לשתף
להאזין
שמעו נא שלושה סיפורים. מאחוריהם נמצאת תובנה יוצאת מן הכלל על מהות המוסר היהודי.
סיפור א: רבי אבא נהג לצרור מטבעות כסף בסוּדרו ולשלשל את הבגד מאחורי גבו, כדי שעניים ייקחו את המטבעות בלי שהוא יראה אותם (כתובות סז ע"ב, תרגום מארמית).
סיפור ב: בשכונתו של מר עוקבא היה עני, ומר עוקבא נהג להניח מדי יום ארבעה מטבעות על סף ביתו. פעם אחת חשב העני, "אלך ואראה מי עושה איתי את הטובה הזאת". ביום ההוא נשאר מר עוקבא מאוחר בבית המדרש, ואשתו באה איתו לביתו. כשראה אותם העני מתקרבים אל דלתו כדי להשאיר את המטבעות, הוא רץ אחריהם, אך הם ברחו ממנו והסתתרו. [...] שכן למדנו כי "נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" (שם, תרגום מארמית).
סיפור ג: "ר' יונה, בשעה שרואה בן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח [צדקה], היה הולך אצלו ואומר לו, 'בשביל ששמעתי שנפלה לך ירושה במדינת הים, הא לך חפץ זה. לכשאתה מתרווח את[ה] נותנו לי'. ובשעה שנותנו לו [את החפץ] היה אומר לו, 'מתנה לך נתתיו'" (ויקרא רבה לד, א).
שלושת הספורים עוסקים במצוות צדקה, שהמקור לה נמצא בפרשת ראה:
כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ.
דברים טו, ז-ח
נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ; כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ.
דברים י-יא
לפנינו תוכנית למיגור העוני – תוכנית ייחודית, ומרשימה גם בימינו.
התכונה החריגה הראשונה של דיני צדקה, המפורטים בתורה שבעל פה, היא עצם הרעיון. הצדקה איננה נדבה במובן הרגיל של המילה. זהו חסד חובה, חסד הנתפס כעשיית צדק. ראו הלכה זו המופיעה אצל הרמב"ם, ואשר כמותה אין להעלות על הדעת בשום שיטת מוסר אחרת:
מי שאינו רוצה ליתן צדקה, או שייתן מעט ממה שראוי לו – בית דין כופין אותו.
הלכות מתנות עניים ז, י
התכונה השנייה היא אותו עיקרון שהומחש בשלושת הסיפורים שפתחנו בהם. העוני נתפס ביהדות לא רק במונחים חומריים – שלעני חסרים אמצעי מחיה. העוני נתפס גם במונחים פסיכולוגיים. העוני משפיל. הוא שולל מאנשים את כבודם העצמי. הוא גורם להם להיות תלויים באחרים – וכך שולל מהם את עצמאותם, שבעיני התורה חיונית לכבודו העצמי של האדם.
תובנה פסיכולוגית עמוקה זו מנוסחת יפה בברכה השלישית בברכת המזון:
ונא אל תצריכנו, ה' א-לוהינו, לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם, כי אם ליָדך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה – שלא נבוש ולא ניכלם ולא ניכשל לעולם ועד.
מתוך כך, ההלכה מתמקדת לא רק בכמות שעלינו לתת, אלא גם בדרך הנתינה. במצב אידיאלי, הנותן אינו יודע למי הוא נותן (סיפור א), והמקבל אינו יודע ממי קיבל (סיפור ב). סיפור ג מדגים עיקרון אחר:
עני שאינו רוצה ליקח צדקה, מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלוואה.
רמב"ם, הלכות מתנות עניים ז, ט
כך מסכם הרמב"ם את העיקרון הכללי:
כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות, ופניו כבושות בקרקע – אפילו נתן לו אלף זהובים, איבד זכותו או הפסידהּ. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה, ומתאונן עימו על צרתו, שנאמר "אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם? עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן?" (איוב ל, כה) (הלכות מתנות עניים י, ד).
זהו ההיגיון ביסוד שתי הלכות שאלמלא כן קשה להבינן. האחת היא –
ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחֵר.
הלכות מתנות עניים ז, ה
הלכה זו נראית אבסורדית. האם אנחנו נותנים מכספנו לעני כדי שהוא יוכל לתת לעני אחר? הדבר נעשה הגיוני רק על יסוד ההנחה שהנתינה היא יסוד חיוני בכבודו של האדם, ושמצוות הצדקה נועדה גם להבטיח את הכבוד הזה לכולם. ההלכה השנייה היא פסיקה מפורסמת זו של הרמב"ם:
שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו. מעלה גדולה שאין למעלה ממנה – זה המחזיק בידי ישראל שֶמָּךְ, ונותן לו מתנה או הלוואה, או עושה עימו שותפות, או ממציא לו מלאכה, כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות ולא ישאל.
שם י, ז
מתן עבודה לאדם, או הכנסתו כשותף לעסק, אינם מעשים הנראים במבט ראשון כצדקה. הרי אין להם עלוּת. העובדה שהרמב"ם רואה דווקא בכך את הצדקה מן הסוג הנעלה ביותר מראה לנו אף היא שהצדקה ביהדות אינה מה שמכנים במילים מקבילות לכאורה בלשונות לעז, כגון charity באנגלית. צדקה פירושה לתת לאנשים אמצעים לחיות בכבוד; ובמערכת הערכים היהודית, כל מלאכה מכבדת את בעליה, ומכובדת יותר מתלוּת באחרים.
בהלכות אלו שפסק הרמב"ם במאה ה-12 מצוי לנו העיקרון שהכלכלן מוחמד יונוס שב וגילה בזמננו, תגלית שמימושה זיכה אותו בפרס נובל: הרעיון שמיקרו-הלוואות מאפשרות לעניים להקים עסקים קטנים. זהו רעיון רב-עוצמה.
דתות ומערכות-מוסר רבות קושרות לעוני צעיפי רומנטיוּת, או מבקשות להרדים את מכאוביו. על כן כינה קרל מרקס את הדת "אופיום להמונים". לא כן היהדות. חכמינו סירבו לראות בעוני מצב מבורך או סגולה מוסרית. הם גם מיאנו לראותו כפגע שהאדם שנולד אליו צריך להשלים איתו. הם אמרו שהעני "חשוב כמת" (נדרים סד ע"ב) ושהעניוּת בביתו של אדם "קשָה מחמישים מכות" (בבא בתרא קטז ע"א). הם אמרו, "אין לך מִדה קשה מן העניוּת, שכל מי שהוא מדוקדק בעניות, כאִלו דבוקין בו כל יִסורים שבעולם, וכאלו באו עליו כל הקללות שבמשנֶה-תורה... אִלו נתקבצו כל יִסורין לצד אחד והעניות לצד אחד, העניות מכרעת לכולן" (שמות רבה לא, י). הרמב"ם קלע ללב העניין באומרו –
יש לאדם שתי שלמויות: שלמות ראשונה שהיא שלמות הגוף, ושלמות אחרונה שהיא שלמות הנפש... אי אפשר להשיג את השלמות האחרונה הנכבדה הזאת אלא אחרי השגת השלמות הראשונה (מורה הנבוכים ג, כז).[i]
העוני אינו מצב אצילי. אי אפשר להגיע לפסגות רוחניות בלי לחם לאכול, בלי קורת גג, בלי גישה לטיפול רפואי, ובלי ביטחון כלכלי בסיסי. אינני מכיר גישה בעניין עוני, רווחה וצדק חברתי שהיא שפויה יותר מהגישה היהודית. שיני הזמן לא גרעו ממנה נימה ולא הכהו את זוהרה. עד היום הזה היא מגדלור בדרך לחברה הוגנת.
[i] מורה הנבוכים, חלק שלישי, מערבית: הלל גרשוני, קדומים: מפעל משנה תורה, תשפ"א, עמ' 198.
- מהם ההבדלים בין צדקה במובנה המקובל בעולם, צדקה כנדבה וחסד, לבין הצדקה ביהדות?
- אם אתם סובלים מחסרון כיס, באילו דרכים תוכלו לתת צדקה?
- מדוע לדעתכם ההלכה מדגישה כל כך את שמירת הכבוד העצמי במצוות הצדקה?
עוד על ראה
כוח עומקה של השמחה
מעשר שני וחברות חזקות
להגדיר את המציאות
החֶברה הטובה
