קשה להנהיג יהודים

אני אוהב לומר בחצי-צחוק – אבל רק חצי – שההוכחה לכך שמשה היה גדול הנביאים היא שכאשר ה' ביקש ממנו להנהיג את עם ישראל, הוא סירב ארבע פעמים: מי אנוכי? הן לא יאמינו בי. לא איש דברים אנוכי. שלח נא ביד תשלח. דומה כי משה – בחוש נבואי – ידע בדיוק מבהיל לְמה הוא מכניס את עצמו. איכשהו, הוא הרגיש מראש שאולי קשה להיות יהודי, אבל להיות מנהיג של יהודים זה כבר על סף הבלתי-אפשרי.

איך ידע זאת משה? לאו דווקא מנבואה. הוא ידע זאת מניסיונו הטרום-מנהיגותי. בצעירותו, שנים רבות לפני שהטיל עליו ה' את עול ההנהגה, הוא יצא לראשונה לראות את בני עמו. הוא ראה אותם משועבדים, כפויים לעבודת פרך. הוא ראה איש מצרי מכה איש עברי, מבני עמו. הוא התערב, והציל את חייו. למוחרת ראה שני עברים מתקוטטים, ושוב התערב. הפעם, אחד מהאנשים שהוא בלם הטיח בו: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ?"

משה הצעיר עוד לא מעלה על דעתו שיהיה מנהיג – אך הנה, כבר עכשיו מערערים על מנהיגותו. שאלת "מי שׂמךָ" היא המילים הראשונות בתורה שאדם מבני ישראל אומר למשה. זה היה הגמול שקיבל מבני ישראל על הצלת אחד מהם.

ואף כי ה' הוא ששכנע את משה, או ציווה עליו, להיות למנהיג, המנהיגות לא חדלה אף פעם להיות דבר קשה ולפעמים אף מערער. ארבעים שנה עברו על משה בהנהגת קבוצת אנשים הנוטים להתלונן ולהתאונן, לחטוא ולמרוד, ולהתווכח אלו עם אלו.

שוב ושוב אנו פוגשים את בני ישראל, לאורך ספר שמות, במפגן מזעזע של כפיות טובה: ניסים ונפלאות נעשים להם מאת ה', על ידי משה נביאו, והם רואים – ומתלוננים. במרה הם מתמרמרים על כך שהמים מרים. אחר כך, בתוקפנות יתרה, הם מוחים על מחסור במזון ("מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב!" – שמות טז, ג). בהמשך, ברפידים, הם מתאוננים על מחסור במים, וגורמים למשה לצעוק אל ה' "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה? עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי!" (יז, ד).

בתחילת ספר דברים, משה מספר איך אמר לה', כשעוד חנו בחורב, "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם?" (דברים א, יב). אחר כך, כמסופר בפרשת בהעלותך, משה חווה, להבנתי, התמוטטות רגשית:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה', "לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי 'שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו'?... לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, יא-טו).

ואת זה אומר, בל נשכח, גדול המנהיגים בעם ישראל בכל הזמנים. למה קשה כל כך להנהיג יהודים?

את התשובה נתן גדול המורדים נגד מנהיגותו של משה: קורח. הקשיבו היטב לְמה שאומרים הוא ועדתו:

 וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם: "רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' – וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (במדבר טז, ג).

המניעים של קורח היו מפוקפקים. הוא דיבר כמו דמוקרט, אבל רצה להיות אוטוקרט, שליט יחיד. הוא רצה להיות המנהיג במקום משה. אבל בנוסח דבריו יש רמז לבעיה שעל הפרק. עם ישראל הוא עם של יחידים חזקים. "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", כל כולם, כל אחד ואחד. כאלה היו תמיד, וכאלה עודם. בזה כוחם – ובזה גם חולשתם. מפעם לפעם הפגינו קושי לעבוד את ה'. אבל הם לא אהבו לעבוד אף אחד. הם היו "עם קשה עורף", ואנשים קשי עורף מתקשים לכרוע ולהשתחוות.

הנביאים לא השתחוו למלכים. מרדכי לא כרע ולא השתחווה להמן. המכבים סירבו להשתחוות ליוונים. ממשיכי דרכם מיאנו להשתחוות לרומאים. היהודים הם אינדיבידואליסטים מובהקים. משום כך, קשה לשעבד אותם. אבל משום כך גם קשה, קשה מאוד, למשול בהם ולהנהיגם.

משה גילה זאת בצעירותו, כשניסה לעזור לבני עמו ותגובתם הראשונה הייתה "מי שמך לאיש שר ושופט?". לכן הוא היסס כל כך לקבל על עצמו את הנהגת העם הזה, וארבע פעמים ניסה לסרב.

בעת כתיבת הדברים האלה (שלהי 2010, תחילת תשע"א) מתנהל בקֶרב יהדות ארה"ב ובריטניה פולמוס סוער בשאלה אם ראוי שהקהילה היהודית תשמיע קול צלול של תמיכה במדינת ישראל ובממשלתה, או שראוי שחילוקי הדעות העמוקים שיש בתוכה בנושא זה ישתקפו גם בתגובתה הפומבית.

דעתי היא שישראל זקוקה לתמיכתנו בשעה גורלית זו. אבל הפולמוס מיותר. עם ישראל הוא עם חזק של יחידים, שלאורך ההיסטוריה כמעט אף פעם לא הסכימו ביניהם על שום דבר. קשה, משום כך, להנהיג אותם; אבל קשה משום כך גם להביס אותם. אלו הם שני צדדיו של אותו מטבע. ואם, כפי שאנו מאמינים, ה' אוהב את עמו תמיד למרות כל פגמיו, הנוכל אנחנו לאהוב את עמֵנו-עצמֵנו פחות?

1. איך עיצבו החוויות שעבר משה בצעירותו את גישתו למנהיגות?
2. חשבו על מנהיגים אחרים בתנ"ך. אילו קווי דמיון, ואילו הבדלים, יש בין משה לבין מנהיגים אחרים כגון דוד המלך או יהושע?
3. מה אפשר ללמוד היום מניסיונו המנהיגותי של משה על המורכבות והאחריות הכרוכות בהנהגת קבוצה מגוונת ודעתנית?