מייאוש לתקווה

קטע קצר בפרשת השבוע שלנו היה לי, בשנותיי כרבה של יהדות אנגליה, לידיד נפש – ואם אומר שגם הציל את נפשי, אגזים רק מעט.

הנהגת ציבור אף פעם אינה משימה קלה; הנהגת ציבור יהודי קשה אף יותר; והנהגה רוחנית קשה מכולן. מנהיגים מפגינים בפומבי חזות רוגעת ונינוחה, אופטימית ועליזה. אבל מאחורי המסכה מתרגשות גם עלינו, מנהיגי הציבור, סערות נפש – כשאנו קולטים, שוב ושוב, כמה עמוקים הם השסעים בין הבריות, כמה סבוכות הן הבעיות, וכמה דק הקרח שאנחנו עומדים עליו. אולי לכל אדם יש רגעים כאלה בחייו: כשהוא יודע איפה הוא, ויודע איפה הוא רוצה להיות, אבל איננו רואה שום דרך המובילה מכאן לשם. ואז הוא רואה רק את הדרך היורדת אל הייאוש.

בכל פעם שהרגשתי כך, שַבתי ונזכרתי ברגע צורב בפרשתנו, רגע שמשה הגיע בו אל הדיוטה התחתונה במנהיגותו. הגורם המחולל היה פעוט לכאורה. העם עסק בפעילות החביבה עליו: תלונות על האוכל. בנוסטלגיה שכולה הונאה-עצמית העלו בני ישראל זיכרונות מתוקים על הדגים שאכלו במצרים, על הקישואים והאבטיחים והבצל והשום. מכוות השוט של עבודות הפרך התפוגגה לה מן הזיכרון. נשארו  רק חוויות קולינריות. חרון אפו של ה' יצא על כך, ואין זה פלא (במדבר יא, י). אבל משה, חרון אפו יצא מכלל חרון-אף והגיע לכדי התמוטטות רגשית ממש. כך אמר משה לה':

לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".

במדבר יא, יא-טו

דבריו אלה של משה משמשים אותי כקו האדום התחתון בסרגל המודד את מפלס הייאוש. כל אימת שהרגשתי שאינני יכול להמשיך עוד, הייתי קורא את הקטע הזה וחושב, "אם עוד לא הגעתי למצב כזה,  אני בסדר". יש משהו מחזק בידיעה שהמנהיג היהודי הגדול בהיסטוריה חווה עומק כזה של אפלה. אפשר ללמוד ממנה שאם אתה חש כישלון אין זה אומר שנכשלת; זה אומר רק עדיין לא הצלחת. ועל אחת כמה וכמה, תחושת כישלון אין משמעה שאתה כישלון. להפך: כישלונות באים למי שמסתכן – והנכונות להסתכן נדרשת מכל מי שרוצה להוביל לעולם טוב יותר, אפילו אם אינו הולך בגדולות. תחושת כישלון היא סימן שניסית והסתכנת.

מפליא לראות כיצד התנ"ך מתעד את הלילות האפלים הללו בחיי הנפש של כמה מגדולי גיבורי הרוח. משה לא היה הנביא היחיד ששאל נפשו למות. עוד שלושה התפללו על כך: אליהו (מל"א יט, ד); ירמיהו (ירמיהו כ, ז-יח) ויונה (יונה ד, ג).[1]

מזמורי תהילים, בייחוד אלו המיוחסים לדוד המלך, ספוגים ברגעי ייאוש:

"אֵלִי אֵלִי לָמָּה עֲזַבְתָּנִי?" (תהילים כב, ב).

"מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'" (קל, א).

"נֶחְשַׁבְתִּי עִם יוֹרְדֵי בוֹר ... שַׁתַּנִי בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת, בְּמַחֲשַׁכִּים, בִּמְצֹלוֹת" .

פח, ה–ז

המקרא מעביר לנו בסיפורים אלה מסר משחרר עמוק. אמונת ישראל איננה מַתכון לאושר ונחת. היא אינה מבטיחה מנוס מכאבי לב ומכאבי ראש. אין היא אותה "אפאתיה", חיים שלווים נטולי חשקים וכמיהות, שאיוו להם הסטואיקנים. גם אין היא סוללת דרך לנירוונה, המכבה את אש הרגש באמצעות כיבוי העצמי. בכל הדברים הללו יש יופי, ומשהו מהם אפשר למצוא בזרמים המיסטיים ביהדות. אך הם רחוקים ת"ק פרסה מגיבורי התנ"ך ומגיבורותיו.

למה? כי היהדות היא דתם של המבקשים לשנות את העולם. זוהי מן התופעות החריגות ביותר בתולדות האנושות. רוב הדתות עניינן קבלת העולם כפי שהוא. היהדות היא מחאה נגד העולם שיֶשְנוֹ, בשם העולם שראוי שיהיה. להיות יהודי פירושו לנסות לטבוע חותם, לשנות לטובה את חייהם של אנשים, לרפא משהו מן הצלקות שבעולמנו השבור. הצרה היא שאנשים אינם אוהבים שינוי. ועל כן כה מָרים היו חייהם של האנשים שניסו לשנות – משה ודוד, אליהו וירמיהו ויונה.

אנחנו יודעים מה גרם למשה להתייאש. הוא כבר התמודד עם אתגר דומה בעבר. בספר שמות, העם התאונן במילים דומות מאוד:

מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע, כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

שמות טז, ג

בפעם ההיא, משה לא חווה משבר. העם היה רעב והיה זקוק לאוכל. זו הייתה בקשה לגיטימית.

אך מאז קרו דברים. העם התעלה לפסגות רוחניות: מעמד הר סיני ובניית המשכן. הוא התקרב אל האלוהים כפי שלא התקרבה שום אומה מעולם. הפעם, העם גם לא היה רעב. תלונתו לא הייתה על כך שאין לו אוכל כלל. הרי היה לו מן. אבל הוא היה משעמם: "וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה; אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ!" (במדבר יא, ו). עם ישראל הגיע לשיאים רוחניים אך נותר אותו עם קשה עורף, כפוי טובה וקטן-מוחין שהיה.[2]

על כן הרגיש משה ששליחותו נכשלה, ושאין לה תוחלת. שליחותו הייתה לעזור לבני ישראל לכונן חברה שתהיה היפוכה של מצרים: חברה שתשחרר במקום לדכא, חברה שתכבד במקום לשעבד. הוא ניסה לעזור להם להשתנות, אבל הם לא השתנו. גרוע מכך: הם מצאו מפלט בזיכרונות אבסורד קסומים מפיתום ורעמסס, מבית העבדים הנורא: הדגים והשומים והקישואים וכל השאר. משה גילה שיותר ממה שקשה להוציא את בני ישראל ממצרים, קשה להוציא את מצרים מבני ישראל. אם העם לא השתנה עד כה, אפשר להניח שהוא כבר לא ישתנה. משה עמד פנים אל פנים לנוכח תבוסתו. הוא לא ראה טעם להמשיך.

ה' ניחם אותו. תחילה הורה לו לאסוף שבעים זקנים ולחלוק איתם בנטל ההנהגה. ואז אמר לו שלא ידאג בעניין האוכל. העם יקבל מייד אוכל מעניין – ובשפע. האוכל הגיע בדמות להקות ענק של שׂלווים.

מאַלף מכול הוא מה שקרה למשה לאחר מכן. דומה כאילו נעשה לאיש אחר. כאשר הזהיר אותו יהושע כי אלדד ומידד מתנבאים והדבר עלול לאיים על מנהיגותו, הוא ענה, "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי? וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר יא, כט). בפרק הבא, כאשר אחיו ואחותו החלו למתוח עליו ביקורת, הוא הגיב בשלווה גמורה. כאשר ה' העניש את מרים, הוא התפלל למענה. לא במקרה דווקא בנקודה הזאת בסיפורו הארוך של משה אומרת התורה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).

כך מעניקה לנו התורה עיון יוצא דופן בפסיכודינמיקה של משבר רגשי. הדבר הראשון שהיא מספרת לנו הוא שבתהום הייאוש חשוב לא להיות לבד. ה' ממלא בעצמו את תפקיד הרֵעַ-המנחם של משה. הוא אשר מושה את משה מיוון-המצולה של הייאוש. בדבריו אליו הוא מכוון היישר אל האבן הרובצת על ליבו. הוא אומר לו שבעתיד הוא לא יצטרך לשאת לבדו בנטל ההנהגה. יעזרו לו. ואז הוא מוסיף ואומר לו שלא יהיה מוטרד מן התלונה. העם יקבל תכף בשר רב כל כך עד שייצא מאפו, ולא יהין שוב להתלונן על האוכל.

העיקרון המהותי כאן הוא זה שחז"ל ניסחו במילים "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".[3] לכן מתעקשת ההלכה שלא נשאיר אנשים לבדם בשעה שהם פגיעים במיוחד. אנו מצווים לבקר חולים, לנחם אבלים, לשמוח בחגים עם הגלמודים ("הגר, היתום והאלמנה"), ולהכניס אורחים – מעשה שעליו נאמר שהוא "גדול מהקבלת פני שכינה". הייאוש, דווקא מפני שהוא מבודד את האדם מן החברה, מחריף כשהאדם נשאר לבד. איננו יודעים כיצד בדיוק עזרו שבעים הזקנים למשה. אבל עצם היותם איתו היה חֵלק מהמַרפא.

התורה אומרת לנו דבר נוסף: שחוויית הייאוש העמוק היא חוויה משַנת-אופי. כאשר ההערכה העצמית שלנו נשחקת לאבק, אנו מבינים פתאום שאיננו עומדים במרכז חיינו. מרכז חיינו הוא הזולת, הוא הערכים, והוא תחושת השליחות או הייעוד. החשוב הוא מטרתנו, לא עצמֵנו. זהו רעיון הענווה. מימרה חכמה המיוחסת לסופר ק"ס לואיס מנסחת זאת היטב: ענווה אין פירושה לחשוב את עצמך פחוּת, אלא לחשוב על עצמך פחוֹת.

משהגיע אדם אל הנקודה הזאת, גם אם נתיבו אליה היה נתיב חתחתים ותלאות, הרי הוא חזק מכפי שהאמין שאפשר להיות. הוא למד לא להיות עבד לדימוי העצמי שלו. הוא למד שלא לחשוב כלל במונחים של דימוי עצמי. לכך התכוון ר' יוחנן באומרו, "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא – שם אתה מוצא ענוותנותו".[4]  גדוּלה היא חיים המופנים כלפי חוץ, שבהם סבלם של אחרים חשוב לנו מזה שלנו. חותמה של הגדולה הוא השילוב בין עוצמה לבין נועם הליכות, והוא מן הכוחות המרפאים ביותר בחיי האדם.

משה חשב שחייו הם כישלון. כדאי לזכור זאת בכל פעם שאנחנו חושבים כך על חיינו שלנו. מסעו מן הייאוש אל העוצמה המרסנת את העצמי הוא מן העלילות הפסיכולוגיות הגדולות שבתורה: מדריך על-זמני לבניינה של תקווה.

[1] ועליהם נוסף כמובן איוב, אך איוב לא היה נביא ועל פי מפרשים רבים גם לא היה יהודי. ספר איוב עוסק בשאלה אחרת לגמרי, שאלת 'צדיק ורע לו', שהיא שאלה על אלוהים, לא על האדם.

[2] שימו לב שהכתוב מייחס את התלונה ל"אספסוף", שעל פי חלק מהמפרשים הוא ה"ערב רב" שנספח על בני ישראל בצאתם ממצרים.

[3] ברכות ה ע"ב.

[4] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב), דברים י, יז.

1. למה לדעתכם התורה כוללת סיפורים על התמודדות של מנהיגינו עם כישלון וייאוש?
2. האם חוויתם פעם תסכול וכישלון כמו משה בפרשתנו?
3. התוכלו להיעזר, בעתות משבר אישי, במשהו מן הרעיונות שה' העביר למשה כשהיה נתון במשבר?