אחים: דרמה בחמש מערכות

שמו של משה מופיע בכל הפרשות בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר. רק מפרשה אחת ברצף הזה הוא נעדר: פרשתנו. משה רבנו, גדול הנביאים ומשחרר האומה, יורד מהבמה לפרשה אחת. המוקד עובר לאהרן שבמקומות אחרים נמצא לפעמים ברקע, כמעין מִשְנֶה למשה. חילופים אלה הולמים את פרשתנו, שרוב רובה מוקדש לתפקיד שמשה לא מילא, לבד מתקופה קצרה: כוהן בכלל וכוהן גדול בפרט. למורשת הכהונה מקום חשוב ביהדות. אך האם בפרשה המתמקדת בה חייב שמו של משה להיעלם לגמרי? והרי בפרשות בספר ויקרא, שעניינן אף הוא עבודת הכוהנים, משה נזכר תמיד. שמא יש משמעות נוספת להיעדרו של משה מפרשתנו?

המפרשים הציעו מגוון תשובות לכך.[i] אחת מהן מתבססת על מאורע מראשית מנהיגותו של משה: מפגשו עם אלוהים בסנה הבוער. משה הביע שם שוב ושוב היסוס ליטול על עצמו את השליחות להוציא את העם ממצרים. בסוף ביקש, "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח", כלומר שלח מישהו אחר. זהו, כביכול, היסוס אחד יותר מדי:  

וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר, "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן".

שמות ד', יג-טו

אדם שמוצע לו ליטול את ההנהגה והוא מהסס ומסרב פעם או פעמיים, היסוסו הוא אות לענווה. אך אם הוא ממשיך ומסרב, ואם המבקש הוא ה' בכבודו ובעצמו, כעסו של ה' עלול להתעורר, כפי שקרה כאן. חז"ל, במדרש המבוא במסכת זבחים בתלמוד,[ii] נחלקו בשאלה אם לאותו חרון אף של ה' על משה היו השלכות מעשיות. רבי שמעון בר יוחאי סבר שכן, וזאת על סמך דיוק בלשון הפסוק שציטטנו: דברי ה' למשה מתחילים באזכור "אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי". הדבר, הוא אומר, מלמד שמלכתחילה כוונת ה' הייתה שאהרן יישאר לוי ואילו משה הוא שייעשה כוהן. עתה, כעונש למשה על הססנותו, הועבר התפקיד לאהרן. על יסוד מדרש זה מציע בעל הטורים, בפירושו לתורה, את הסברו (אחד מתוך שניים) להיעדרו של משה מהפרשה:

זו הפרשה מדברת בטכסיסי כהונה, וממשה היתה הכהונה הגדולה לצאת, אלא על ידי שסירב לילך בשליחות המקום נטלה ממנו ונתנה לאהרן. לכן לא נזכר שמו של משה בפרשה זו מפני עגמת נפשו.

לצד הפירושים הללו אפשר להציע עוד אחד, המעלה מסר עקרוני יותר. אחד הנושאים החוזרים בספר בראשית הוא יריבות האחים. הסיפור מסופר, באריכות גדלה והולכת, על ארבע יריבויות: אלו שבין קין להבל, בין יצחק לישמעאל בין יעקב לעשו ובין יוסף לאחָיו.

סדרת הסיפורים הללו מבטאת מהלך הבולט במיוחד כאשר משווים בין הסופים שלהם. סיפור קין והבל נגמר ברצח, רצח-אח. יצחק וישמעאל נפרדים. אומנם, לימים הם נפגשים שוב, כפי שהתורה מספרת שקרה בהלוויית אביהם. אפשר לשער שהם התפייסו, אף כי הדבר מבצבץ רק מבין השורות ונאמר במפורש רק במדרש. יעקב ועשו נפגשו, התחבקו והלכו איש איש לדרכו. יוסף ואחיו התפייסו וחיו בשלום, ויוסף סיפק להם מזון, נחלה והגנה.

לסיפור זה המתגלגל לאורך ספר בראשית השלכות רבות חשיבות. האחווה, אחת משלוש מילות המפתח במהפכה הצרפתית, איננה דבר פשוט וקל. לא פעם, יחסי אחים טעונים טינה והתנגדות. אך בהדרגה, דור אחר דור, לומדים האחים שיש דרך אחרת.

ספר בראשית נגמר כאן, אבל זה לא סוף הסיפור. כי לדרמה יש מערכה חמישית: היחסים בין משה לאהרן. כאן, לראשונה, אין רמז ליריבות אחים.[iii] האחים פועלים בצוותא מרגע שהוטלה עליהם השליחות להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. הם פונים אל העם ביחד. הם עומדים יחד לפני פרעה. יחד עם עושים אותות ומופתים. הם מנהיגים את העם במדבר במשותף. לראשונה מתפקדים אחים כצוות, ומשלימים זה את זה בשלום בכישוריהם השונים, באופיים השונה ובתפקידיהם השונים.

השותפות ביניהם היא מאפיין קבוע של הסיפור. אך ברגעים מסוימים היא מובלטת במיוחד. את הראשון כבר הזכרנו. ה' אומר למשה שאהרן "יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". איזה חידוש מרענן לעומת המפגשים המתוחים בין אחים הזכורים לנו מחומש בראשית! שמחתו של אהרן למפגש עם אחיו אינה מובנת מאליה. לא היינו מתפלאים אם המצב היה הפוך. הרי אהרן ומשה לא גדלו יחד. משה גדל בארמון פרעה, ואהרן אצל יוכבד ועמרם. הם גם לא חוו יחד את סבלותיהם של בני ישראל. משה ברח למדיין לאחר שהרג את המצרי שהיכה איש עברי. ועוד: משה, האח הצעיר, הוא אשר נתמנה למנהיג. בסיפורים קודמים בתורה, כאשר אח צעיר זכה בעמדה מועדפת פרצו קנאה ואיבה. למרות כל זאת, אהרן שמח והתרגש לפגוש את אחיו הצעיר. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן, 'לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה'. וַיֵּלֶךְ, וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱ-לֹהִים, וַיִּשַּׁק לוֹ" (שמות ד', כז).

אזכור שני, מסקרן במיוחד, נמצא בתחילת פרשת וארא, בפסוקים המדברים על מוצאם של משה ואהרן.

וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה... הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם, "הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם".  הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם; הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן.

שמות ו, כ; כו-כז

החזרה "הוא אהרן ומשה... הוא משה ואהרן" מתמיהה מאוד. אם לא די בעצם החזרה, המיותרת לכאורה, מתמיה גם היפוך סדר השמות – תחילה אהרן קודם למשה, ולבסוף משה קודם לאהרן.[iv] ומשונה מכול השימוש בכינוי הגוף "הוא" בדיבור על שני אנשים, במקום "הם". הרי התורה עצמה, באותם פסוקים שציטטנו לעיל, בין שני הביטויים האלה, אומרת על משה ואהרן "הם המדברים אל פרעה".

כל המוזרויות הללו רומזות, כך נראה, לאותו עניין: שנוצרה זהות בין משה לאהרן, והם היו, כביכול, לאדם אחד. לא הייתה ביניהם היררכיה: לפעמים שמו של אהרן קודם ולפעמים שמו של משה. חז"ל פיתחו רעיון זה על יסוד הפסוק "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ" (תהילים פה, יא): "חסד זה אהרן... ואמת זה משה... צדק זה משה... ושלום זה אהרן".[v] לכל זיהוי כזה מצמידים שם חכמינו פסוק סֶמֶך המעיד על כך, אך גם בלי להידרש לפסוקים הזיהוי בין משה לאמת וצדק ובין אהרן לשלום וחסד מתחבר לנו מיד לכל הידוע לנו מן התורה על מעשיהם ואופיים. משה ואהרן היו בעלי מזג שונה ותפקידים שונים. משה היה איש האמת, אהרן איש השלום. בלי אמת אי אפשר להעמיד חזון שישמש השראה לעם. אבל בלי שלום פנימי לא יהיה עם להעמיד לו חזון.

אהרן ומשה היו נחוצים שניהם. גם תפקידיהם, כוהן ונביא, נמצאו במתח יצירתי. הם פעלו שכם אל שכם, וכל אחד מהם כיבד את כישוריו הייחודיים של אחיו. כפי שממשיך אותו מדרש ואומר: "'וַיִּשַּׁק לוֹ' – זה שמח בגדולתו של זה וזה שמח בגדולתו של זה".

מדרש נוסף משלים את התמונה – והוא מקשר בין המפגש של משה ואהרן שהזכרנו לעיל לבין בגדי הכהונה האמורים בפרשת השבוע שלנו, ובפרט האפוד עם האורים והתומים שעליו: "'וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ' (שמות ד, יד) – אמר רבי שמעון בר רבי יוסי: הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר 'וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן' (שמות כח, ל)".[vi] האורים-ותומים שימשו לקבלת השראה והדרכה אלוהית – מעין מקבילה כוהנית לנבואה.[vii] בזכותם, לא הייתה לאהרן סיבה לקנא באחיו הנביא: ה' אומר את דברו למשה בנבואה, ולאהרן – באורים ותומים.

"איזהו מכובד? המכבד את הבריות".[viii] משה ואהרן כיבדו איש את אחיו, השאירו מקום זה לזה ושמחו איש בתפקידו של אחיו ובסוג ההשראה האלוהית שקיבל. אהרן, שלא קינא באחיו הקטן שזכה בהנהגה, זכה בתמורה לכך להיות גיבורה הבלעדי של פרשתנו, ואף זכה שמשה נצטווה לעשות לו את בגדיו בעצמו: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, ב; הציווי ניתן למשה אף כי שמו אינו נזכר). גם בימינו, בבית הכנסת, הכוהנים צאצאי אהרן הם הנקראים ראשונים לעלייה לקריאה בתורה – הלא היא תורת משה.

בסיפורם של משה ואהרן, המערכה החמישית בדרמת האחים של התורה, מגיעה סוף סוף האחווה אל פסגתה. לכך מכוון משורר תהילים בפייטוֹ על אהרן ומַדי הכהונה, המכונים כאן 'מידות':

"הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד! כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן, זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו".

תהילים קלג, ב-ג

בזכות אהרן והכבוד שהוא חלק למשה יושבים אחים יחד בטוּב ובנועם.

[i] ראו מבחר תשובות בשיחתנו לפרשת תצווה "כוהנים ונביאים". יונתן זקס, שיג ושיח: קריאות חדשות בפרשת השבוע, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2017, כרך א: בראשית, שמות, עמ' 232–236.

[ii] זבחים קב ע"ב.

[iii] יריבות מסוימת צצה בפרשת האישה הכושית (במדבר י"ב) אך היחסים הוסדרו מהרה בענוותנותו של משה.

[iv] בתוספתא נאמר על כך: "מלמד ששקולין זה כזה". תוספתא כריתות ד, ז.

[v] שמות רבה ה, א.

[vi] שמות רבה ג, יז.

[vii] על פי הרמב"ן היו כתובים עליהם אותיות שמו (או שמותיו) של הקב"ה, וכאשר היו שואלים באורים ותומים היו חלק מהאותיות הללו מאירות, והכוהן הגדול ידע לפענח את המסר. 

[viii] משנה אבות ד, א.