מוצאים כוחות
לקט איגרות לראש השנה
ראש השנה ה’תשס”ב (2008)
מאת הרב לורד יונתן זקס זצ”ל
בפרוס כל שנה חדשה נהג הרב זקס, בהיותו הרב הראשי לקהילות היהודיות בבריטניה, להפיץ בקרבן איגרות קצרות אך מעמיקות. אלו הן תובנות הנשענות על רגעי מפתח בשנה שחלפה, אך עומדות מעל לזמן ומעניקות השראה לשנה הבאה.
בעודי כותב מילים אלה, העולם – ולא העולם היהודי בלבד – ניצב בפני תקופה של מהפכה וחוסר ודאות. קשה לפענח את תמונת המצב המדיני בעולם; ואת תמונת המצב הכלכלי קשה אף יותר. אנו עומדים בפני מיתון; איש אינו יודע אם הוא יוביל לשפל כלכלי. "אלה הם זמנים קשים", אמר תומס פֵּיין, "המעמידים בניסיון את נפשותיהם של אנשים [ונשים]".
תוך התחבטות באתגר זה, מצאתי את עצמי חושב על ראש השנה אחד לפני שנים רבות, באמצע המאה החמישית לפני הספירה. גלות בבל חלפה עברה לה. יהודים רבים שבו לארצם. בית המקדש השני נבנה מחדש. ועם זאת, לא אירעה תמורה פלאית במצבם של היהודים. הם המשיכו להתמודד עם אויבים חיצוניים ופילוגים פנימיים. שיעור נישואי התערובת היה גבוה. חלק ניכר מן האוכלוסייה ביהודה היה שקוע עמוק בהתבוללות. כמחציתה אף לא יכלה לדבר עברית (נחמיה יג, כד).
את עצם הישרדותו של העם בתקופה ההיא יש לזקוף לזכותם של שני מנהיגים דגולים: המדינאי-דיפלומט נחמיה והמורה-מלומד עזרא. הם הבינו שיש לעשות צעד רדיקלי כדי לתת לעם את הכוח להחזיק מעמד: צעד שאינו צבאי או פוליטי, אלא רוחני. העם היה זקוק לזהות ברורה, למסגרת ערכים, לסדרת אמונות, לדרך חיים. בקיצור, צו השעה הלאומי היה שיבה לתורה וחידוש הברית שבין העם היהודי לבין ה'.
בראש השנה הם כינסו את העם לפני שער המים בירושלים. עזרא הקריא להם את התורה. מחנכים הוצבו בכל רחבי הקהל כדי להסביר לנאספים מה נאמר. בני העם, בהיווכחם לראות עד כמה התרחקו משליחותם, החלו לבכות. או-אז אמר נחמיה מילים שבעיניי מכילות אחד מן הסודות של ההישרדות היהודית. הוא אמר: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ... לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ... וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, ט-י).
היהודים מעולם לא איבדו את יכולתם לשמוח. בזמנים של עוני ודיכוי, הם ציינו את השבת ואת החגים כאילו היו בני מלכים. הם למדו כבני אצילים, אצילים ברוח. הם חגגו חתונות כאילו לא הייתה כל דאגה בליבם. חשתי חוסן כזה בישראל במשך כל השנים הקשות של פיגועי ההתאבדות, הקטיושות והקסאמים. כוחו של העם היהודי הוא שמעולם לא הרשינו לאויבינו לגזול מאיתנו את היכולת לצחוק, לחגוג, לומר "לְחיים" ולשיר. נחמיה, המדינאי הפיקח, צדק. "חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם".
אין זה קל לשמוח בזמנים קשים. זה דורש משמעת ממשית של גוף ונפש. זה מצריך הרגלים של הכרת הטוב, טקסים של הודיה, זמנים מקודשים שבהם אנו חדלים לחשוב על מה שחסר לנו ובמקום זאת מתמקדים במה שיש לנו. עלינו לשמוח במשפחה ובבית ובילדים, באהבה ובחברים ובקהילה. זה מה שהיהדות מאמנת אותנו לעשות. כמחצית מן הטקסים היהודיים עוסקים בחגיגת החיים וקידושם. ראש השנה הוא תפילה מתמשכת לחיים.
היו תרבויות שסגדו לכוח, לעושר, לאמנות, למדע, לניצחון במלחמה, לשליטה באחרים, לזכויות יתר, להיררכיה, לעליונות. היהדות מצאה שמחה בחיים עצמם: החיים באהבה, החיים בקהילה, החיים בהולדת ילד, החיים הזורמים דרך הדורות תוך שאנו מכבדים את העבר ומטפחים את העתיד. היהודים ידעו שאפשר לאבד הכול ועדיין לחגוג את החיים.
בחיים מצאנו את ה'. נשימתו של ה' היא נשימתנו, הקריאה שאנו שומעים, הסליחה שאנו מרגישים, הכוח שאנו זקוקים לו. אין דת אחרת שהתמקדה כל כך בברכת ההוויה וקידשה אותה. הדבר קייֵם את עמֵנו בעבר. בעזרת ה', הוא יקיימנו בשנה הקרובה. יברך ה' את כולנו בחיים, בבריאות ובשלום.