לשרוד – ולשגשג
לקט איגרות לראש השנה
ראש השנה ה’תשס”א (2000)
מאת הרב לורד יונתן זקס זצ”ל
בפרוס כל שנה חדשה נהג הרב זקס, בהיותו הרב הראשי לקהילות היהודיות בבריטניה, להפיץ בקרבן איגרות קצרות אך מעמיקות. אלו הן תובנות הנשענות על רגעי מפתח בשנה שחלפה, אך עומדות מעל לזמן ומעניקות השראה לשנה הבאה.
שני אירועים, אחד שציינו זה עתה, עוד אחר שנציין במהלך השנה הקה אלה, יהרהר נא כל אחד מאיתנו כיצד נוכל לחולל זאת. תהא תשנ”ח שנה של בריאות וברכה, שלום ושגשוג לכם, למשפחותיכם ולעם ישראל.
בחודש יוני השנה השיקה המלכּה את תערוכת השואה החדשה במוזיאון המלחמה המלכותי. היה זה טקס מרשים, אך שבועות מספר קודם לכן, איליין ואני היינו שם באירוע נוגע ללב אף יותר. הנוכחים באירוע זה לא היו נכבדי הקהילה היהודית האנגלית, אלא ניצולי מחנות הריכוז, חברי 'קבוצת 45', שהשואה היא להם יותר מהיסטוריה בלבד; היא זיכרון אישי.
זו הייתה חוויה קודרת, אך באופן מוזר אף מרוממת רוח. לאורך השנים, בכל פעם שהייתה לי הזכות לפגוש את הקבוצה הזאת השתאיתי לאחיזה העיקשת שלה בחיים. אינני יכול אף להתחיל להבין את העוצמה הפנימית הנדרשת משורדי השואה, אבל הדבר מעורר יראה ומעלה שאלה.
אנשים שואלים שאלות רבות על השואה. היכן היה ה'? היכן היה האדם? איך זה היה יכול לקרות? אך סדרת שאלות אחת כמעט ואינה נשאלת. איך שרדו הניצולים שידעו מה שידעו וראו מה שראו? כיצד שרד העם היהודי? ולא סתם שרד, אלא הגיע לכמה מן ההישגים המדהימים ביותר בהיסטוריה בת ארבעת אלפי השנים שלו – בניית מדינת ישראל, לחימת מלחמותיה, הצלת קהילות יהודיות בכל רחבי העולם, ובנייה מחדש של קהילות, בתי ספר וישיבות, כך שכיום העם היהודי חי שוב בארצו וקול התורה שב ונשמע. מהיכן מצאו היהודים את הכוח לעשות את הדברים הללו?
מי יכול לדעת זאת? אולי כל סיפור הוא שונה, אך אני חש בדבר-מה כביר מתחת לפני השטח של האירועים הללו. המילה היחידה העושה צדק עם התופעה היא "אמונה". לא אמונה קונבנציונלית, לא שלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם, אלא משהו השוכן בעומק כה רב שכמעט אי אפשר לבטאו במילים. אני קורא לזה אמונה בחיים עצמם.
איזה רעיון מוזר. אמונה בחיים? האם לא כל מה שחי מבקש להמשיך לחיות? האין הרצון לחיות הדחף הבסיסי ביותר? כן ולא. כך הוא לגבי אורגניזמים פשוטים. אך לבני אדם ניתנה המחשבה, שהיא ברכה וקללה כאחד. יש דברים שבכוחם להמית או להרוס את התיאבון שלנו לחיים. לא כולם אכזריים כמו השואה. הם עשויים להיות פשוטים למדי – האמונה ששום דבר שביכולתנו לעשות לא ישנה, שלחיים אין משמעות כוללת, שאנו רק תוצרים אקראיים של מוטציות גנטיות, שאין אנו אלא אבק קוסמי על פני האינסוף. תרבות יכולה לאבד את תשוקת החיים שלה. זה קורה כאשר רוב האנשים, רוב הזמן, מחפשים רצף של צורות שכחה שונות – עבודה, צריכה, הרדיפה אחר תענוגות, רצף של רגעים שבהם אנו הופכים עצמנו לעסוקים מכדי שנוכל לשאול את השאלה היסודית ביותר, "מדוע אנחנו כאן?" כיוון שאנו חוששים שאין לה תשובה.
היהודים והיהדות שרדו כיוון שמעולם לא איבדנו את תאבוננו לחיים. היהדות עניינה, במידה רבה, האחיזה בחיים בידינו: להתעורר, לאכול, לשתות – ולברך על כך. רוב השאר – צדקה וגמילות חסדים – קשור לעשיית החיים לברכה בעבור אנשים אחרים. וכיוון שהחיים מלאים בסיכונים ומכשולים, בין ראש השנה ליום כיפור יש לנו הזדמנות לתקן את כישלונותינו ולהתחיל מחדש. יהודים אינם אופטימיסטים. אנו הרי יודעים היטב שהעולם מלא סכסוכים ושנאה. אך להיות יהודי פירושו לדעת שיש לנו רצון חופשי, שאנו יכולים להשתנות, שאנו יכולים להתנצל ולסלוח ולהתחיל מחדש – ועל כן, להיות יהודי פירושו לא לאבד תקווה. היהדות היא קידוש החיים ואמונה בהם. וישנם זמנים – כמו אותו ערב שבו פגשתי בניצולים – שבהם אמונה זו מעוררת יראת כבוד.
זו המשמעות של אותן מילים פשוטות, אך שאולי אינן כה פשוטות: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים".