצא-דופן בה אם אשאל אתכם שאלה פשוטה מאוד. מה בא קודם בחייה של אומה: הקרקע או החוקה? המקום או המבנה המדיני? הארץ או המשפט? התשובה מובנת מאליה. קודם יש מקום, ואז באים אליו האנשים, ומתפתחים בהדרגה לכדי אומה. הם מפתחים מוסדות פוליטיים. הם מעמידים שלטון המחוקק חוקים. קודם הקרקע, אחר כך החוקה. אין לכך יוצאי דופן להוציא אחד. עם ישראל. הוא החריג היחיד מן הכלל הזה בכל ההיסטוריה. התורה ניתנה במדבר. קודם באה החוקה, ורק אחר כך, דור שלם אחר כך, באה הקרקע. מקרה יחיד במינו.

לפרט הזה הייתה משמעות היסטורית גורלית. כי פירושה היה שאפילו בגלות, אפילו בתפוצות, עם ישראל אמנם יישאר בלי קרקע, אבל עדיין תהיה לו חוקה. הוא אולי יישאר בלי ארצו, אבל תישאר לו הברית. זה לבדו מה ששימר אותו כעם בתפוצות. אלוהים אמר זאת במפורש. תאמינו או לא, זה כתוב בתורה. בסוף הקללות הנוראות של התוכחה בפרשת בחוקותיי, ה' אומר – "וְאַף גַּם זֹאת: בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו, מד). היות שהברית קדמה לארץ, היא נותרה תקפה גם לאחר שהארץ אבדה.

במאה העשירית, בבבל, רבי סעדיה גאון התחבט בשאלה הזו. איך ייתכן שאנחנו, הפזורים על פני כל תבל, עדיין אומה? התשובה שלו הייתה למטבע לשון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה." בגלל התורה, ורק בגללה, יהודים בכל העולם שמרו אותן מצוות, קראו אותם כתבי קודש, חגגו אותם מועדים ואמרו אותן תפילות פחות או יותר. הם אפילו הפנו את פניהם אל אותה נקודה, אל ירושלים, כשהתפללו.

וכך היו היהודים להיקפו של מעגל שמרכזו ירושלים. הם נעשו לקהילה הווירטואלית הראשונה, התורה תפקדה כאינטרנט הראשון, ועם ישראל היה לאומה הגלובלית הראשונה – ובמשך אלפיים שנה גם היחידה.

מה שנראה לכל העמים כחדש וחדיש, רעיון הגלובליזציה, בעינינו היהודים הוא ישן נושן. כבר אמר זאת היינריך היינה בביטוי נפלא וקולע מאין כמוהו: התורה היא "מולדתו הניידת של היהודי". כל מקום שהיהודים נשאו אליו את התורה נעשה לביתם. ביום כיפור, בשעת נעילה, אנחנו אומרים באחד הפיוטים משפט נוקב, פולח, כמעט לבלי שׂאת:  "אין לנו שיור, רק  התורה הזאת". זו זעקתם של היהודים לפני תקומת מדינת ישראל. ריבונו של עולם, איבדנו הכול. נשארה לנו רק התורה. נשאר רק הטקסט שאפשר לשאת אותו לכל מקום שהולכים אליו, והוא שאפשר ליהודים להרגיש בבית גם כשאיבדו את ביתם – כי הם ידעו שהתורה עוד תישא אותם יום אחד בחזרה אל ארץ ישראל ואל ירושלים עיר הקודש.

שלושת הדברים הללו, שכל אחד מהם ייחודי, הם שעיצבו את מהותה של הזהות היהודית. היהודים נעשו עם הספר לא רק מפני שהיו שם עם המצאת האלף-בית; לא רק בזכות המונותיאיזם מצאו היהודים (או שמא נאמר: נכפה עליהם למצוא), את אלוהים במילים. היהודים ברחבי העולם נקשרו זה לזה באמצעות הספר שקראו כולם, הספר אותו חרתו על לוח לבם, הספר אשר את הכתוב בו קיימו. הטקסט שמר על היהודים מאוחדים ומלוכדים כלאום אחד. מכל בחינה שהיא, התורה היא שעיצבה את התופעה הייחודית הזו, עם המוסיף להתקיים רק בגלל ספר.

אכן, אפשר לדמות את התורה, וגם את עם ישראל, למתכונת העמוד ב"מקראות גדולות": טקסט מרכזי מוקף פירושים. כך היא התורה ופירושיה ופירושי-פירושיה, כך הוא עם ישראל ובמרכזו ירושלים, עיר הקודש. כל הקהילות בעולם הן כמו פירושים לטקסט המרכזי, כי בכל מקום שיהודים נמצאו בו, בכל קהילה, בכל תקופה, הם הוסיפו את הפירוש שלהם; וכך, אף על פי שחיו בתרבויות שונות ובארצות שונות ובלשונות שונות, הם נשארו חלק מהשיחה האחת והמתמשכת בין עם ישראל לבין אביו שבשמיים, שיחת הייעוד והברית.

מימוש החזון: הספרייה הלאומית המתחדשת

כל אחת משלוש התופעות הללו חשובה כשלעצמה, אבל ייחודן הגדול מתבלט כשהן מצטרפות יחדיו. ביחד הן פותחות אפשרויות יוצאות דופן כשהן עומדות ברקע מיזם הספרייה הלאומית בירושלים. אפרט ברשותכם את השלכותיהן.

ראשית: היהדות נולדה בתוך מהפכה בטכנולוגיית המידע, מהפכת האלפבית ועכשיו אנחנו מצויים במהפכה נוספת באותו תחום – שאגב, מובילים אותה במידה רבה יהודים, כגון סרגיי ברין מגוגל ומארק צוקרברג מפייסבוק. כמו לפני שלושים ושמונה מאות, כשהמצאת האלפבית פתחה את שערי הידע בפני כל שכבות הציבור, גם עכשיו, במאה ה-21, אנחנו יכולים לתפוס את המהפכה בקרניה ולרתום אותה לאותן מטרות; ולספרייה הלאומית יכול להיות חלק חשוב בכך. היהדות רואה את הדמוקרטיזציה של המידע כבסיס לכבוד האדם ולשוויון. 

האמת היא שרעיון השוויון היהודי הוא היחיד שיש לו סיכוי להצליח. אסביר למה. כל תורות השוויון האחרות מתבססות או על שוויון בכוח או על שוויון בכסף. אבל בשני סוגי השוויון הזה יש בעיה מהותית. האם תוכלו לשוות בעיני רוחכם יהודים שיסכימו אי-פעם להעניק לכל כוח שווה? שכחו מכך!  הבעיה היא שכוח וכסף, הון ושלטון, שניהם הם מה שאני מכנה סחורות חומריות. וסחורות חומריות, ככל שתיתנו יותר מהן לאחרים כך יהיה לכם פחות. אם יש לכם כוח שלטוני מוחלט, ואתם מחליטים לחלוק אותו עם עוד תשעה אנשים, תישאר לכם עשירית ממנו. אם יש לכם אלף שקל ואתם חולקים אותו עם עוד תשעה אנשים, יישארו לכם רק מאה שקל. אבל אם יש לכם כמות מסוימת של ידע, ואתם משתפים בו עוד תשעה אנשים, האם נשאר לכם עכשיו פחות? להפך, אולי אפילו יש לכם יותר. "מכל מלמדיי השכלתי". ככל שאנו מרבים ללמד אחרים כך אנו לומדים יותר.  כוח וכסף, לפחות בטווח הקצר, הם משחקי סכום אפס. אם אני נותן נשאר לי פחות. לכן הכסף והכוח, ההון והשלטון, הכלכלה והמדינה, הם תמיד זירות של עימות. הידע איננו כזה, כי ככל שאני נותן יותר כך יש לי יותר.

משום כך הגרסה היהודית לחברה שוויונית – חברה שבה כל אחד ואחת מממש את מלוא צלם אלוהים שבו בזכות גישה לחינוך ולידע – היא צורת השוויון היחידה שבאמת עובדת, ושתמשיך לעבוד. אם תצליח הספרייה הלאומית לפתוח את אוצרות הידע שלה בעזרת דיגיטציה וקיוון, ותנגיש לכול את כל החומר שלה בעזרת המודם או חיבור הבלו-טות', זו תהיה מהפכה. עד כאן ההשלכה הראשונה.

מספר שתיים: בעולם היהודי השסוע של זמננו, כשהפער בין דתיים וחילונים גדל והולך, הספרייה הלאומית יכולה ליצור חיבורים בין יהודים. כמו שאמרתי, אם יש דבר אחד שגם יהודים חילונים מאמינים בו מעומק לבם, הרי זה שלכולנו יש חלק במורשת ספרותית ואוריינית גדולה, והיא שעושה את עם ישראל למה שהוא. זה מה שניסה עמוס עוז לומר לנו. זה מה שעשתה רות קלדרון, אישה נפלאה, בנאום הבכורה שלה בכנסת – אישה יהודייה חילונית שקמה ונותנת שיעור גמרא בכנסת. זה היה שיעור מבריק, וגם דרך נאה לומר "יודעים מה? הטקסט הזה שייך לכולנו". "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד).

קמפיין שיפיץ את בשורת הספרייה הלאומית, כך שכולם ידעו להתחבר מרחוק למשאבי הידע שלה, הוא דרך להפוך את הטקסט היהודי ואת הפרשנות היהודית לְמה שתורה שבעל פה נועדה להיות: שיחה מתמשכת, רבת-קולות, בין יהודים על ייעודם. אנחנו אוהבים להתווכח. נראה לי שאנחנו לא מכירים צורות שיחה אחרות. בשיחה פומבית שערכתי עם עמוס עוז, משפט הפתיחה שלו היה "אני לא חושב שאסכים עם הרב זקס בכל דבר, אבל האמת היא שברוב הדברים אני לא מסכים עם עצמי". הספרייה הלאומית תוכל להעביר לכל יהודי את המסר – כל אחד מאתנו הוא אות בספר התורה. כל אחד הוא חלק מהשיחה היהודית.

ולבסוף, ממה שאמרתי על התורה המקיימת את עם ישראל כעם גלובלי עולה שהספרייה הלאומית שתיבנה כאן בירושלים איננה יכולה להיות רק ספרייה לאומית, מקומית. היא מוכרחה להיות ספרייה גלובלית, כי הספרים הם ששמרו על אחדותנו כעם גלובלי. כמה נפלא יהיה אם באמצעות האינטרנט והדיגיטציה של כל כתבי היד, הספרים וכתבי העת בספרייה הזו, תהיה לכל יהודי בכל מקום בעולם גישה ישירה למורשתו. כמה נפלא יהיה אם במקביל לבניין הספרייה היהודית החדשה הזו יתקיים קמפיין עולמי של אוריינות יהודית, שיצית את דמיונם של יהודים ברחבי העולם, דתיים וחילונים כאחד.

על כן אני מקווה וחולם כי יום יבוא והאורחים הרשמיים של מדינת ישראל, נשיאים וראשי ממשלות ואפיפיורים, יובאו תחילה לא ליד ושם, עם כל חשיבותו העצומה, אלא לכאן, לספרייה הלאומית והבינלאומית החדשה, שאני מציע שכותרת-המשנה של שמה תהיה "בית הספרים של עם הספר". הבה נַראה לעולם לא רק איך היהודים מתו, אלא איך היהודים חיים.

עליי לספר לכם דבר אישי מאוד. האתיאיסט החביב עליי, ניטשה, היה מגדולי כל הזמנים מפני שהיה כן וישר מאין כמוהו. רבים חושבים שהוגה מעמיק זה היה אנטישמי. אין זה נכון. ניטשה לא שנא את היהודים, אבל הוא שנא מאוד את היהדות. נוצרים רבים שנאו את היהודים כי לא התנצרו. ניטשה נטר ליהדות מן הסיבה ההפוכה: על שהולידה את הנצרות. הוא ראה את היהדות ואת הנצרות גם יחד כ"מרד העבדים במוסר", כלשונו. היהדות והנצרות הן מה שקרה כשעבדים גברו על אדוניהם וכפו על הכול את קוד ההתנהגות והחשיבה שלהם.

ניטשה ראה את היהודים, בצדק, כיריביו החזקים ביותר. הוא הגדיר את הפילוסופיה שלו כ"הרצון לעוצמה". אני מגדיר את היהדות כרצון בחיים. אלה הם עקרונות מנוגדים. אם להגדיר זאת בפשטות – ניטשה ניסח את הבחירה האנושית הנצחית בין רעיון הכוח לבין כוח הרעיונות. היהדות הראתה לעולם את כוחם של רעיונות, רעיונות פשוטים היכולים לשנות את העולם לא באמצעות מלחמה אלא על ידי חינוך. וכזו הייתי רוצה שתהיה הספרייה היהודית הלאומית והבינלאומית החדשה.

את בוניה של הארץ הזו, את גיבורי המדינה, הניע רעיון אחד: חזון שיבת ציון. זהו חזונם של הנביאים כולם. ירמיהו ביטא אותו בין היתר במילים "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (לא, טז). את בוניה של הספרייה הלאומית החדשה עשוי להניע ולרומם חזון מפורסם לא פחות ומפואר לא פחות של נביאינו. זהו החזון שישעיהו ביטא במילים "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם" (ב, ג).

יום יבוא וכל עמי העולם יכירו בכך שכוחם של הרעיונות גדול מרעיון הכוח. ביום ההוא, תצא תורה  מציון ודבר ה' מירושלים. הבה נַראה לעולם את פניה האחרים של ישראל: את עם הספר, החי בארצו של הספר, שלשון הסֵפר היא לשונו, ושנופי הסֵפר הם נופיו. הספר הזה היה מקור השראה למיטב החזונות המוסריים ולפסגת השירה הדתית. בנייתו של הבית לספר לעמו של הספר הזה היא מיזם שבכוחו להביא ברכה לא רק לעם היהודי בישראל ובתפוצות, אלא לעולם כולו. יהיה רצון שהתוכנית הגדולה הזו תתממש במהרה בימינו, אמן.