לקט איגרות לראש השנה
מאת הרב לורד יונתן זקס זצ”ל
בפרוס כל שנה חדשה נהג הרב זקס, בהיותו הרב הראשי לקהילות היהודיות בבריטניה, להפיץ בקרבן איגרות קצרות אך מעמיקות. אלו הן תובנות הנשענות על רגעי מפתח בשנה שחלפה, אך עומדות מעל לזמן ומעניקות השראה לשנה הבאה.
הורד חוברת PDF
לחגוג את הנס
ראש השנה ה’תשנ”ח (1997)
שני אירועים, אחד שציינו זה עתה, עוד אחר שנציין במהלך השנה הקרובה, מספרים לנו כמה הרחיק לכת העם היהודי בתקופה המודרנית. האירוע הראשון הוא מלאת מאה שנה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל. האירוע השני יהיה יום העצמאות החמישים של מדינת ישראל.
שני אירועים אלה נולדו בזמנים קשים ואפלים. הקונגרס הציוני הראשון חל על רקע נחשול של אנטישמיות ששטף את אירופה, מהפוגרומים ברוסיה במזרח עד לפרשת דרייפוס בצרפת שבמערב. הולדתה של מדינת ישראל התרחשה בעקבות חורבן השואה, והקמתה הייתה מלווה במלחמה, שכן המדינות הסמוכות ניסו לחנוק את המדינה בעת הולדתה. אנו זוכרים את הדברים הללו ונמלאים צער.
אבל בהצטרפם יחד, אלה הם שניים מן אירועים הבולטים ביותר שהתרחשו אי פעם בתולדותיו של עם. לאחר אלפיים שנות חוסר אונים השיב עם ישראל לעצמו את ריבונותו. לאחר גלות בת אלפיים שנה, הוא שב אל בית אבותיו. השפה העברית נולדה מחדש כשפה חיה ומדוברת. עם שהיה פזור לכל עבר נאסף מחדש. עם מעונה ונרדף מצא סוף סוף את חירותו.
אפשר לתת הסבר טבעי לכל הדברים הללו. אך בעיני כל אדם שניחן בשמץ של רגש דתי, היה זה נס. לפני יותר משלושת אלפים שנה הגה משה את נבואתו הנועזת ביותר. עוד לפני שבני ישראל נכנסו לארץ בפעם הראשונה, הוא כבר הזהיר אותם שהם עתידים לגלוֹת ממנה. אולם בוא יבוא היום, כך אמר, שבו “אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱ-לֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ. וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ” (דברים ל, ה-ו).
דורות על דורות התפללו אבותינו לחזות ביום הזה. להם היה זה חלום. לנו זו מציאות – והיא נפלאת בעינינו.
אבל תמיד היה גם ממד שיבה אחר, והוא שצריך להיות כעת הסעיף העומד בראש סדר היום שלנו, כיחידים וכעם. הנביאים, ללא יוצא דופן, חזו שהשיבה לארץ תהיה מלווה בשיבה לאמונה. השיבה הביתה לארץ ישראל משמעה היה גם שיבה הביתה אל התורה. זוהי משמעותו של מושג התשובה בעברית התנ”כית: שילוב בין שיבה הביתה במישור הגיאוגרפי לשיבה הביתה במישור הרוחני.
המאה הראשונה של הציונות התאפיינה בבניין המדינה היהודית. המאה השנייה שלה צריכה להתאפיין בבניין העם היהודי. המשימה הפיזית הושלמה. המשימה הדתית נותרה בעינה. משמעות הדבר היא הגברת הלמידה היהודית והחיים היהודיים. ועל כן, כל ילד צריך לקבל חינוך יהודי. לא במקרה נבחרה המילה “עלייה” לציון שיבתם של יהודים לארצם: נדרשת גם עלייה רוחנית.
במשך עשרת ימי תשובה אלה, יהרהר נא כל אחד מאיתנו כיצד נוכל לחולל זאת. תהא תשנ”ח שנה של בריאות וברכה, שלום ושגשוג לכם, למשפחותיכם ולעם ישראל.
לשרוד – ולשגשג
ראש השנה ה'תשס"א (2000)
בחודש יוני השנה השיקה המלכּה את תערוכת השואה החדשה במוזיאון המלחמה המלכותי. היה זה טקס מרשים, אך שבועות מספר קודם לכן, איליין ואני היינו שם באירוע נוגע ללב אף יותר. הנוכחים באירוע זה לא היו נכבדי הקהילה היהודית האנגלית, אלא ניצולי מחנות הריכוז, חברי 'קבוצת 45', שהשואה היא להם יותר מהיסטוריה בלבד; היא זיכרון אישי.
זו הייתה חוויה קודרת, אך באופן מוזר אף מרוממת רוח. לאורך השנים, בכל פעם שהייתה לי הזכות לפגוש את הקבוצה הזאת השתאיתי לאחיזה העיקשת שלה בחיים. אינני יכול אף להתחיל להבין את העוצמה הפנימית הנדרשת משורדי השואה, אבל הדבר מעורר יראה ומעלה שאלה.
אנשים שואלים שאלות רבות על השואה. היכן היה ה'? היכן היה האדם? איך זה היה יכול לקרות? אך סדרת שאלות אחת כמעט ואינה נשאלת. איך שרדו הניצולים שידעו מה שידעו וראו מה שראו? כיצד שרד העם היהודי? ולא סתם שרד, אלא הגיע לכמה מן ההישגים המדהימים ביותר בהיסטוריה בת ארבעת אלפי השנים שלו – בניית מדינת ישראל, לחימת מלחמותיה, הצלת קהילות יהודיות בכל רחבי העולם, ובנייה מחדש של קהילות, בתי ספר וישיבות, כך שכיום העם היהודי חי שוב בארצו וקול התורה שב ונשמע. מהיכן מצאו היהודים את הכוח לעשות את הדברים הללו?
מי יכול לדעת זאת? אולי כל סיפור הוא שונה, אך אני חש בדבר-מה כביר מתחת לפני השטח של האירועים הללו. המילה היחידה העושה צדק עם התופעה היא "אמונה". לא אמונה קונבנציונלית, לא שלושה-עשר העיקרים של הרמב"ם, אלא משהו השוכן בעומק כה רב שכמעט אי אפשר לבטאו במילים. אני קורא לזה אמונה בחיים עצמם.
איזה רעיון מוזר. אמונה בחיים? האם לא כל מה שחי מבקש להמשיך לחיות? האין הרצון לחיות הדחף הבסיסי ביותר? כן ולא. כך הוא לגבי אורגניזמים פשוטים. אך לבני אדם ניתנה המחשבה, שהיא ברכה וקללה כאחד. יש דברים שבכוחם להמית או להרוס את התיאבון שלנו לחיים. לא כולם אכזריים כמו השואה. הם עשויים להיות פשוטים למדי – האמונה ששום דבר שביכולתנו לעשות לא ישנה, שלחיים אין משמעות כוללת, שאנו רק תוצרים אקראיים של מוטציות גנטיות, שאין אנו אלא אבק קוסמי על פני האינסוף. תרבות יכולה לאבד את תשוקת החיים שלה. זה קורה כאשר רוב האנשים, רוב הזמן, מחפשים רצף של צורות שכחה שונות – עבודה, צריכה, הרדיפה אחר תענוגות, רצף של רגעים שבהם אנו הופכים עצמנו לעסוקים מכדי שנוכל לשאול את השאלה היסודית ביותר, "מדוע אנחנו כאן?" כיוון שאנו חוששים שאין לה תשובה.
היהודים והיהדות שרדו כיוון שמעולם לא איבדנו את תאבוננו לחיים. היהדות עניינה, במידה רבה, האחיזה בחיים בידינו: להתעורר, לאכול, לשתות – ולברך על כך. רוב השאר – צדקה וגמילות חסדים – קשור לעשיית החיים לברכה בעבור אנשים אחרים. וכיוון שהחיים מלאים בסיכונים ומכשולים, בין ראש השנה ליום כיפור יש לנו הזדמנות לתקן את כישלונותינו ולהתחיל מחדש. יהודים אינם אופטימיסטים. אנו הרי יודעים היטב שהעולם מלא סכסוכים ושנאה. אך להיות יהודי פירושו לדעת שיש לנו רצון חופשי, שאנו יכולים להשתנות, שאנו יכולים להתנצל ולסלוח ולהתחיל מחדש – ועל כן, להיות יהודי פירושו לא לאבד תקווה. היהדות היא קידוש החיים ואמונה בהם. וישנם זמנים – כמו אותו ערב שבו פגשתי בניצולים – שבהם אמונה זו מעוררת יראת כבוד.
זו המשמעות של אותן מילים פשוטות, אך שאולי אינן כה פשוטות: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים".
לחדש ימינו
ראש השנה ה'תשס"ב (2001)
עשרת הימים הראשונים בשנה הם ימים של חשבון נפש. אנו מביטים לאחור ושואלים מה עשינו במתנה היקרה ביותר שקיבלנו מאלוהי, מתנת הזמן. אנו עושים זאת איש איש בעצמו, וגם יחד, כקהילה. אנו מבקשים מה' לזכור את הטוב, לסלוח על הרע, ולתת לנו תעצומות נפש להאריך בעתיד את עמודת הטוב. הבה נשאל, באיגרת קהילתית זו: איפה היינו השנה כקהילה?
לפני עשר שנים קראתי ליהדות בריטניה להצטרף ליצירת "עשור של התחדשות יהודית". סיסמתנו הייתה "חדש ימינו כקדם". מילים אלו מופיעות דווקא בסוף הספר העצוב ביותר בתנ"ך, מגילת איכה. הנביא מקונן על חורבן המקדש ועל האסון שנפל על העם. אך הוא חותם בתו של תקווה: "הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָ[ה], חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".
בחודשים שבהם שהינו בירושלים איליין ואני, לפני שהתחלתי בתפקידי הנוכחי, המילים הללו הדהדו בראשי בלי הרף. בישראל הרגשתי את נס השיבה של עם ישראל. שלוש שנים בלבד אחרי השואה, עמנו שב אל ארץ ההתחלות שלנו, והתחיל שוב, בקצהו של פער בן אלפיים שנה, את חייו כאומה ריבונית. אך התגשמות הנבואה לא הייתה שלמה. היהודים שבו, אבל לא חידשו ימיהם כקדם. זהו המסר שניסיתי להעביר ליהדות בריטניה.
היענותה של הקהילה הייתה מרהיבה. נוצר הלך רוח אמיתי של התחדשות. עדיין יש הרבה מה לעשות – אבל בתי הספר היהודיים החדשים נבנו בקצב חסר תקדים. החינוך היהודי למבוגרים משגשג, באירועים המושכים קהל אלפים. יש פרץ של יצירה: עיתון יהודי חדש, אתרי אינטרנט, תוכניות רדיו, פעילויות חברתיות ותרבותיות, וצורות חדשות של קירוב. ארגונים חדשים נולדו. בתי כנסת רבים ניסו תפילות מוסברות, מונגשות ו"אלטרנטיביות". מפלס הפעילות של יהדות בריטניה לא היה מעולם כה גבוה, והדבר ראוי לציון מיוחד לנוכח הימצאותה של הקהילה בירידה מספרית, ולנוכח התסיסה החילונית בתרבות הכללית.
אבא אבן קרא פעם ליהודים "העם שאינו יודע לומר 'כן'". הביקורת קולחת מפינו ביתר קלות מן השבח. אבל אין זה ערך יהודי. להפך: נועדנו לראות את הטוב בעולם ולהודות על כך. אני רוצה להודות למאות הקהילות ולאלפי האנשים והנשים שנסכו נעורים חדשים על אמונתנו העתיקה, ולה' שנתן לנו את הכוח לעשות זאת.
התחלנו ועלינו להמשיך. אין זה דבר קטן להיות יהודי. כל אחד מאתנו נושא עמו תקוות של מאה דורות שקדמו לנו, וגם את גורלם של הדורות שטרם נולדו. אנחנו צריכים להיות עבָרה היהודי של יהדות העתיד, והרבה תלוי בדרך שבה נקיים אחריות זו המוטלת עלינו. עלינו לשאול את עצמנו כל הזמן: איך מה שאני עושה (או אנחנו עושים) ישפיע על איכות החיים היהודיים של ילדינו? איך אוכל לעזור לכתוב את דורות העתיד בספר החיים היהודיים?
יברככם ה' – אתכם ואת משפחותיכם ואת עם ישראל – בשלום, בהצלחה ובחיים.
כוח החיים
ראש השנה ה’תשס"ג (2002)
מבט בפרקי התורה והנבואה הנקרים בראש השנה ילמדנו מה עשה את היהדות לדת ראויה כל כך לציון במשך זמן רב כל כך.
ראש השנה הוא יום ההולדת לבריאה, תזכורת לדרך התהוותו של היקום. לפיכך, מתבקש לקרוא בו בתורה את פרקי הפתיחה של ספר בראשית, ולהפטיר בנבואות ישעיהו המפאות את ה' כאדריכל היקום וריבונו. אך לא אלה הקטעים שנבחרו.
במקום זאת, פרקי הקריאה בתורה ובנביא מעוררים אותנו לחשוב על הולדתם של ילדים: ביום הראשון, ישמעאל. ביום השני, יצחק. בהפטרה של היום הראשון, תפילתה של חנה לילד, וביום השני חזון ירמיהו על רחל המבכּה על בניה. מה מטרת הבחירה הזאת?
ראשית, היא נועדה ללמדנו שיעור שהוא מן הגדולים ביהדות: שחיי אדם אחד כמותם כיקום שלם. הולדתו של ילד אינה פלאית פחות מבריאת העולם. אנו אומרים זאת בקלות, כיוון שאנו שוכחים עד כמה מהפכני היה פעם הרעיון הזה. מאז שחר האנושות, תרבויות נטו לקחת את החיים בקלות – לא רק בדרך של הפלה והמתת חסד, אלא גם דרך אלימות, טרור ומלחמה. להיות יהודי פירושו לדעת שאין להקל ראש בחייו של אף אחד. חיי אנוש הם הדבר היחיד שה' הטביע בו את צלמו, את דמותו, את חותמו.
שנית, הבחירה בקריאה על הולדת ילדים נועדה ללמדנו להביט לעבר העתיד אף יותר מאשר אל העבר. לעיתים אנו שוכחים שאף כי היהדות הייתה הדת הראשונה בהיסטוריה שעשתה את הזכירה לחובה דתית, זו דת המביטה קדימה. העובדה שתור הזהב של היהדות – ימות המשיח – נמצא לא בעבר אלא בעתיד, היא ייחודית בקרב תרבויות העולם. דת המטפחת ילדים היא דת אשר חושבת על המחר אפילו יותר מאשר על היום. זו אמונה הנותנת לתקווה מקום מרכזי.
השנה האחרונה הייתה קשה ליהודים ברחבי העולם. עם ישראל עבר מתקפה חסרת תקדים בדמות גל טרור ברחובות ישראל ומסע תעמולה של הכפשה באמצעי התקשורת. גל של אנטישמיות שטף את העולם, והביא עימו בתי ספר שרופים, בתי כנסת מחוּללים, ויהודים שפוחדים לעטות לבוש המזהה אותם כיהודים פן יותקפו. שישים שנה אחרי השואה, דברים אלה מזכירים לנו כמה הרבה צריכה עדיין האנושות ללמוד.
מהו הדבר שיוכל להביא שלום למזרח התיכון, אם קיים דבר כזה? בלתי אחראי יהיה לטעון שסכסוך שנמשך זמן רב כל כך, והוסיף להתקיים למרות מאמצים רבים כל כך להפסקתו, יוכל להיפתר בפשטות ובפתאומיות.
עם זאת, אין זה שגוי לטעון ששני ערכי יסוד עומדים כאן למבחן. הראשון הוא קדושת החיים. אם יש למושג זה משמעות כלשהי, הרי היא שטרור, רצח של אזרחים תמימים ופיגועי התאבדות הם ביטוי של רוע. אין לכך כל מילה אחרת.
שנית, סכסוכים מוזנים על ידי זיכרונות מן העבר – תחושה של עלבון היסטורי, כעס, זעם, תרעומת, השפלה, הרצון להשיב זמן שאיננו עוד ושאולי גם לא היה מעולם. סכסוכים נפתרים רק כאשר הצדדים מסכימים להניח בצד את העבר לטובת החובה הקדושה אף יותר כלפי העתיד: למען ילדים וסיכוייהם לעתיד, ולמען דורות שלא נולדו עדיין.
אנרגיה רבה שוקעה בוויכוחים מיהו האשם, מיהו התוקף, את מי יש להאשים. מעט מאוד אנרגיה, אם בכלל, הוקדשה לשאלה שונה מאוד, והיא – מהן חובותיהם של אנשים כלפי ילדיהם? בין אלה נכללות החובות הבאות: לא להשתמש בהם כבשר תותחים, כמגינים מאש צלפים, כמחבלים מתאבדים לעתיד; ולא ללמד אותם לשנוא את אלה שעימם עליהם ללמוד לחיות יום אחד.
שלום יבוא אל המזרח התיכון, ואל כל העולם, כאשר נלמד להעריך את קדושת החיים ואת החשיבות של ילדים, כאשר נסרב לגייס אותם לסכסוכים שלנו, ובמקום זאת נבחר ליישב את סכסוכינו בעצמנו, כדי שהם יוכלו לרשת עולם בלי טרור ואימה. אין אלה עניינים פעוטים. ייתכן מאוד שבהם יהיה תלוי גורלה של המאה העשרים ואחת.
לכן אנו מתפללים השנה: זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים. ושמא גם בנוסח עכשיו: אלוהי החיים, למדנו לקדש את החיים, למען ישמחו ילדינו בחיים, ויכתוב עוד פרק בספר החיים.
התפילה כשותפות
ראש השנה ה'תשס"ד (2003)
אנו נכנסים לשנה החדשה, שנה שכמו קודמתה עומדת בין תקווה לפחד. המצב בישראל נותרת חסרת ודאות. במקומות אחרים, האנטישמיות גואה. הזירה הבינלאומית עדיין מתוחה: ההתערבות הצבאית באפגניסטן ובעיראק לא שמה קץ לאיום הטרור שהמערב מודע לו מאז המתקפה על מרכז הסחר העולמי לפני שנתיים. ברמת הפרט, אנו חיים בעידן של שינויים מהירים ובלתי צפויים. במבט לאחור, תקופתנו תיקרא עידן האי-ודאות. עם זאת, אי-ודאות אינה זרה ליהודים: אבותינו חיו עימה, ועדיין ידעו לשמוח בחייהם. את הכוחות לכך הם קיבלו, במידה רבה, מהתפילות, ובפרט תפילות הימים הנוראים. אבל מהי בעצם תפילה?
יוספוס פלביוס, ההיסטוריון בן עידן חורבן בית שני, מספר לנו שהעולם היהודי באותה תקופה נחלק לשלוש קבוצות: הצדוקים, האיסיים והפרושים. הם היו שונים בהשקפתם על הגורל. הצדוקים האמינו שההיסטוריה נוצרת בידי בני אדם. האיסיים האמינו בהפך מכך, שמה שקורה הוא התוצאה של השגחה עליונה, לא של בחירה אנושית. הפרושים, שומרי היהדות הרבנית שאנו ממשיכיה, הקבוצה היחידה שאמונותיה שרדו, חשבו ששני הדברים נכונים: הגורל הוא משחק גומלין בין שמיים לארץ, בין צו אלוהי לבין בחירה אנושית. מכאן באה לפרושים השקפתם הייחודית על התפילה.
תפילה היא מאורע שבו שמיים וארץ נפגשים בתוך נפש האדם, ומשהו חדש נולד. שכן, ללא האמונה המתבטאת בתפילה, היה שורר פחד. האם היה לנו אותו אומץ לבנות, ליצור וליטול סיכונים אילו היינו מאמינים שהמציאות חירשת לתפילותינו, עיוורת לגורלנו? אבל היהדות אמרה יותר מכך: בדיוק כפי שיש לנו אמונה בה', כך יש לה' אמונה בנו. הוא הזמין אותנו להיות שותפיו במעשה בראשית. התפילה היא אותה אינטראקציה בין האין-סופי לסופי, בין האלוהי לארצי, אשר כהבנת הפרושים מעצבת את מסלולם של חיי הציבור והפרט. אילו היינו צדוקים, לא היינו צריכים להתפלל. אילו היינו איסיים, היינו צריכים להתפלל ותו לא. ההשגחה הייתה עושה בשבילנו את כל השאר. אלו ואלו טעו. עלינו לפעול, לעשות את חלקנו. ה' מבקש זאת מאיתנו. אך כאשר אנו פועלים, איננו לבד. התאמנו את רצוננו לרצונו של ה', וה' עימנו.
כך היה זה אז. וכך זה עכשיו. אם נביט לאחור על הולדתה של מדינת ישראל, ולמעשה, אם נביט לאחור על ההיסטוריה היהודית בכללותה, נתקשה להבחין בין מעשי ההשגחה העליונה לבין הפעולות והבחירות של יהודים יחידים. שכן ההיסטוריה היהודית – תולדות העם המיוחד מכל העמים – היא סיפורו של ה' הפועל דרך בני אדם, הפועלים, מצידם, מתוך אמונה בו. בהיסטוריה היהודית, כמו גם בחיינו הפרטיים, שמיים וארץ, ה' ואנחנו, כל אחד ממלא את חלקו בדרכים שלא תמיד הן גלויות בשעתן, אך הן מתגלות במבט לאחור. התפילה היא המקום שבו שמיים וארץ נפגשים ונולד כוח חדש שהינו גדול מאיתנו.
נייחל כי תפילותינו השנה יזכו למשנה עומק ועוצמה. ישמע ה' את תפילותינו, למען עצמנו ולמען משפחותינו, למען עם ישראל ולמען מדינת ישראל והעולם – ויעניק לנו בריאות והגשמה, שלום וברכה.
מבט בריא בבריאה
ראש השנה ה'תשס"ה (2004)
אחד ההיבטים בתפילת ראש השנה אינו חדל למלאֵני פליאה.
ראש השנה הוא יום השנה לבריאה. "היום הרת עולם", אנו אומרים בתפילותינו. היום נולד העולם. אם כך – מה היינו מצפים לקרוא ביום הזה בתורה ובנביאים, אילולא הכרנו את התפילות?
הבחירה שלי הייתה כנראה פשוטה. מן התורה – את הפתיחה של ספר בראשית. "בְּרֵאשִׁית בָּרָא...". וכהפטרה? מה טוב יותר משני הפרקים האחרונים של ספר ישעיהו, "כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה"?
בפותחי את המחזור, הייתי מגלה שתשובתי ההגיונית שגויה. מה למעשה אנו קוראים ביום הראשון של השנה החדשה? מן התורה, את סיפור הולדתו של יצחק. כהפטרה, את לידתו של שמואל. שני סיפורים על נשים דגולות – שרה וחנה – שהשתוקקו ללדת ילדים, אך לא יכלו, ואז נתברכו על ידי ה'.
מדוע שני הסיפורים הללו? בוודאי שהם סיפורים יפים, אך מהו הקשר בינם לבין ראש השנה? התשובה לכך מספרת לנו רבות על החזון הבלתי רגיל, האנושי והמנוגד לאינטואיציה, השוכן בלב החיים היהודיים.
המשנה המפורסמת במסכת סנהדרין גורסת (סטיבן ספילברג השתמש בזה בסרטו 'רשימת שינדלר') שחיי אדם בודד הם כמו עולם שלם. "כל המאבד נפש אחת, כאילו איבד עולם מלא. כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו". הולדתם של חיי אדם כמוהם כהולדתו של העולם. ראש השנה הוא חג הבריאה – ואם ברצונכם להבין את ההשלכות האתיות של הבריאה, אל תלמדו אסטרופיזיקה, אלא חשבו על הולדתו של ילד.
היהדות היא התרבות ממוקדת-הילדים ביותר בהיסטוריה. פעם אחת בלבד אומרת לנו התורה מדוע נבחר אברהם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה'" (בראשית יח, יט). אברהם נבחר למען ילדיו.
על סף יציאת מצרים מכנס משה את העם ומדבר אליו (שמות יב-יג). אין הוא מדבר על אף אחד מן הדברים שהיינו מצפים להם – החירות, המסע, ארץ זבת חלב ודבש. במקום זאת, הוא מדבר שלוש פעמים על ילדים: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר...".
הילדים הם פצועיו של העידן שלנו. במערב הם סובלים מהתמוטטות הנישואין ומניצול על ידי תרבות הצרכנות. במזרח התיכון משתמשים בהם תומכי הטרור כמגן חי, וגרוע מכך, כמחבלים מתאבדים. היכן היו קולות המחאה? למרבה הצער, הם היו בודדים.
יש תרבויות שחיות בהווה. בסופו של דבר, באורח בלתי נמנע, הן מאבדות את דרכן. יש תרבויות שחיות בעבר. הן מטפחות טינה על עלבונות ופגיעות ומבקשות נקם. היהדות היא הדוגמה הטובה ביותר בהיסטוריה לתרבות שבעודה מתהלכת בהווה וזוכרת את העבר, היא חיה למען העתיד – ולמען ילדיה.
אילו היה עליי לבחור במסר יהודי אחד לעולם בזמנים מתוחים אלה, הייתי אומר: חדלו לכם מן הכוח, הגאווה, האלימות, הנקמה, העושר, היוקרה, הכבוד, דברי השבח – ובמקום זאת, שאלו שאלה אחת: האם הפעולה הבאה שלנו תעשה את העולם מעט טוב יותר בעבור ילדינו?
זהו המסר של ראש השנה – היום שבו, כדי להבין את העולם, אנו חושבים על הולדתו של ילד.
החיים יקרים
ראש השנה ה'תשס"ו (2005)
השנה שעברה לא הייתה קלה ליהודים, למדינת ישראל ולעולם. הייתה זו השנה של הצונאמי. הייתה זו השנה שבה הגיע ללונדון טרור רצחני. בחוגים אקדמיים וכנסייתיים ישראל נהפכה לנושא שיחה על חרמות וביטול השקעות. אך היו גם סימנים חיוביים יותר. אחד החשובים בהם היה התמיכה הבינלאומית בתוכנית סיוע בינלאומית לאפריקה, "הפכו את העוני להיסטוריה" (Make Poverty History) – תוכנית שנוצרה בהשראת דיני השמיטה והיובל בתורה.
המשותף לכל התופעות הללו הוא היותנו קשורים זה לזה. הגלובליזציה החדירה בנו מודעות עזה לברית הסולידריות האנושית הקיימת, כך אנו מאמינים, עוד מימי נוח. נושא זה בולט בין נושאי ראש השנה ויום כיפור.
קראו בתפילות הימים הללו ותראו שהן שונות מאוד מתפילות פסח, שבועות וסוכות. בשלושת הרגלים, ההיסטוריה היהודית נמצאת בלב התפילה. בימים הנוראים, לעומת זאת, אנו מדברים על המצב האנושי: "ובכן, תן פחדךָ ה' אלוהינו על כל מעשיך... וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים. וייעשו כולם אגודה אחת, לעשות רצונך בלבב שלם". ראש השנה ויום הכיפורים עוסקים בבעיות המהותיות המשפיעות על כולנו: ריבונותו של ה', האחריות של המין האנושי, והשפעתו של המצפון על עתיד העולם.
מעל לכול, הם עוסקים בחיים ובמוות. ארבע פעמים במשפט אחד, שאנו אומרים בכל תפילה ותפילה בימים הנוראים, נזכרים החיים: "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים למענך, אלוהים חיים". מילים אלו מזכירות לנו את הבחירה הגדולה שהציב משה כאשר חייו שלו התקרבו אל קיצם: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה. וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ". היהדות היא, מעל לכול, דת של חיים.
האנושות במאה העשרים ואחת עומדת בפני סדרת החלטות קשות. האם נמשיך לשכון בעולם שבו למעטים יש עושר חסר תקדים, בעוד 30 אלף נפש – רובם ילדים – מתים מדי יום ממחלות שניתן לרפאן? האם נמשיך להחריב את הסביבה הטבעית ולסכן את האקלים של כדור הארץ? האם הטרור ישליט פחד בחיים בערים הגדולות בעולם? האם האלימות תגבר על פתרון סכסוכים בשלום (גם אם בכאב)? אלו הן בעיות כבירות ממדים. אין זה מפתיע שרבים פונים לדתות הגדולות בעולם כדי לקבל עליהן מענה.
גדולתה של הדת היהודית היא בפשטות ובאנושיות של המסר שלה. החיים יקרים. חיי אדם יקרים במיוחד. האדם הוא הדבר היחיד ביקום העצום שה' הטביע בו את צלמו. על כן, אנו מצווים לשמוח בחיים ולקדש אותם, ולוודא, ככל יכולתנו, שלכל אדם ישנם הצרכים הבסיסיים של החיים. עלינו לשמר את היתכנותם של החיים עלי אדמות; ולעולם אל לנו להיכנע לטרור ולתרבות המוות שהוא דוגל בה. מעטים הם הזמנים שדבריו של משה היו דחופים בהם יותר מכפי שהם דחופים לנו עתה. והבחירה אז זהה לבחירה כיום. האם בשנה הקרובה נקדיש את חיינו לה' ולטוב? האם נשפר את חייהם של אחרים? ולוואי ויעניק לנו האל את ברכת החיים, ויעזור לנו להפוך את חיינו לברכה.
אחריות גלובלית
ראש השנה ה'תשס"ז (2006)
בראש השנה וביום כיפור אנו אומרים: "ותפילה ותשובה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". אין גזירה שהיא סופית; אין גורל שהוא נחרץ. חיינו יכולים להשתנות ולהפוך טובים יותר. אנו יכולים להשתנות.
אנו עושים זאת על ידי שינוי מערכות היחסים היסודיות שלנו. התפילה היא מערכת היחסים שלנו עם ה'. התשובה היא מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. הצדקה היא מערכת היחסים שלנו עם הזולת. אם אלה ישתנו, נגלה – לא מייד, אך בסופו של דבר – שחיינו קיבלו תחושת משמעות ותכלית שלא הייתה להם קודם לכן.
תשובה היא דבר שאנו מכירים. הדור שלנו הוא דור של בעלי תשובה, אנשים שמצאו את דרכם אל המסורת. רבים כיום מחפשים יותר תוכן יהודי בחייהם. לא תוכן יהודי פחות, ככיוון התנועה זה כמה דורות. לראשונה זה מאות שנים, לעיתים קרובות ילדים הינם דתיים יותר מהוריהם.
גם את הצדקה אנו מבינים. הקהילה היהודית נדיבה במעשי הצדקה שלה לי כל פרופורציה לגודלה. לכן אנו תומכים במגוון רחב יותר של שירותים – בתי ספר, תנועות נוער, מוסדות רווחה, מוסדות חינוך ותרבות – מאשר בכל תקופה קודמת ב-350 שנותיה של יהדות בריטניה. העשרנו את החיים היהודיים והם העשירו אותנו.
אך הצלע האחרונה במשולש, התפילה, עודה בגדר בעיה לרבים. תכופות אומרים לי אנשים שהתפילה בבית הכנסת ארוכה מדי, משעממת, בלתי מובנת. בהמשך השנה, בכוונתי להעניק לקהילה שלנו במתנה סידור חדש עם תרגום ופרשנות חדשה. אבקש אז מכל הקהילות שלנו לקיים פעילויות להעמקת ההבנה שלנו בתפילה. כולנו זקוקים לדרכים למצוא את ה', והתפילה מסייעת לנו להתמקד בחיים בנוכחותו.
התפילה יכולה להיות חוויה טרנספורמטיבית, משַנת חיים. היא עזרה לי בתקופות קשות. נתן שרנסקי סיפר לי כיצד ספר תהילים שנתנה לו אשתו אביטל עזר לו לשרוד בשנות מאסרו בברית המועצות. שמעתי מניצולי שואה כיצד תפילה נתנה להם כוח בימי אופל. מחקרים רפואיים רבים מן השנים האחרונות מראים את ההשפעה החיובית של ביקורים קבועים בבתי תפילה על הבריאות ואפילו על תוחלת החיים.
המשורר בן המאה ה-11 רבי יהודה הלוי אמר שתפילה היא לנפש מה שמזון הוא לגוף. אם תחסכו מהגוף מזון, הוא ייחלש. אם תחסכו מהנפש תפילה, היא תקמול. התפילה היא חיבור הבלוטות' שלנו לאנרגיה האלוהית היוצרת, המצויה בלב ההוויה. להתפלל פירושו לגלות שיש סיבה להימצאותנו כאן. שקיומנו אינו בבחינת תאונה. שהיקום אינו חירש לתקוותינו ולפחדינו. כאשר אנו מדברים ממעמקי נשמתנו, הדברים שאנו אומרים נשמעים וזוכים לתשומת לב. "קָרוֹב ה' לְכָל קֹרְאָיו, לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת".
בזמנים קשים, מתוחים וחסרי ודאות אלה, אנו זקוקים לכוח שמגיע מן התפילה. היא חיזקה את אבותינו במצוקות שהן מן הקשות שידע עַם מן העמים – והיא תחזק ותקיים אף אותנו. ייתן ה' לנו בשנה הנכנסת את האומץ והביטחון להתפלל מן הלב, ואת החוכמה וההבנה להתפלל מן השכל. ישמע נא את תפילותינו ויכתוב אותנו, את משפחותינו ואת עמֵנו בספר החיים.
עידן של תמורה
ראש השנה ה'תשס"ח (2007)
השנה האחרונה לא הייתה קלה ליהודים, לישראל או לעולם בכללותו. בבריטניה התקיים מסע תעמולה ודמוניזציה מתמשך נגד ישראל. במקומות אחרים, טרור ואלימות הורידו ארצות שלמות למדרגת מה שתומס הוֹבּס כינה "מלחמת כול בכול" שבה החיים הם "חיי בדידות דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים". מהו הדבר הזה, שאנו שרויים בו כיום?
התשובה היא שינוי. מכל הדברים, שינוי מסיבי, מהיר ומערכתי הוא הדבר הקשה ביותר לחיותו. אנו כמהים למוכּר. אנו זקוקים ליציבות. שינוי הוא צורה של אֵבל. אנו מאבדים את העולם שהכרנו פעם.
כאשר מתרחש שינוי המכונן תקופה, מתחוללות מהפכות אלימות. כך קרה באירופה במאות ה-16 וה-17 אחרי המצאת הדפוס. כך קרה שוב במאה ה-20 כהשפעה מאוחרת של המהפכה התעשייתית. כך קורה בתקופתנו בהשפעת תהליך הגלובליזציה, אחד השינויים העמוקים ביותר בתולדות האנושות.
שינוי יוצר משברים מסוגים רבים, אך החשוב שבהם הוא משבר רוחני. כאשר נשקפת סכנה לערכים נצחיים, האם אנו מגיבים במאבק נגד השינוי, ובמידת הצורך אפילו מאבק אלים? האם אנו פשוט נכנעים לו? או שמא ישנה אפשרות שלישית? באופן מוזר, זוהי התֵמה של ראש השנה ויום כיפור.
המילה "שנה" באה משורש המציין שני הפכים לכאורה: "שינוי" ו"הישנות", חזרה. בכך מגלמת המילה את הפרדוקס של הזמן. מצד אחד, יש מחזורים מסוימים – העונות, שלבי החיים – החוזרים על עצמם בלי סוף. מצד אחר, על ציר הזמן מתחוללים גם שינויים חד כיווניים ובלתי הפיכים. איננו יכולים לחזור לעולם של טרם היות המחשב, הטלפון הנייד והננו-טכנולוגיה. לכן אנו זקוקים למשאבים פנימיים כדי להתמודד עם הלא ידוע והבלתי צפוי.
התשובה של היהדות מסתכמת בשלוש מילים, באחת התפילות המרכזיות בימים קדושים אלה: תשובה, תפילה וצדקה. תשובה משמעה שבעולם בו שוררת אי-ודאות אנו עושים טעויות, אך אנו מכירים בהן, מתנצלים, מתכוננים לעשות טוב יותר בפעם הבאה, וממשיכים הלאה. תפילה פירושה שאנחנו לא לבד. ה' עימנו בעודנו צועדים בדרך אל יעדנו הבלתי ידוע. צדקה, הקשורה גם לצדק, משמעה שאנו נמצאים כאן כדי לעזור לאלה הסובלים כתוצאה משינויים. יש כאלה שמרוויחים, אחרים מפסידים, ואנו מצווים לעזור לאלה שהפסידו.
היהדות היא המצפן הפנימי שלנו, המראה לנו את הכיוון אפילו כשאין לנו מפה. אין זה צירוף מקרים שהחפץ הקדוש ביותר ביהדות הוא ספר התורה, שלפעמים ניתן לשאתו. במשכן ובבית המקדש, מוטות הנשיאה אף פעם לא הוסרו מארון הברית – שהתורה תהיה מוכנה תמיד ללוות את בני ישראל, אפילו אם יצטרכו לעזוב באופן פתאומי. חוסר ביטחון אפיין את הקיום היהודי דורות רבים, ואנו מוכנים לכך. שכן, אף שהעולם משתנה, ערכינו אינם משתנים. ראש השנה ויום הכיפורים, שני החגים שעניינם הוא הזמן עצמו, מחנכים אותנו כיצד להתמודד עם העתיד ללא פחד.
לכן, בין שאנו מתמודדים עם אנטי-ציונות, עם אנטישמיות מתרחבת או עם קשיים אישיים, אלה הם הימים שבהם אנו אוזרים את כוחותינו הפנימיים כדי לעשות זאת מתוך ביטחון של אמון ואמונה. הערכים שהיהדות לימדה – קדושת החיים, כבודו של היחיד והצו להשכין שלום – משכנעים היום כפי שהיו כאשר הנחיל אותם משה לראשונה. אנחנו לא לבד. ה' נמצא עימנו. לכן, אנו נוסעים בישימון הזמן בלי מורא, בלי חרדה, בלי פחד. ערכינו, אמונתנו, דרך חיינו, אינם משתנים. זו הסיבה שאנו יכולים להתמודד עם שינוי בלי להיאבק בו ובלי שהוא יכריע אותנו.
הבה נתפלל השנה לשלום ביתר דבקות: למען ישראל, למען העם היהודי שהוא משפחתנו המורחבת, ולמען העולם. הבה נפתח את לבנו לשכינת ה', כדי שנוכל להתייצב מול העתיד ללא פחד. יכתוב אלוהי החיים אתכם, את כל עם ישראל ואת כל האנושות בספר החיים.
מוצאים כוחות
ראש השנה ה'תשס"ט (2008)
בעודי כותב מילים אלה, העולם – ולא העולם היהודי בלבד – ניצב בפני תקופה של מהפכה וחוסר ודאות. קשה לפענח את תמונת המצב המדיני בעולם; ואת תמונת המצב הכלכלי קשה אף יותר. אנו עומדים בפני מיתון; איש אינו יודע אם הוא יוביל לשפל כלכלי. "אלה הם זמנים קשים", אמר תומס פֵּיין, "המעמידים בניסיון את נפשותיהם של אנשים [ונשים]".
תוך התחבטות באתגר זה, מצאתי את עצמי חושב על ראש השנה אחד לפני שנים רבות, באמצע המאה החמישית לפני הספירה. גלות בבל חלפה עברה לה. יהודים רבים שבו לארצם. בית המקדש השני נבנה מחדש. ועם זאת, לא אירעה תמורה פלאית במצבם של היהודים. הם המשיכו להתמודד עם אויבים חיצוניים ופילוגים פנימיים. שיעור נישואי התערובת היה גבוה. חלק ניכר מן האוכלוסייה ביהודה היה שקוע עמוק בהתבוללות. כמחציתה אף לא יכלה לדבר עברית (נחמיה יג, כד).
את עצם הישרדותו של העם בתקופה ההיא יש לזקוף לזכותם של שני מנהיגים דגולים: המדינאי-דיפלומט נחמיה והמורה-מלומד עזרא. הם הבינו שיש לעשות צעד רדיקלי כדי לתת לעם את הכוח להחזיק מעמד: צעד שאינו צבאי או פוליטי, אלא רוחני. העם היה זקוק לזהות ברורה, למסגרת ערכים, לסדרת אמונות, לדרך חיים. בקיצור, צו השעה הלאומי היה שיבה לתורה וחידוש הברית שבין העם היהודי לבין ה'.
בראש השנה הם כינסו את העם לפני שער המים בירושלים. עזרא הקריא להם את התורה. מחנכים הוצבו בכל רחבי הקהל כדי להסביר לנאספים מה נאמר. בני העם, בהיווכחם לראות עד כמה התרחקו משליחותם, החלו לבכות. או-אז אמר נחמיה מילים שבעיניי מכילות אחד מן הסודות של ההישרדות היהודית. הוא אמר: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם: אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ... לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ... וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (נחמיה ח, ט-י).
היהודים מעולם לא איבדו את יכולתם לשמוח. בזמנים של עוני ודיכוי, הם ציינו את השבת ואת החגים כאילו היו בני מלכים. הם למדו כבני אצילים, אצילים ברוח. הם חגגו חתונות כאילו לא הייתה כל דאגה בליבם. חשתי חוסן כזה בישראל במשך כל השנים הקשות של פיגועי ההתאבדות, הקטיושות והקסאמים. כוחו של העם היהודי הוא שמעולם לא הרשינו לאויבינו לגזול מאיתנו את היכולת לצחוק, לחגוג, לומר "לְחיים" ולשיר. נחמיה, המדינאי הפיקח, צדק. "חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם".
אין זה קל לשמוח בזמנים קשים. זה דורש משמעת ממשית של גוף ונפש. זה מצריך הרגלים של הכרת הטוב, טקסים של הודיה, זמנים מקודשים שבהם אנו חדלים לחשוב על מה שחסר לנו ובמקום זאת מתמקדים במה שיש לנו. עלינו לשמוח במשפחה ובבית ובילדים, באהבה ובחברים ובקהילה. זה מה שהיהדות מאמנת אותנו לעשות. כמחצית מן הטקסים היהודיים עוסקים בחגיגת החיים וקידושם. ראש השנה הוא תפילה מתמשכת לחיים.
היו תרבויות שסגדו לכוח, לעושר, לאמנות, למדע, לניצחון במלחמה, לשליטה באחרים, לזכויות יתר, להיררכיה, לעליונות. היהדות מצאה שמחה בחיים עצמם: החיים באהבה, החיים בקהילה, החיים בהולדת ילד, החיים הזורמים דרך הדורות תוך שאנו מכבדים את העבר ומטפחים את העתיד. היהודים ידעו שאפשר לאבד הכול ועדיין לחגוג את החיים.
בחיים מצאנו את ה'. נשימתו של ה' היא נשימתנו, הקריאה שאנו שומעים, הסליחה שאנו מרגישים, הכוח שאנו זקוקים לו. אין דת אחרת שהתמקדה כל כך בברכת ההוויה וקידשה אותה. הדבר קייֵם את עמֵנו בעבר. בעזרת ה', הוא יקיימנו בשנה הקרובה. יברך ה' את כולנו בחיים, בבריאות ובשלום.
זמנים סוערים
ראש השנה ה'תש"ע (2009)
בזמנים כמו השפל הכלכלי הנוכחי, אנו זקוקים יותר מתמיד להגות בשאלות שמציבים בפנינו ראש השנה ויום כיפור. מהו הדבר שאנו חיים למענו? מהם הערכים שלנו וכיצד נתרגם אותם לחיים? מה ניתן לילדינו ולאלה שיחיו אחרינו? מה אנו רוצים שיזכרו מאיתנו? איזה פרק נכתוב בספר החיים?
קל להתפתות לשירת הסירנות של החברה הצרכנית, ולהתחיל להאמין שהעיקר הוא כמה אנו מרוויחים ומה אנו יכולים להרשות לעצמנו לרכוש. אנו מוקפים בהבטחות לאושר אם נקנה דבר זה או נרכוש דבר אחר. אולם, במחקר הפסיכולוגי שורר קונצנזוס שמעבר לרף של צורכי המחייה הבסיסיים אין כמעט מתאם בין עושר לאושר, בין קנייננו להרגשתנו. אפילו אנשים שזכו בסכומים גדולים בלוטו, אינם מאושרים יותר שנה לאחר הזכייה מכפי שהיו לפני זכייתם. ההתרגשות והשמחה שבדברים חומריים הן קצרות טווח.
זה נכון אף יותר בתוך המשפחה. פעם ישבתי עם אחד מאנשי העסקים המצליחים ביותר בבריטניה, והוא התאונן באוזניי כמה לא הוגן שנישואיו נכשלו. נתתי לאשתי הכול, כך אמר. אך היה ברור שמה שהוא נתן לה היו חפצים. מה שהוא לא נתן לה היה זמן. הוא התבוסס כל כך בענייני עבודה, שלא קלט כמה מוזנחת מרגישה אשתו.
שמעתי כל כך הרבה הורים שסיפרו לי סיפור דומה על ילדיהם, שכבר חדלתי לספור אותם. "נתתי להם כל כך הרבה", הם אומרים. "איך הם יכולים להיות כל כך כפויי טובה?" אבל אינך יכול לקנות את חיבתו של ילד. לשם כך נדרשים דברים אחרים לגמרי: אכפתיות, תשומת לב, הכרה, שיחה משותפת, עשייה בצוותא, וגם לימוד משותף.
היהדות היא סדרה בלתי רגילה של מנהגים ומצוות המאפשרים לחיות חיים בעלי משמעות – ומשמעות, לא תהילה או הצלחה, היא הדבר השוכן בלב האושר. באמצעות הברכות שאנו צריכים לומר בכל בוקר, היהדות מזמינה אותנו פשוט להודות על כך שאנו חיים ביקום מלא פלא ויופי. היא מאלצת אותנו, יום אחד בשבוע, לנוח וליהנות ממה שיש לנו, במקום להיות מודאגים מן הדברים שעדיין אין לנו. בשבת אנו מחדשים את האהבה בתוך המשפחה. אנו מתענגים על היותנו חלק מקהילה – המקום שבו שמחותינו מוכפלות ואילו יגוננו קטן במחצית כיוון שאנו חולקים אותו עם אחרים.
בחגים אנו חיים מחדש את ההיסטוריה של עמנו, ההיסטוריה המדהימה ביותר של עם כלשהו עלי אדמות. בשמירה על כשרות אנו מקדשים את פעולת האכילה. באמצעות המקווה ודיני טהרת המשפחה אנו מעטירים את מערכות היחסים האינטימיות ביותר שלנו בקסמה של הקדוּשה. דרך הקדשת זמן ללימוד כתבי הקודש שלנו אנו מעניקים משמעות דתית לחיי השכל והמחשבה. בתפילה אנו משוחחים עם ה', מתכווננים אל האנרגיה המוסרית של היקום, נעשים חלק מן הסימפוניה בת ארבעת אלפי השנים של הנשמה היהודית.
אנו יכולים לאבד חפצים חומריים. אך חפצים רוחניים – הטוב שאנו עושים, האהבה שאנו משרים על סביבותינו – את אלה אין אנו מאבדים לעולם. ומשום כך, אלו הן ההשקעות הטובות ביותר שביכולתנו לעשות. נאחל נא לעצמנו שנמצא השנה זמן רב יותר לדברים משמעותיים, לדברים שהיהדות מלמדת אותנו להעריך – ושניכתב כולנו בספר החיים.
עומדים יחד
ראש השנה ה'תשע"א (2010)
השנה, ישראל זקוקה לתפילותינו.
אחד המאפיינים הקבועים של הרוחניות היהודית היא שאנו פונים אל ה' כעם, לא כיחידים המחפשים איש איש את ישועתו. אבותינו ניצלו ממצרים כעם, הם כרתו ברית עם ה' כעם, ומאז ועד היום כעם חיינו את ייעודנו.
אחת בשנה, ביום הכיפורים, הכוהן הגדול היה מבקש סליחה ומחילה לעם כולו. ואף כי אין לנו בית מקדש מזה כמעט אלפיים שנה, עדיין אנו מתוודים ביחד. אנו אומרים "חטאנו", לא "חטאתי". כך גם בתפילות אחרות. כאשר אנחנו מתפללים על אנשים חולים, אנו מבקשים שהסובל יתרפא "עם כל שאר חולי ישראל". כשאנו מנחמים אבלים, אנו מברכים אותם "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". גורלותינו מחוברים להם יחדיו. אסון הפוקד אחד מאיתנו הוא אסוננו כולנו. כמאמר חז"ל, "כל ישראל ערבים זה בזה".
הסמל הנצחי – וכיום זו אף המציאות החיה – של קיום קיבוצי זה הוא ארץ ישראל ומדינת ישראל. בכל ארבעת אלפי השנים שמאז ימי אברהם ושרה ועד היום, זהו המקום היחיד שבו הייתה ליהודים הזדמנות לבנות חברה על פי עקרונותיהם ואמונותיהם, למשול בעצמם, להגן על עצמם ולחיות חיים קולקטיביים.
התשובה היא חלק מעצם מבנהו של עם ישראל. המונח העברי, הבא מן הפועל לשוב דווקא, אינו מקרי. כל הנביאים שחוו או חזו גלות, ראו את שיבתם של היהודים לארצם ככרוכה בשיבתם אל אמונתם. הקשר שלנו לארץ הוא יותר מקשר פוליטי בלבד. הוא חקוק באושיותיה של היהדות כדת, הדת העתיקה ביותר במערב.
מאז יום היוולדה של מדינת ישראל לפני 62 שנה היא נתונה למתקפות. היא לא זכתה לשנה שלמה בלי מלחמה או איומים במלחמה, בלי טרור או איומי טרור. אולם כיום מותקף עצם הלגיטימיות שלה – עצם זכותה להתקיים ולהגן על עצמה. ישראל הפכה להתגלמות היהודי בקרב הגויים, לשעיר לעזאזל בינלאומי, שמודבקים בו, כמו ביהודי בימי הביניים, פשעים דמוניים והאשמות פרועות. קשה שלא לראות זאת כגלגול מחודש של היסטוריה עתיקה ואיומה שעליה אמר העולם לא מזמן "לעולם לא עוד".
ישראל זקוקה לתפילותינו. למדינת ישראל הישגים כבירים. היא הצילה יהודים נרדפים בכל רחבי העולם. היא הפכה את השפה העברית, שפת התנ"ך, ללשון חיה. היא בנתה מרכזי לימוד יהודיים שלא היו כמותם מאז ימי המשנה. כיום אנו יכולים לומר, יחד עם הנביאים, כי "מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם". ישראל, שנולדה שלוש שנים בלבד אחרי שבני ישראל צעדו בגיא צלמוות, מייצגת אישור כביר לחיים.
בימים ובשבועות הבאים, אנא שאו את ישראל בתפילותיכם. אנשיה הם אנשינו. ארצה היא הארץ היחידה שיהודים הכירו כבית במובן שנתן המשורר רוברט פרוסט: "הבית הוא מקום שאם אתה חייב לחזור אליו, תמיד פתוחה בו דלת לקראתך" (כעיבודו העברי של נתן יונתן). יברך ה' ההשנה את עם ישראל בארץ ישראל בביטחון, ברוגע ובשלווה, ויכתוב את כולנו בספר החיים.
כוחה של תפילה
ראש השנה ה'תשע"ב (2011)
"ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". אנו אומרים את המילים הללו באחד השיאים של תפילותינו בראש השנה וביום כיפור. במשך מאות שנים, אבותינו אמרו אותן תוך ידיעת משמעותה של כל אחת מהן.
התשובה מגדירה את יחסינו עם עצמנו. התפילה היא חלק ממערכת היחסים שלנו עם ה'. הצדקה קשורה למערכת היחסים שלנו עם אחרים. כיום, אנו עדיין יודעים מה פירוש הדבר לחוש חרטה. אנחנו נכשלים, עושים טעויות ומבקשים סליחה. אנו עדיין יודעים גם מה פירוש הדבר להיות נדיב ורחב לב. היינו ועודנו קהילה נדיבה, הנותנת מעבר לכל פרופורציה לגודלה ולעושרה.
אך בשביל רבים, התפילה נעשתה קשה. קשה לנו להתחבר לטקס התפילה בבית הכנסת או לתפילות עצמן. מעטים האנשים כיום המרגישים שהתפילה משמעותית להם, במיוחד בימים הנוראים, כשהתפילות ארוכות ומסובכות.
לכן, יחד עם צוות נהדר, לקחתי על עצמי מיזם חדש שאני מקווה כי ישנה מצב זה לטובה. יצרנו מחזור חדש לראש השנה. כמובן, ביהדות המילה "חדש" היא יחסית. התפילות, האמורות בשפה העברית, נותרות במחזור כפי שהייתה. אבל כל השאר שונה: התרגום, המבוא, הפרשנות והעיצוב.
אנו חושבים שמחזור זה הוא ראשון מסוגו בהיסטוריה של יהדות אנגליה. הרבנים הראשיים לאנגליה הפיקו תמיד את סידור התפילה הידוע בכינוי "סידור זינגר", אך לא הם שהפיקו את המחזור הנפוץ והוותיק "מחזור רוטלדג'". הרגשנו שהגיע הזמן שהמצב ישתנה. התפילה מוכרחה לדבר אלינו כדי שהיא תדבר לה'. עלינו להיות מסוגלים להבין אותה כדי שנוכל להניח אותה בליבנו ובנשמתנו.
בתרגום זה ניסינו להבליט את יופיין הפיוטי של התפילות ואת עוצמתן הרגשית. במבוא הסברנו את משמעותו של ראש השנה ואת תולדותיו. בפרשנות ניסינו לא רק לבאר אלא גם לשקף את משמעות הימים הנוראים בחיינו כאן ועכשיו. אנו מקווים להוציא לאור מחזורים גם לחגים האחרים.
התפילה היא משמעותית. היא השיחה שלנו עם ה'. תארו לכם שמערכת יחסים מרכזית בחייכם, עם בן או בת הזוג, עם ילדיכם או עם הוריכם, הייתה מתקיימת ללא שיחה. זה בלתי אפשרי. מערכת יחסים בלי מילים היא כמעט סתירה פנימית. הוא הדין גם במערכת יחסינו עם בוראנו.
כשאנו משוחחים עם ה' – כשאנו מתפללים – אנו יוצרים קשר עם הכוח המניע את היקום, עם הקול שדיבר אל אבותינו, עם הכוח שעיצב את ההיסטוריה שלנו כעַם – אותה נוכחות שעדיין מאזינה לתקוותינו ולפחדינו ונותנת לנו את האומץ לשאוף ואת הכוח להמשיך הלאה.
לתפילה יש השפעה ממשית וייחודית. זוהי הדרך שלנו להודות על הטוב שבחיינו, ולגייס את עזרת ה' במאבקנו עם הרע. התפילה היא התזכורת הקבועה שניתנת לנו על מציאותו של העולם שמעבר לעצמי שלנו, על האידיאלים והשאיפות של עמֵנו. כשאנו מתפללים אנו מדברים במילות אבותינו, ומצטרפים בכך לסימפוניה המקהלתית הכבירה של העם היהודי לאורך כל הדורות והיבשות. תפילה אמיתית, הנאמרת מן הלב, יש לה כוח בר-קיימא לגרום לנו להרגיש כי "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי".
מי ייתן ובשנה זו נתפלל מליבנו. מי ייתן וייענו תפילותינו. תהא השנה הזאת שנה טובה ומתוקה לכם, למשפחותיכם, ולכל עם ישראל.
תפילה מתחדשת
ראש השנה ה'תשע"ג (2012)
ראש השנה ויום כיפור הם זמן לספירת מלאי ברמה אישית וציבורית. בעודנו מתפללים כי ה' יברכנו בעתיד, אנו הוגים בעבר: מאין באנו, כמה הרחקנו לכת, ומה נותר לנו לעשות.
כשאני מביט לאחור, במבט אישי, אל היום שבו נעשיתי הרב הראשי לפני 21 שנה, מציף אותי הוא רגש של הודיה והוקרה לקהילה שהתחדשה מעבר לכל הציפיות.
הצמיחה המרהיבה ביותר התרחשה בתחום החינוך. בשני העשורים האחרונים נפתחו יותר מעונות יום יהודיים חדשים מאשר בכל תקופה אחרת בהיסטוריה בת 356 השנים של יהדות אנגליה. שיעור הילדים היהודים הלומדים בבתי ספר יהודיים עלה מכ-25 אחוז לכמעט 70 אחוז. זהו הישג עצום שהשיגו אנשים רבים: בונים, מממנים, אנשי ממשל, מורים, הורים וילדים. ביחד, הם נתנו לנו עתיד שאנו יכולים להתגאות בו.
הצמיחה בתחום החינוך אף לא הייתה מוגבלת לבתי ספר. גאות עצומה התחוללה בחינוך למבוגרים, חינוך המשפחה והחינוך הבלתי פורמלי. לימוד היהדות בקהילתנו כיום הוא בהיקף שאין לו תקדים בה. השכלתנו היהודית טובה משהייתה, וילדינו ונכדינו ישכילו אף מאיתנו.
התסיסה היצירתית בחיים היהודיים חלה לא רק בתחום החינוך. אני חושב על המרכז החדש לתרבות יהודית בלונדון, על מרכז הקהילה היהודית בלונדון הנבנה כעת, ועל אירועים כמו שבוע הספר היהודי המושכים קהל הולך וגדל. חלק מבתי הכנסת שלנו כבר אינם בתי תפילה בלבד. הם נעשו מרכזים קהילתיים עם תוכניות פעילות ודינמיות משלל סוגים.
ארגוני רווחה יהודיים כמו Jewish Care, המרכז היהודי לעיוורים ולנכים (JBD), נורווּד, בית נייטינגייל, לאנגדון ואחרים בכל רחבי המדינה, הגיעו לרמות מצוינוּת חסרות תקדים. פעילויות חסד נשזרות כמעט בכל הארגונים ובתי הספר שלנו, ו"יום המִצוָה" שהנהגנו נתן השראה לקהילות דתיות אחרות, לאחר שהפך השנה למיזם לאומי בתמיכה ממשלתית.
הקול היהודי נעשה לשותף חשוב בשיח הלאומי על בעיות מוסריות וחברתיות, ואנשים מכל הדתות או אף חסרי דת מאזינים לו בהערכה. אפילו הדמוגרפיה של יהדות אנגליה השתנתה. לאחר שהאוכלוסייה פחתה מדי שנה במשך שישים שנה, ב-2005 החל להתרחש מפנה, בעיקר הודות לצמיחתה של הקהילה החרדית. גם אם זה מתרחש לאט, מספרנו גדל והולך עתה.
ואכן, ישנם גם היבטים שליליים: הגידול באנטישמיות ומסעות התעמולה השונים נגד ישראל. אבל בריטניה עודנה, ברובה, חברה סובלנית. היהודים והיהדות זוכים להערכה, ויש לנו שותפים נאמנים ותכופות אף אמיצים במאבק נגד דעות קדומות. האמת היא, שאילו היו אבותינו לפני 150 שנה רואים אותנו כעת, ודאי היו משתוממים למראה העושר התוסס של החיים היהודיים.
"לא עליך המלאכה לגמור", ולא הכול מוטל על שכמנו שלנו, אבל כהמשך המימרה "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". לא התבטלנו, ויחד הגענו להישגים גדולים. ילדינו ונכדינו יצטרכו להתמודד עם אתגרים חדשים, אך הם יעשו זאת עם יותר ידע וביטחון מכל דור אנגלי-יהודי בעבר.
הבה נודה לה' שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. השופר של ראש השנה ודאי ירומם את רוחנו לקראת הישגים גדולים אף יותר. נאחל לעצמנו שנישאר נאמנים לאמונתנו ולהיותנו ברכה לאחרים, תהא אמונתם אשר תהיה. לוּ יכתבנו ה' בספר החיים, אותנו ואת משפחותינו.
לבחור בחיים
ראש השנה ה'תשע"ה (2014)
ה'תשע"ה הייתה השנה שבה נעשה מסוכן להיות יהודי. ישראל, בהיותה נתונה למתקפת טילים ממושכת, גילתה כמה קשה להילחם במלחמה אסימטרית נגד ארגון טרור המסוגל באכזריותו להציב משגרי טילים ליד בתי ספר, בתי חולים ומסגדים. שלל מדינות וגורמים בינלאומיים גינו את ישראל על כך שביצעה את החובה הראשונה של כל מדינה: להגן על אזרחיה מפני סכנה ומוות.
האנטישמיות שבה לרחובות אירופה. 120 שנה אחרי משפט דרייפוס, הקריאה "מוות ליהודים" נשמעה שוב בפריז. שבעים שנה אחרי השואה, הקריאה "יהודים לתאי הגזים" נשמעה ברחובות גרמניה. לא-פעם הרגשנו כאילו העבר שחשבנו כי מת מזמן שב כרוח רפאים לרדוף אותנו. לעיתים תכופות מכדי שאוכל להישאר שלֵו שמעתי יהודים אומרים, "בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש פחד".
אל לנו להדחיק את הפחדים הללו. עלינו להתמודד איתם ישירות. לא חזרנו לשנות השלושים של המאה הקודמת. להפך: לראשונה בכמעט ארבעת אלפי שנות ההיסטוריה של עם ישראל, יש לנו באותו פרק-זמן גם עצמאות וריבונות בארץ ישראל – וגם חירות ושוויון ברוב התפוצות. ישראל היא חזקה; חזקה במידה מפליאה. ההצלחה של "כיפת ברזל" הייתה האחרונה בסדרה מדהימה של פריצות דרך טכנולוגיות – לא רק בהיבט הצבאי אלא גם בתחומי החקלאות, הרפואה והמסחר – חידושים שנועדו להגן על החיים, לשמור עליהם ולהעצים אותם.
ישראל חיה זה שנים רבות עם הסלידה מצד העולם. בהינתן העובדה שזו הדמוקרטיה היחידה המתפקדת באופן מלא במזרח התיכון, שעה שבמדינות אחרות באזור זה אומות שלמות קורעות את עצמן לגזרים, התיעוב כלפי ישראל דווקא הוא בעיה של העולם לא פחות ממה שהוא בעיה של ישראל. מלבד זאת, כולנו יודעים, אפילו הפושרים ביותר בינינו, שעדיף לאין ערוך שמדינת ישראל תתקיים ותספוג חרפות עולמיות, מאשר שישראל לא תתקיים, לא יהיה בית ליהודים, אך אהדת העולם תורעף עליהם.
האחדות שהפגינה ישראל בזמן העימות ברצועת עזה נגעה עד מעמקי הלב. היא הזכירה לנו שאנו עַם אחד במובן קיומי עמוק. אם יש לנו ברית אמונה משותפת וגם אם לא, אנו שותפים בברית גורל. זהו מצב טוב להיות בו לקראת הימים הנוראים, כשאנו ניצבים בפני ה' לא רק כיחידים אלא כעם.
האנטישמיות חושפת עתה את פניה. נהיר עתה לכול מה שהיה נכון, אך מובן פחות, בזמנים אחרים: ששנאה המתחילה ביהודים אף פעם אינה נגמרת ביהודים. האויבים הגדולים של היהודים כיום הם אויביו של החופש בכלל. בכל רחבי העולם אנו עשויים להרגיש אי נוחות וחרדה; אך יש חלקים בעולם שבהם נוצרים נשחטים, נערפים, מגורשים מבתיהם וחיים באימה.
אקדמאי בולט אחד העריך לאחרונה שכמאה מוסלמים נהרגים מדי יום בעימותים, לפחות 90 אחוז מהם בידי אחיהם המוסלמים. הבהאים נמצאים בסיכון. כך גם היזידים. באזורים אחרים בעולם מאוימים בודהיסטים, הינדים, סיקים ואפילו אתאיסטים. שום היסטוריון שיביט לאחור על תקופתנו לא יתפתה לכנותה עידן הסובלנות.
כאן מקומם של הימים הנוראים. בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים יש תו של אוניברסליות שאיננו מוצאים במועדים אחרים. בשלושת הרגלים, החלק העיקרי בתפילת העמידה פותח במילים "אתה בחרתנו מכל העמים". הדגש ניתן בייחודיותו של עם ישראל. ואילו בימים הנוראים, החלק המקביל בתפילה פותח במילים "ובכן, תן פחדך, ה' אלוהינו, על כל מעשיך, ואֵימתך על כל מה שבראת.... וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". הדגש הפעם הוא בסולידריות האנושית. וסולידריות אנושית היא מה שהעולם זקוק לו ברגע זה.
מסר אחד מהדהד דרך הימים הללו: חיים. "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים". לפעמים אנו שוכחים כמה רדיקלי היה רעיון זה כאשר נכנסה היהדות לבמת העולם. מצרים הפרעונית הייתה עסוקה במוות עד אובססיה. החיים מלאים סבל וכאב; המוות הוא המתחם שבו אנו מצטרפים אל האֵלים. הפירמידות והמקדשים הגדולים היו שירי הלל למוות.
האנתרופולוגים והפסיכולוגים החברתיים כיום עדיין טוענים שהסיבה לכך שהדת קיימת היא מפני פחדם של אנשים מפני המוות. לאור זאת, מדהים אף יותר שלמרות האמונה המוחלטת והעמוקה שלנו בעולם הבא (החיים אחרי המוות) ובתחיית המתים, ברוב רובו של המקרא אין לכך זכר. זוהי תופעה מדהימה. הרי על כל הציניות של קהלת, על כל תלונות רעי איוב על הצדק האלוהי, אפשר היה להשיב במשפט אחד: "יש חיים אחרי המוות". אך הספרים הללו נמנעים מכך, לפחות בקריאתם כפשוטם.
יתרה מכך. המלך דוד אמר בפסוק שאנו אומרים מדי יום: "מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת? הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?" (תהילים ל, י). לקראת מותו פנה משה אל הדור הבא ואמר: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט). אנו קוראים את הדברים כמובנים מאליהם, ושוכחים כמה נדיר הדבר בהיסטוריה של הדת.
מדוע? מדוע, אם אנו מאמינים שהנשמה היא נצחית, שיש חיים אחרי המוות, ושהעולם הזה אינו כל מה שיש, מדוע אין אנו אומרים זאת לעיתים קרובות יותר ובקול רם יותר? כיוון שמראשית הציוויליזציה האנושית השתמשו לעיתים קרובות מדי בשמיים כתירוץ לעוול ולאלימות כאן על האדמה. אין מעשה רע שאדם לא ישתכנע לעשותו אם יאמין שיקבל על כך גמול בעולם הבא. זהו ההיגיון של הטרוריסטים והמחבלים המתאבדים. זהו ההיגיון של אלה ששרפו "כופרים" על המוקד כדי "להציל את נשמותיהם הנצחיות".
כל היהדות כולה היא מחאה נגד צורת חשיבה זוועתית זו. יש ללחום למען צדק ורחמים בחיים האלה ולא בחיים הבאים. היהדות אינה עסוקה כל כך במתן מענה לפחד מפני המוות. היא מטפלת בעיקר בפחד מסוכן הרבה יותר: פחד מן החיים עם כל הכאב והאכזבה שבהם והיותם בלתי צפויים מראש. לא פחד המוות, אלא פחד החיים, הוביל אנשים ליצור מדינות טוטליטריות ודתות פונדמנטליסטיות. בסופו של דבר, הפחד מן החיים הוא פחד מן החופש. לכן הפחד מן החיים לובש צורה של מתקפה נגד החופש.
נגד הפחד הזה אנו אומרים מתחילת אלול ועד סוכות את הפסוק המונומנטלי של דוד (תהלים כז, א): "ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי, מִמִּי אִירָא? ה' מָעוֹז-חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד?" בראש השנה אנו תוקעים בשופר, המצווה האחת שאנו מקיימים באמצעות נשמת אפנו עצמה, בלי להזדקק למילים כלשהן. ביום הראשון של ראש השנה, יום השנה לבריאה, אנו קוראים בתורה ובהפטרה לא על הולדת היקום, אלא על הולדתם של יצחק לשרה ושמואל לחנה; כלומר, חייו של אדם כמוהם כיקום שלם. די בילד אחד כדי להראות כמה פגיעים החיים. זהו נס שיש להגן עליו ולטפחו. ביום כיפור אנו לובשים קיטל, שמראהו כמראה תכריך, כמו להראות שאיננו פוחדים מן המוות.
השנה הרגשתי בעוצמה רבה מתמיד שהעולם זקוק לנו כדי שנחיה את המסר הזה. המסר של התורה שהחיים קדושים, שהמוות מטמא, ושהטרור בשם האל הוא חילול שם ה'.
מדינת ישראל היא הצהרה קולקטיבית של עם ישראל, שלוש שנים אחרי שקמו שרידיו מגיא ההריגה, "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה". ישראל בחרה בחיים. אויביה בחרו בדרך המוות. הם אפילו התפארו, כפי שעשה אוסאמה בן-לאדן, שאהבת המוות מחזקת אותם. ובכן, היא לא חיזקה אותם. היא הפכה אותם לאלימים. תוקפנות אינה חוזק. היא מודעות עצמית עמוקה לחולשה. והקורבנות העיקריים של האלימות האסלאמית הם מוסלמים. השנאה הורסת את השונא.
כיום, לא ישראל או היהודים בלבד נתונים בסיכון, אלא כל המזרח התיכון, חלקים גדולים מאפריקה ואסיה, וחלק גדול מאירופה. לכן, הבה נקבל את פני השנה החדשה בתחושה ממשית של סולידריות אנושית. הבה נַראה, בדרך שבה אנו מקיימים את דתנו, שה' נמצא בתוך החיים. אהבת ה' היא אהבת החיים. הבה נאמץ אל ליבנו את התעקשותו של המלך דוד שהאמונה חזקה מן הפחד. שום אימפריה לא הביסה מעולם את עם ישראל, ושום כוח שבעולם לא יעשה זאת.
יכתוב ה' אותנו, את משפחותינו, את עם ישראל ואת מדינת ישראל ואת היהודים בכל רחבי העולם, בספר החיים. מי ייתן ויבוא יום שבו כל צדיקי אומות העולם יפעלו יחדיו למען החירות, השלום והחיים.
השופר קורא לנו
ראש השנה ה'תשע"ו (2015)
"מקורי" אינה מילה שמרבים להשתמש בה כשמדברים על ההלכה. בדרך כלל בהלכה נכון הכלל שאם דבר-מה הוא אמיתי, הוא אינו חדש, ואם הוא חדש, הוא אינו אמיתי. אולם "מקורי" היא מילה שימושית במיוחד, ובצדק, אם מדברים על הקודקס ההלכתי של הרמב"ם, מִשְנֵה תורה – ובמיוחד בכל הנוגע לראש השנה. הרמב"ם היה איש ההלכה הראשון שיצר קובץ הנקרא "הלכות תשובה". הלכה אחת שם מדהימה במיוחד במקוריותה כמו גם בהשלכותיה.
היא מתחילה במילים האלה: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר, עוּרו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל – הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם" (הלכות תשובה ג, ד).
המקורי בכך הוא שבתלמוד מוסבר השופר בכך שהוא מזכיר לנו ולה' את האיל שהקריב אברהם במקום להקריב את בנו כפי שנצטווה תחילה בעקדת יצחק. קול השופר עצמו, התרועה, מייצג, על פי התלמוד, התייפחות. במילים אחרות, בעומדנו למשפט בפני ה', אנו מבקשים מממנו לזכור את ההקרבה שלנו ושל אבותינו למענו. השופר הוא זעקתנו אל ה'.
הרמב"ם אומר את ההפך. השופר הוא זעקתו של ה' אלינו. השופר הוא דרכו של ה' לומר לנו את אשר אמר לבני האנוש הראשונים בגן עדן: "אייכה?" מה עשית עם החיים, החירות והברכות שהענקתי לך? זוהי תובנה ייחודית לרמב"ם. אבל מה כוונתו בדברו על "אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל"?
השנה פרסם דיוויד ברוקס, בעל-טור מבריק בניו-יורק טיימס, רב-מכר ושמו "הדרך אל האופי" (The Road to Character), ספר המבוסס בחלקו על חיבורו המפורסם של הרב סולובייצ'יק 'איש האמונה הבודד'. תוך שהוא מיישם את רעיונותיו של הרב סולובייצ'יק לתרבות העכשווית, הוא מבחין בין מה שהוא קורא "תכונות רזומֶה" לבין "תכונות הספד".
תכונות הרזומה הן אלו שאנו נוהגים לכתוב בקורות החיים המקצועיים שלנו. הן כוללות את ההישגים שלנו, התעודות והמיומנויות שלנו. אך תכונות ההספד, אלו שייאמרו בשבחנו משנסתלק מן העולם, הן אחרות – והן אלו שבזכותן ניזכר. האם אנו טובי לב, ישרים ונאמנים? מהם האידאלים שלמענם אנו חיים, וכיצד אנו חיים אותם? אין אלה הדברים שאנו כותבים ברזומה שלנו; אך הם אלה הקובעים את איכות החיים שלנו ואת השפעתנו על האנשים שסביבנו.
"אנו חיים", כך הוא כותב, "בחברה המעודדת אותנו לחשוב איך לבנות קריירה מעולה, אבל מותירה רבים מאיתנו נטולי דיבר באשר לדרך לטפח את החיים הפנימיים". אין זה רחוק מאוד ממה שהתכוון אליו הרמב"ם בדברו על בזבוז זמן על עיסוקי הבל וריק שלא יועילו ולא יצילו: לא שאין חשיבות לערכי הרזומה, אך אין זו חשיבות עליונה. הלחץ הבלתי פוסק המופעל עלינו להצליח ב"כיכר השוק" מותיר לכולנו פחות מדי זמן לפתח את עומק האופי, שהוא החשוב באמת לאיכות מערכות היחסים שלנו, לתחושת המשמעות בחיינו, ולאהבה שאנו נותנים ומקבלים.
זהו הדבר אשר לדעת הרמב"ם השופר קורא לנו אליו; ולכך התכוון הרב סולוביצ'יק בדברו על "אדם השני", "איש הברית" – שהוא אנו, בפן של יחסינו עם האל. לחיות את חיי התורה משמעו לרכוש את תכונות ההספד: ענווה, הכרת תודה, יושרה, שמחה, הנכונות לשרת ולהקריב למען ערכים נעלים. עניינן הוא "צדקה, אהבה וגאולה".
אפילו כיום, כך כותב ברוקס, אפשר להיתקל באנשים "שנראה כי יש להם לכידוּת פנימית מרשימה". הם אינם מנהלים "חיים מפורדים ומפוזרים". הם עומדים בשתי רגליהם על הקרקע, יש להם שורשים, הם יודעים מה חשוב בטווח הארוך, והם מסוגלים להבחין בהבדל שבין מוזיקה לרעש. התוצאה היא שהם אינם "מועפים ממסלולם על ידי הסערות", ואינם "קורסים בזמנים קשים". הם מקרינים, כך הוא אומר, "מעין שמחה מוסרית". אין הם מובסים על ידי כישלונות או נפגעים מביקורת. יש להם עוצמה פנימית רבה, והם מעניקים ערך ממשי לאלה שהם נוגעים בחייהם.
זהו חשבון הנפש – החיפוש העצמי וההערכה העצמית שצריכים להזין את מחשבותינו בראש השנה, ביום הכיפורים ובימים שביניהם. על פי הרמב"ם, זהו הדבר שהשופר קורא לנו לעשות. המסר הזה חיוני גם בתקופתנו.
איש מאיתנו, כיחיד, אינו מסוגל לשים קץ להתחממות הגלובלית, לכונן שלום במזרח התיכון, או להחדיר צדק ורחמים לזירה הבינלאומית. אך אנו יכולים לפתח בשקט את הכוחות והאופי שישנו לטובה לא רק את חיינו שלנו אלא גם את חיי האנשים שסביבנו. על פי הרמב"ם (ב"שמונה פרקים") זוהי מהותה של היהדות: פיתוח המידות הטובות דרך פעולות חוזרות שאנו מכנים בשם מצוות ודרך אורח החיים שאנו מכנים בשם הלכה. זהו המקום שבו היהדות כל כך עשירה וטרנספורמטיבית, ושבו לוקה במידה מעציבה התרבות החילונית המודרנית, המתמקדת בסממנים חיצוניים ובתכונות רזומה.
הבה ננסה, בשנה הקרובה, לפתח דרך החיים היהודיים שלנו את התכונות שבאמת משפרות את החיים, ואשר מגיעות מתוך הרגשת שכינת ה' בחיינו. חכמינו, ויותר מכולם הרמב"ם, הבינו שהדרך הטובה ביותר לשנות את העולם היא לשנות את עצמנו. את זאת קורא לנו השופר לעשות: לטפח את החיים הפנימיים כדי שבעזרת ענווה, סליחה ואהבה ניעשה לכלים שדרכם תזרומנה ברכות ה'. הבה נלמד להפיץ סביבנו שמחה מוסרית.
