שני סיפורי יצירה

התורה מתארת שני מעשים של יצירה: בריאת העולם בידי אלוהים – והקמת המשכן, גלגולו הראשון והנייד של המקדש, בידי בני ישראל.

הקשר בין השניים אינו מקרי. כפי שהראו מפַרשים רבים, התורה יצרה מקבילות מילוליות רבות בין הסיפורים. התוצאה אינה משאירה מקום לטעוּת. הקמת המשכן משקפת את בריאת העולם. כשם שאלוהים ברא את העולם, כך הוא הנחה את בני ישראל לבנות את המשכן. זהו המעשה המשותף, הבונה והגדול הראשון שלהם מאז חצו את ים סוף, יצאו מתחומיה של מצרים ונכנסו לתחומם החדש כעַם האלוהים. כשם שהעולם התחיל במעשה של יצירה, כך מתחילה גם ההיסטוריה היהודית, תולדותיו של עם גאוּל:

מילות המפתח – לעשות, לראות, לכלות, לברך, לקדש, מלאכה, והנה – הן אותן מילים בשני הסיפורים. משתמע מכך שעשיית המשכן הייתה לבני ישראל מה שבריאת העולם הייתה לאלוהים.

אך ישנו גם פער, והוא עצום. סיפור בריאת העולם מקופל ב-34 פסוקים (בראשית א, ושלושת הפסוקים הראשונים בבראשית ב). סיפור בניית המשכן משתרע על פני מאות פסוקים, לאורך יותר מחמש פרשות (תרומה, תצווה, חלק מכי תישא, ויקהל ופקודי); הוא ארוך פי עשרה ויותר מסיפור הבריאה. מדוע? הרי העולם עצום, והמשכן צמצום – מבנה צנוע של מוטות ויריעות שאפשר היה לפרקו ולשאת אותו ממקום למקום במסעות במדבר. אם המקום שהתורה מקצה לנושא מסוים מעיד על החשיבות שהיא מייחסת לו, מדוע הקדישה שטח וזמן רבים כל כך למשכן הקטן, וכה מעטים לעולם הגדול?

התשובה עמוקה. התורה איננה ספרוֹ של האדם על אלוהים. היא ספרו של אלוהים על האדם. בורא אינסופי וכול-יכול אינו מתקשה לברוא בית לאנושות. אך מה קשה לבני אדם, סופיים ופגיעים שכמונו, ליצור מקום לאלוהים! אבל זו בדיוק היא התכלית – לא רק של המשכן, אלא של התורה כולה. מדרש חז"ל (תנחומא בובר, נשא, כד) מציג זאת בציוריות:

"וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה [לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן]" (במדבר ז, א). רבי [יהודה הנשיא] אומר, כל מקום שנאמר "וַיהי" – דבר חדש הוא. ור' שמעון בר יוחאי אומר, כל מקום שהוא אומר "וַיהי" – דבר שהיה ופסק להרבה ימים, וחזר להיות לכמות שהיה.

זהו שאמר הכתוב "בָּאתִי לְגַנִּי [אֲחֹתִי כַלָּה]" (שיר השירים ה, א). בשעה שברא הקב"ה העולם, הִתְאַוָּה שיהא לו דירה בתחתונים [=על פני האדמה] כשם שיש לו בעליונים. קרא את אדם וצִוָּהוּ ואמר לו, "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב, טז-יז) – ועבר על ציוויו. אמר לו הקב"ה, "כך נִתאוֵיתי, כשם שיש לי דירה בעליונים כך יהא לי בתחתונים, ודבר אחד צויתי אותך, ולא שמרת אותו!" מיד סילק הקב"ה שכינתו לרקיע...

המדרש ממשיך כאן ומונה את חטאיה הבאים של האנושות. כל אחד מהם גרם לאלוהים להרחיק את שכינתו מהארץ לרקיע גבוה עוד יותר. עד שהגיעו אברהם וצאצאיו, וכל אחד מהם, מדור לדור, גרם להחזרת השכינה צעד נוסף אל עבר הארץ. לבסוף,

עמד משה והוריד את השכינה. אימתי? כשהוקם המשכן. אמר הקב"ה, "בָּאתִי לְגַנִּי [אֲחֹתִי כַלָּה]" – לדבָר שהייתי מִתאוה לי [מבראשית]". וזה הוא "וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה", מכאן אמר ר' שמעון בן יוחאי, אין "וַיהי" אלא דבר שהיה ונפסק להרבה ימים וחזר לכמות שהיה.

עשיית המשכּן, אותו משכן קטן ורעוע, הייתה מאורע בעל חשיבות קוסמית. היא הורידה את השכינה מהשמיים לארץ (והרי "משכן" ו"שכינה" שורש אחד להם). ועדיין, איך עלֵינו להבין רעיון זה? התשובה טמונה באחת ממילות המפתח של התורה, המילה "קדוש".

כפי שלימדו המקובלים, בריאה העולם הייתה כרוכה בהצטמצמותו של הבורא. המילה "עולם" עומדת בזיקה ישירה למילה "נעלם". שכן כדי שיתקיים עולם, על הבורא להיעלם מבחינה מסוימת; קיומם של רצון חופשי, בחירה ואחריות מוסרית מחייב שנוכחותו של האל לא תהיה מוחשית וטוטלית. כשבני ישראל שמעו את קול האל בהר סיני הם אמרו למשה "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱ-לֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, טו). השכינה הישירה והבלתי-אמצעית של האל מציפה עד לבלי שׂאת.

האינסופי דוחק את הסופי. אלוהים כמוהו כהורֶה; ורק כאשר הורה משחרר את הילד, יכול הילד ללמוד ללכת. השחרור פירושו בהכרח שהפעוט ידדה וימעד. אבל לא לעַד. בסופו של דבר ילמד ללכת. כך הוא גם בצורות אחרות של לימוד-באמצעות-עשייה. שלב אחר שלב חייבת האם וחייב האב לסגת עוד צעד ועוד אחד ולהניח לילדם לגדול. כך צריך גם האל לנהוג באנושות, בבניו ובנותיו העשויים בצלמו, עד שהאדם ייעשה שותפו של האל בבריאה. הבריאה היא מעשה של צמצום, שאלוהים מגביל בו את עצמו.

אלא שהדבר יוצר פרדוקס. אם אלוהים נוכח בכל מקום, לא נותר מקום לבני האדם. אבל אם אלוהים אינו נוכח בשום מקום, איך תדענו האנושות? איך תגיע אליו, איך תתקרב אליו? איך יבין האדם מה ה' דורש ממנו? התשובה, הנרמזת כבר בסיפור הבריאה, היא שהאל שומר בכמה ממדים תחום לעצמו בלבד. הממד האחד הוא הזמן. כאן תוחם לו האל את היום השביעי (ובהמשך התורה את החודש השביעי, השנה השביעית, ושנת היובל שבתום שבע שביעיות שנים). הממד השני הוא העמים. משנחלקה האנושות ללשונות ולציוויליזציות רבות, ייחד לו אלוהים את בני בריתו, את עם ישראל. הממד השלישי הוא המרחב. וזהו המִשכּן. מקום שכינתו המיוחד לו על פני האדמה ובתוך בני ישראל. כל אחד מהמתחמים הללו קדוש; כלומר, שכינת האל מגיחה בו מן הנֶעֱלָם אל הנִגְלֶה. מה ששַבת היא לזמן, המשכן הוא למרחב: קדוש, נבדל, מתחם האל. הקדוש הוא הזירה המטפיזית שבה נפגשים שמיים וארץ.

למפגש זה יש פרמטרים מפורטים. כאן מושל האל; כאן לא רודה האדם. על כן, המפגש קשור בוויתור של האדם על רצונו היוצר. אין בו מקום ליוזמה פרטית אנושית. על כן, בהמשך סיפור המשכן, ימותו נדב ואביהוא בני אהרן בהביאם "לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם" (ויקרא י, א). כי בעוד החול הוא הזמן והמקום שבהם אלוהים מגביל את עצמו כדי ליצור מקום לאדם – הנֵּה הקודש הוא הזמן והמקום שבהם מגביל את עצמו האדם כדי ליצור מקום לאלוהים.

על כן, בניית המשכן בידי בני ישראל היא מקבילתה של בריאת העולם בידי אלוהים. שניהם היו מעשים של ויתור, שבהם הצד היוצר פינה מקום לצד האחר. הפירוט הרב שנוקטת התורה במעשה המשכן נועד להראות ולהדגיש ששום פרט במפעל הזה לא נעשה ביוזמתם של משה, בצלאל או מי מבני ישראל. מכאן העדר ההקבלה בהיבט אחד מכריע. בעוד אחרי בריאת העולם אנו קוראים "וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת כׇּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד", הנה אחרי בניית המשכן הנוסח הוא "וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כל הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'".

כשהדברים מגיעים אל הקודש, "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" הוא המקבילה האנושית ל"טוֹב מְאֹד" האלוהי. החול הוא התחום שאלוהים מפַנה לאדם. הקודש הוא התחום שאנו מפנים לאלוהים.

1. מדוע לדעתכם מקדישה התורה לבניית המשכן מקום גדול בהרבה מזה שהיא מקצה לבריאת העולם כולו?
2. מהו מובָנה של יצירת מקום לאלוהים בחיי השגרה העמוסים שלנו?
3. בני ישראל קיבלו מה' הנחיות מדויקות לבניית המשכן. מדוע לא יכלו להשתמש ביצירתיות העצמית שלהם?