שלושת הקולות של היהדות

פרק יט בספר ויקרא הוא הצהרה מוסרית ראשונה במעלה. מַעייניו של פרק זה, הפותח את פרשתנו, נתונים לַצודק, לטוב ולקדוש. מרוכזים בו כמה מצווי המוסר הגדולים של התורה, כגון "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (פסוק יח); "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לד).

אבל זהו גם פרק מוזר ביותר. תוכנו נראה כאוסף אקראי של מצוות, שלרבות מהן אין כל קשר למוסר, וגם הקשר שלהן לקדושה קלוש:

בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם,

שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם,

וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיך.

ויקרא פסוק יט

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם.

לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ.

לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ.

ויקרא פסוקים כו-כז

ועוד ועוד. מה לחוקים אלה ולטוּב, לצדק ולקודש?

כדי לענות על שאלה זו עלינו להסכין לקפיצה תודעתית מהעולם המוכר לנו אל חזונה המוסרי-חברתי-רוחני הייחודי של התורה.

הציוויליזציה המערבית ניסתה פעמים רבות לנסח לעצמה מערכת מוסר. היו שהתמקדו ברציונליות, והיו שהתמקדו ברגשות כגון סימפתיה ואמפתיה. לדידם של אחדים העיקרון המרכזי היה מתן שירות למדינה או לחברה, לדידם של אחרים העיקר הוא החובה המוסרית, ובעיני קבוצה אחרת העיקרון המנחה הוא מרב האושר למרב האנשים. המשותף לכולם הוא חתירה לפשטות מוסרית.

וביהדות – ההפך. היהדות תובעת מורכבות מוסרית. החיים המוסריים אינם קלים. לפעמים חובות מתנגשות זו בזו. לפעמים נאמנויות נעשות סותרות. יש שהשכל אומר דבר אחד, והרגש דבר אחר. במבנה העומק של מערכת המוסר היהודית אפשר להבחין בשלוש רגישויות מוסריות שונות, שלכל אחת מהן קול משלה ולקסיקון משלה: האתיקה של המלך, האתיקה של הכוהן, ויסודית מכולן, האתיקה של הנביא.

הנביאים ירמיהו ויחזקאל עמדו על אבחנה זו:

כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן, וְעֵצָה מֵחָכָם, וְדָבָר מִנָּבִיא.

ירמיהו יח, יח

וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא, וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן, וְעֵצָה מִזְּקֵנִים.

יחזקאל ז, כו

שניהם מבחינים בין כוהן, חכם (או זקן) ונביא, ושניהם מייחסים להם דברים דומים. הכוהנים חושבים, על פי אבחנתם של ירמיהו ויחזקאל, במונחים של "תורה"; לנביא יש "דבר" או "חזון"; ולחכמים ולזקנים – "עצה". מה פשר חלוקה זו?

המלכים וחצרותיהם מקושרים במסורת המקרא עם חוכמה, עצה ודומותיהן. ספרים אחדים בתנ"ך מעלים על נס את החוכמה ומכונים לעתים "ספרות החוכמה". בראשם ספרי משלי וקהלת, שהמסורת מייחסת למלך שלמה החכם מכל אדם. המושג "חוכמה" מכוון במקורותינו הקדומים בעיקר לגוף הידע האוניברסלי, וספרות החוכמה היא הדבר הקרוב ביותר שיש בתנ"ך לספרויות אחרות במזרח הקדום ולספרות ההלניסטית. היא מעשית, פרגמטית, מבוססת על ניסיון והתבוננות. היא שקולה וזהירה. היא מספקת מרשם לחיים שלווים ובטוחים, חיים שאין בהם הפרזות וגלישה אל הקצוות וכמעט שאין בהם דרמה או תמורות. זהו קולה של החוכמה, סגולתו של המלך.

הקול הנבואי שונה בתכלית. הוא נלהב, חריף, רדיקלי בביקורת שהוא מותח על השימוש לרעה בכוח ועל אופייה הנצלני של תאוות הבצע. הנביא מדבר בשם העם, ושכבותיו נטולות-הקול במיוחד: העניים, הנרמסים, המנוצלים. הוא חושב על החיים המוסריים במונחים של יחסים: בין אלוהים לאדם, ובין בני אדם. מילות המפתח שלו הן צדק (כלומר צדק חלוקתי), משפט (כלומר צדק של גמול), חסד ורחמים. לנביא יש אינטליגנציה רגשית, סימפתיה ואמפתיה, והוא חש על בשרו את הדוַוי של הגלמודים והנדכאים. הנבואה לעולם איננה מופשטת. בארגז הכלים שלה אין צווים קטגוריים. היא נענית למציאות כאן ועכשיו. הכוהן שומע את דבר האלוהים הנכון לכל הזמנים כולם; הנביא – את דבר האלוהים הנכון לרגע זה.

שונה משתיהן האתיקה הכוהנית והאתיקה של הקדושה באופן כללי. שני פעלים עיקריים מאפיינים את עבודתו של הכוהן: "להבדיל" ו"להורות". הנה כך: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר, וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י, י-יא). להורות – כלומר ללמד, להיות מורים, וגם, במקרים מסוימים, להיות שופטים. קודש וחול, טמא וטהור: אלו הן קטגוריות המפתח בעולמו של הכוהן.

הקטע החשוב ביותר בתורה המדבר בקול הכוהני הוא דווקא פרק א בספר בראשית, סיפור הבריאה הראשון. גם כאן "להבדיל" הוא פועל מפתח. הוא מופיע חמש פעמים. אלוהים מבדיל בין אור לחושך, בין המים אשר מעל לרקיע למים אשר מתחת לרקיע, בין יום ללילה. מילות מפתח נוספות הן "לברך" –  אלוהים מברך את החיות, את האדם ואת היום השביעי – ו"לקדש", אלוהים מקדש בסוף הבריאה את השבת. מכאן ואילך, רוב רובם של השימושים בפועל הבדיל ובשורש קד"ש בתורה יבוא בהקשר כוהני; והכוהנים הם אשר יברכו את העם.

קשר לשוני זה של בראשית א למעשי הכוהנים אינו מקרי. משימתו של הכוהן דומה למשימתו של אלוהים בבריאה: להבדיל, ובאמצעות ההבדלה להפוך את התוהו לסדר. הכוהן מסמן גבולות בזמן ובמרחב. יש זמנים קדושים ומקומות קדושים, ולכל זמן ומקום יש מהות שלמה משלו, משבצת משלו במערכת הכוללת של הדברים. פעולתו של הכוהן היא מחאה על טשטוש הגבולות שהיה רווח בדתות האליליות – הטשטוש בין המינים, בין חיים למוות, בין אלים לבני אדם ועוד ועוד. לדידו של הכוהן, חטא הוא מעשה שנעשה במקום הלא נכון, ועונשו הוא גלות, סילוק של אדם ממקומו הנכון. חֶברה טובה היא מבחינתו של הכוהן חברה שכל דבר בה נמצא במקומו המיועד. לכוהן יש רגישות מיוחדת כלפי הנוכרי, הגֵר: האדם שאין לו מקום משלו.

אם נחזור עתה לפרשת קדושים, לפרק יט שפתחנו בו, נגלה את הגיונו המיוחד. האוסף המוזר של המצוות הנמנות בו איננו מוזר כלל. קוד הקדושה מחשיב את האהבה והצדק כחלק מהחזון השלם של יקום מסודר שבו לכל עצם, אדם ומעשה יש מקום הולם. כל טשטוש גבולות מאיים על הסדר הזה; כל ערבוב בין סוגי בהמות, בין מיני צמחים, בין טיפוסי אריגים; כל ערבוב בין חיים למוות, כגון השחתה מכוונת של גוף האדם, או אכילת הדם שהיא שימוש בסמל ההמתה לצורך הזנת החי.

בעולמה החילוני של התרבות המערבית אנו מכירים בעיקר את קול החוכמה. זהו המכנה המשותף לספרי משלי וקהלת ולהוגים הגדולים של המערב, מאריסטו דרך מרקוס אורליוס עד מונטיין. אנחנו מכירים גם את הקול הנבואי ואת מה שאיינשטיין כינה, בדַברו על עם ישראל, "אהבתו הכמעט קנאית לצדק". ברעיון הכוהני, לעומת זאת, אנו נתקלים הרבה פחות. לפי הרעיון הכוהני, ממש כפי שישנו סדר מדעי המארגן את הטבע, כן ישנו סדר מוסרי – סדר העשוי משמירת ההבדלים בין הנבדלים ומהקפדה על הגבולות שיצר אלוהים בבוראו את העולם ובאומרו כי טוב.

הקול הכוהני איננו זניח ביהדות. הוא מרכזי וחיוני. זהו קולו של הפרק הראשון בתורה. זהו הקול שהגדיר את ייעודו של עם ישראל כ"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". הוא מאפיין את ספר ויקרא, החומש העומד בלב התורה. ובעוד הרוח הנבואית מרחפת על פני האגדה, הקול הכוהני מושל בהלכה. ה"תורה" עצמה מזוהה, כפי שראינו בדברי ירמיהו ויחזקאל, עם הכוהנים, ושמה, הגזור מהפועל "להורות", הוא מילה כוהנית.

אולי רעיונות האקולוגיה המתחדשים בדורנו יעזרו לנו להבין טוב יותר את החזון הכוהני ואת קוד הקדושה שלו. אלה כְּאלה רואים באתיקה לא רק חוכמה מעשית או דרישה נבואית לצדק ולחסד בין בני האדם, אלא גם כיבוד המבנה העמוק – האונטולוגיה הקדושה – של ההוויה. עולם מסודר הוא עולם מוסרי, עולם הנתון בשלום עם בוראו ועם עצמו.

הבה נחשוב על קולותיהם של המלך, הנביא והכוהן המוכרים לנו מן התנ"ך.

1. האם קורה שאתם שומעים בהם יותר מאחד מן הקולות הללו, וכל אחד מאיר את המציאות באור משלו?
2. מה נותנת לנו ההבנה על הקולות השונים ועל מהותו המדויקת של הקול הכוהני בקוראנו את דיני הקדושה?
3. עם איזה משלושת הקולות – קול החוכמה המוסרית, קול הלהט המוסרי, והקול המבחין והמסדר – אתם מזדהים יותר כשאתם צריכים לקבל החלטות?