תקוות ופחדים

פרשת חיי שרה מתמקדת בשתי אפיזודות, המסופרות באריכות ובפירוט רב. אברהם קונה שדה ובו מערה לשם קבורות שרה; ומורה לעבדו למצוא אישה לבנו יצחק. מדוע מסופרים לנו שני האירועים הללו? התשובה הפשוטה היא – מפני שהם קרו. אבל אי אפשר להסתפק בכך. נִשׁגה בהבנת התורה אם נחשוב שהיא ספר שמספר על מה שקרה. זהו תיאור נכון אבל חלקי ביותר של הסיפֵּר המקראי. התורה מגדירה את הסוגה הספרותית שלה בעצם שמה "תורה". היא איננה ספר היסטוריה. היא מורָה לנו משהו. היא מספרת לנו מה קרה רק כאשר לאירועים שהתרחשו יש נגיעה למה שאנחנו צריכים לדעת עכשיו. מהי ה"תורה", ההדרכה, בשתי האפיזודות הללו? התשובה מפתיעה.

אברהם, נַשָּׂאָהּ הראשון של הברית, מקבל שתי הבטחות, וכל אחת מהן נאמרה בפרשות הקודמות חמש פעמים. האחת היא הארץ. שוב ושוב אומר לו ה' שהארץ שהוא הלך אליה, ארץ כנען, תהיה יום אחד שלו:

(1) וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם, וַיֹּאמֶר "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' הַנִּרְאֶה אֵלָיו.

בראשית יב, ז

(2)  וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ: "שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם – צָפֹנָה, וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה – לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ, עַד עוֹלָם...  קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ! כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה".

בראשית יג, יד-יז

(3) וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אֲנִי ה', אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים – לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ".

בראשית טו, ז

(4) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית, לֵאמֹר: "לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת – מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי".

בראשית טו, יח-כא

(5) " וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם, לִבְרִית עוֹלָם – לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ, אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן, לַאֲחֻזַּת עוֹלָם; וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים".

בראשית יז, ז-ח

ההבטחה השנייה היא הבטחת הילדים, וגם היא הוצגה חמש פעמים:

(1) "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה בְּרָכָה".

בראשית יב, ב

(2) "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ; אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ – גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה".

בראשית יג, טז

(3) וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה, וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים – אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם!" וַיֹּאמֶר לוֹ: "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ".

בראשית טו, ה

(4) "אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ; וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם. וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ 'אַבְרָם', וְהָיָה שִׁמְךָ 'אַבְרָהָם'; כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ".

בראשית יז, ד-ה

(5) "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם! וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו".

בראשית כב, יז

אלו הן הבטחות ראויות לציון. הארץ לאורכה ולרוחבה תהיה לאברהם וצאצאיו "לַאֲחֻזַּת עוֹלָם". צאצאים אלה ייהיו רבים  "כַּעֲפַר הָאָרֶץ", "כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם". הוא יהיה אב לא לגוי אחד אלא ל"הֲמוֹן גּוֹיִם". אך מהי המציאות בעת מות שרה? לאברהם אין ולו פיסת קרקע משלו, ויש לו רק בן אחד, ובן נוסף שנאמר לו שלא ימשיך את בריתו.

משמעות שתי האפיזודות בפרשתנו, לאחר מות שרה, ברורה עכשיו. קודם כול נכנס אברהם להתמקחות ארוכה עם החיתים לשם רכישת שדה ומערה לקבור בהם את שרה. זהו מפגש מתוח ואף משפיל. החיתים אומרים אחד בפה ואחד בלב. כקבוצה הם אומרים "שְׁמָעֵנוּ, אֲדֹנִי: נְשִׂיא אֱ-לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ! בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ" (בראשית כג, ו). עפרון, בעל השדה שאברהם רוצה לקנות, אומר: "לֹא, אֲדֹנִי, שְׁמָעֵנִי: הַשָּׂדֶה – נָתַתִּי לָךְ, וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ – לְךָ נְתַתִּיהָ; לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ! קְבֹר מֵתֶךָ" (שם, טו).

אך כפי שברור מן הסיפור, הנדיבות המשתפכת היא מסכה שמאחוריה מתקיים מיקוח קשוח. אברהם יודע כי "גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם" (שם, ד), כלומר, בין היתר, שאין לו זכות לְבעלות על קרקע. כאן טמון עוקצה של תשובת החיתים, אשר אם מפשילים ממנה את מעטה האדיבות, פירושה הוא "השתמש באחת החלקות שלנו, כי אינך רשאי לרכוש חלקה". אברהם אינו נרתע. הוא עומד על כך שברצונו לקנות חלקת קרקע. תשובתו של עפרון, "נָתַתִּי לָךְ... לְךָ נְתַתִּיהָ", היא למעשה הקדמה לדרישה לתשלום מחיר מופקע: ארבע מאות שקלי כסף. אך בסופו של דבר אברהם הוא בעל חלקה משלו. העברתה הסופית של הבעלות מתועדת בלשון משפטית דייקנית (פסוקים יז-כ) כדי לאותת לנו כי אכן, סוף סוף, לאברהם באמת יש מִגרש. זוהי חלקה זעומה: שדה אחד ומערכה. חלקת קבר שנקנתה בדמים מרובים. בכך מסתכמת התגשמות הבטחת הארץ לאברהם בימי חייו.

הפרק הבא, שהוא מן הארוכים בתורה כולה, מספר על מאמציו של אברהם למצוא אישה ליצחק. יצחק בן שלושים ושבע לפחות (כגילו בעת פטירת שרה) ועדיין אינו נשוי. לאברהם יש ילד אך לא נכד: לא אופק של המשך. כמו בקניית המערה כך כאן: השגת כלה תעלה כסף רב ותדרוש משא ומתן קשוח. העבד, בהגיעו לאזור מגוריה של משפחת אברהם בחרן, מוצא מייד את הנערה, רבקה, עוד לפני שאפילו גמר להתפלל לה' שיעזור לו בכך. אך הבטחת שחרורה מבית אביה היא עניין אחר. הוא נותן לה כלי כסף וזהב ובגדים שהביא לשֵם כך. גם לאחיה ולאימה הוא נותן מתנות יקרות. המשפחה עורכת סעודה חגיגית. אבל כשהעבד רוצה לעזוב עם רבקה, אחיה ואימה אומרים "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים אוֹ עָשׂוֹר", כלומר עשרה חודשים (בראשית כד, נה). לבן, אחי רבקה, ממלא כאן תפקיד המזכיר את זה של עֶפרון: מפגן של נדיבות מסתיר נחישות קשוחה, ואפילו נצלנית, לעשות עסקה רווחית. לבסוף הסבלנות משתלמת. רבקה נוסעת. יצחק נושא אותה לאישה. הברית תימשך.

אין אלו, אם כן, אפיזודות שוליות. הן מספרות סיפור קשה. כן, תהיה לאברהם ארץ. כן, יהיו לו צאצאים לאין-ספור. אבל הדברים הללו לא יקרו מייד, ולא לפתע, ולא בקלות. הם גם לא יקרו בלי מאמץ מצד האדם. להפך, רק כוח רצון ממוקד יביא להתממשותם. ההבטחה האלוהית איננה מה שנדמה תחילה, הצהרה שאלוהים יפעל. היא פנייה, הזמנה, מה' לאברהם ולצאצאיו – לפעול. ה' יעזור להם. התוצאה תהיה מה שה' אמר בהבטחה. אבל זה לא יקרה בלי מחויבות גמורה מצד משפחת אברהם לפעול שכך יקרה, גם לנוכח מכשולים הנראים בלתי-עבירים.

ארץ: ארץ ישראל. וילדים: ההמשכיות היהודית. העובדה המדהימה היא שכיום, ארבעת אלפים שנה אחרי אברהם, שני הדברים הללו עודם עומדים על ראש דאגתם של היהודים בעולם: קיומה וביטחונה של ישראל כמדינת היהודים בארצם, ועתידו של העם היהודי. תקוותיו ופחדיו של אברהם הן תקוותינו ופחדינו שלנו (אני תוהה אם יש עוד עם בעמים שדאגותיו כיום הן דאגותיו לפני ארבעת-אלפים שנה. עמידותה של הזהות שלנו בשיני הזמן מעוררת השתאות ויראה).

עכשיו כמו אז, ההבטחה האלוהית אין פירושה שאנחנו יכולים להפקיד את עתידנו בידי האל. אין לרעיון כזה שום מקום בעולם המחשבה של הספר הראשון בתורה. הברית היא האתגר שה' מעמיד בפנינו, ולא להפך. משמעותם של האירועים בפרשת חיי שרה היא שאברהם מבין שאלוהיו תלוי בו. האמונה אין משמעה פסיביות. משמעה הוא האומץ לפעול בלי להירתע אף פעם. העתיד יקרה, אבל אנחנו – בהשראת ההבטחה, מכוחה ובעידודה – אלה שצריכים לחולל אותו.

1. ההבטחה האלוהית, כותב הרב זקס, אינה התחייבות אלא הזמנה לפעולה. מה זה אומר לכם, בחייכם?
2. מדוע המאמָץ הוא חלק כה חשוב מן האמונה?
3. איפה עוד בתנ"ך נבחנות הדמויות באמונתן ובמחויבותן כלפי הקב"ה? ומה לגבי ההיסטוריה היהודית המאוחרת יותר?