כוח החיים
לקט איגרות לראש השנה
ראש השנה ה’תשס”ב (2002)
מאת הרב לורד יונתן זקס זצ”ל
בפרוס כל שנה חדשה נהג הרב זקס, בהיותו הרב הראשי לקהילות היהודיות בבריטניה, להפיץ בקרבן איגרות קצרות אך מעמיקות. אלו הן תובנות הנשענות על רגעי מפתח בשנה שחלפה, אך עומדות מעל לזמן ומעניקות השראה לשנה הבאה.
מבט בפרקי התורה והנבואה הנקרים בראש השנה ילמדנו מה עשה את היהדות לדת ראויה כל כך לציון במשך זמן רב כל כך.
ראש השנה הוא יום ההולדת לבריאה, תזכורת לדרך התהוותו של היקום. לפיכך, מתבקש לקרוא בו בתורה את פרקי הפתיחה של ספר בראשית, ולהפטיר בנבואות ישעיהו המפאות את ה' כאדריכל היקום וריבונו. אך לא אלה הקטעים שנבחרו.
במקום זאת, פרקי הקריאה בתורה ובנביא מעוררים אותנו לחשוב על הולדתם של ילדים: ביום הראשון, ישמעאל. ביום השני, יצחק. בהפטרה של היום הראשון, תפילתה של חנה לילד, וביום השני חזון ירמיהו על רחל המבכּה על בניה. מה מטרת הבחירה הזאת?
ראשית, היא נועדה ללמדנו שיעור שהוא מן הגדולים ביהדות: שחיי אדם אחד כמותם כיקום שלם. הולדתו של ילד אינה פלאית פחות מבריאת העולם. אנו אומרים זאת בקלות, כיוון שאנו שוכחים עד כמה מהפכני היה פעם הרעיון הזה. מאז שחר האנושות, תרבויות נטו לקחת את החיים בקלות – לא רק בדרך של הפלה והמתת חסד, אלא גם דרך אלימות, טרור ומלחמה. להיות יהודי פירושו לדעת שאין להקל ראש בחייו של אף אחד. חיי אנוש הם הדבר היחיד שה' הטביע בו את צלמו, את דמותו, את חותמו.
שנית, הבחירה בקריאה על הולדת ילדים נועדה ללמדנו להביט לעבר העתיד אף יותר מאשר אל העבר. לעיתים אנו שוכחים שאף כי היהדות הייתה הדת הראשונה בהיסטוריה שעשתה את הזכירה לחובה דתית, זו דת המביטה קדימה. העובדה שתור הזהב של היהדות – ימות המשיח – נמצא לא בעבר אלא בעתיד, היא ייחודית בקרב תרבויות העולם. דת המטפחת ילדים היא דת אשר חושבת על המחר אפילו יותר מאשר על היום. זו אמונה הנותנת לתקווה מקום מרכזי.
השנה האחרונה הייתה קשה ליהודים ברחבי העולם. עם ישראל עבר מתקפה חסרת תקדים בדמות גל טרור ברחובות ישראל ומסע תעמולה של הכפשה באמצעי התקשורת. גל של אנטישמיות שטף את העולם, והביא עימו בתי ספר שרופים, בתי כנסת מחוּללים, ויהודים שפוחדים לעטות לבוש המזהה אותם כיהודים פן יותקפו. שישים שנה אחרי השואה, דברים אלה מזכירים לנו כמה הרבה צריכה עדיין האנושות ללמוד.
מהו הדבר שיוכל להביא שלום למזרח התיכון, אם קיים דבר כזה? בלתי אחראי יהיה לטעון שסכסוך שנמשך זמן רב כל כך, והוסיף להתקיים למרות מאמצים רבים כל כך להפסקתו, יוכל להיפתר בפשטות ובפתאומיות.
עם זאת, אין זה שגוי לטעון ששני ערכי יסוד עומדים כאן למבחן. הראשון הוא קדושת החיים. אם יש למושג זה משמעות כלשהי, הרי היא שטרור, רצח של אזרחים תמימים ופיגועי התאבדות הם ביטוי של רוע. אין לכך כל מילה אחרת.
שנית, סכסוכים מוזנים על ידי זיכרונות מן העבר – תחושה של עלבון היסטורי, כעס, זעם, תרעומת, השפלה, הרצון להשיב זמן שאיננו עוד ושאולי גם לא היה מעולם. סכסוכים נפתרים רק כאשר הצדדים מסכימים להניח בצד את העבר לטובת החובה הקדושה אף יותר כלפי העתיד: למען ילדים וסיכוייהם לעתיד, ולמען דורות שלא נולדו עדיין.
אנרגיה רבה שוקעה בוויכוחים מיהו האשם, מיהו התוקף, את מי יש להאשים. מעט מאוד אנרגיה, אם בכלל, הוקדשה לשאלה שונה מאוד, והיא – מהן חובותיהם של אנשים כלפי ילדיהם? בין אלה נכללות החובות הבאות: לא להשתמש בהם כבשר תותחים, כמגינים מאש צלפים, כמחבלים מתאבדים לעתיד; ולא ללמד אותם לשנוא את אלה שעימם עליהם ללמוד לחיות יום אחד.
שלום יבוא אל המזרח התיכון, ואל כל העולם, כאשר נלמד להעריך את קדושת החיים ואת החשיבות של ילדים, כאשר נסרב לגייס אותם לסכסוכים שלנו, ובמקום זאת נבחר ליישב את סכסוכינו בעצמנו, כדי שהם יוכלו לרשת עולם בלי טרור ואימה. אין אלה עניינים פעוטים. ייתכן מאוד שבהם יהיה תלוי גורלה של המאה העשרים ואחת.
לכן אנו מתפללים השנה: זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים. ושמא גם בנוסח עכשיו: אלוהי החיים, למדנו לקדש את החיים, למען ישמחו ילדינו בחיים, ויכתוב עוד פרק בספר החיים.