סיפור על ארבע ערים

בין המבול לבין קריאת "לך לך" לאברהם, בין הברית האוניברסלית עם נוח לבין הברית הייחודית עם עם אחד, מציגה לנו התורה את הסיפור המוזר והמסקרן על מגדל בבל:

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, "הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה". וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן, וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ, "הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ".

בראשית יא, א-ד

אני רוצה הפעם לעיין בסיפור מגדל בבל לא בפני עצמו, אלא כחלק ממהלך רחב שהוא כלול בו. שכן מגדל בבל הוא המערכה השנייה בדרמה בת ארבע מערכות, דרמה המפכָּה לאורכו של ספר בראשית. מדובר בכתב-פולמוס נגד הָעיר וכל מה שהיה כרוך בה בעולם העתיק. זו דרמה האומרת לנו, כך נדמה: העיר איננה המקום לחפש בו את אלוהים.

המערכה הראשונה מתחילה בשני ילדי האדם הראשונים. קין והבל מביאים שניהם מנחות לה'. ה' שועה למנחתו של הבל, ולא לזו של קין. בכעסו רוצח קין את הבל. ה' מטיח בו את אשמתו: "קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". הוא גוזר על קין עונש, "נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ". קין יוצא "מִלִּפְנֵי ה'" ומתיישב "בְּאֶרֶץ נוֹד קִדְמַת עֵדֶן". והכתוב ממשיך מייד ואומר:

וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ. וַיְהִי [קין] בֹּנֶה עִיר וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר כְּשֵׁם בְּנוֹ חֲנוֹךְ.

בראשית ד, יז

העיר הראשונה נוסדה בידי הרוצח הראשון, רוצח-אחיו. העיר נולדה בדם.

מתבקשת ההקבלה בין סיפור זה לאגדת ייסודה של רומא בידי רומולוס שהרג את אחיו רֶמוס; אבל ההקבלה נגמרת בזה. סיפורה של רומא – סיפור על ילדים שאביהם היה אחד מן האלים, דודם הפקיר אותם למוות, וזאבים גידלום – הוא מיתוס מכונן טיפוסי, אגדה המסבירה את ראשיתה של עיר מסוימת, שכרבות אחרות כוללת גיבור, שפיכות דמים, והפיכה של סדר מבוסס. סיפור קין אינו מיתוס מכונן, כי התורה איננה מתעניינת בעירו של קין, ואיננה מאדירה מעשי אלימות. הסיפור הוא היפוכו של מיתוס מכונן. הוא ביקורת על הערים, על עצם מהותן. העובדה החשובה ביותר לגבי העיר הראשונה, על פי התורה, היא שהיא נבנתה מתוך קריאת תגר על רצון האל. קין נידון לחיי נדודים, אך התיישב במקום אחד ובנה עיר.

המערכה השלישית דרמטית יותר מפני שהיא מפורטת יותר. זוהי סדום, הגדולה או החשובה בערי כיכר הירדן. שם קבע את ביתו לוט, אחיינו של אברהם. במפגשנו הראשון עם לוט, בפרק יג, יש מריבה בין רועי אברהם לרועי לוט. אברהם מציע שהם ייפרדו. לוט רואה את השפע המזומן לו בכיכר הירדן:

וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה – לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה – כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר.

בראשית יג, י

הוא מחליט אפוא להשתקע שם. מיד מסופר לנו כי אנשי סדום "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד" (יג, יג). בבחירה בין עושר למוסר, לוט הכריע בטיפשות למען הראשון.

חמישה פרקים עוברים עד לסצנה הגדולה שבה ה' מודיע על תוכניתו להרוס את העיר ואברהם מתמקח איתו. אולי יש שם חמישים צדיקים? לא? אז אולי עשרה? איך יכול ה' להשחית עיר שלמה? "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (יח, כה). ה' מסכים שאם יימצאו בעיר עשרה צדיקים, הוא לא ישחית אותה. בפרק הבא אנו רואים כיצד שניים משלושת המלאכים שביקרו אצל אברהם מגיעים לביתו של לוט בסדום. סמוך לאחר מכן מתרחש מחזה ביעותים:

טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל הַבַּיִת מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם מִקָּצֶה, וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, "אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם!"

בראשית יט, ד-ה

מתברר שאין צדיקים בסדום. שלוש פעמים מדגיש הכתוב כי כל אנשי סדום נאספו לביצוע הפשע. "וְאַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם", "מִנַּעַר וְעַד זָקֵן", "כָּל הָעָם מִקָּצֶה".

התמונה מצטברת ומצטיירת. אנשי סדום אינם אוהבים זרים. הם אינם סבורים שהללו מוגנים על פי חוק, או לפחות על פי מוסכמות הכנסת האורחים. הם תבעו לנצל את האורחים מינית, ובמשתמע – גם באלימות. ישנו גם עניין ההמון, הקהל, האספסוף. כשאנשים נעשים חלק מקהל הם מסוגלים לבצע פשעים שלא היו חולמים לבצע כיחידים. עצם צפיפות האוכלוסייה בערים היא סכנה מוסרית בפני עצמה. קהלים המידרדרים לתהומות שכיחים מקהלים המגיעים יחד להתעלוּת. על כן החליט אברהם מלכתחילה לחיות הרחק מהריכוז העירוני. הוא יצא למלחמה למען סדום (במלחמת ארבעת המלכים עם החמישה, בפרק יד), ומתפלל לה' למען תושביה, אבל לגור שם – זה לא. לא במקרה איש מן האבות והאימהות לא היה עירוני.

המערכה הרביעית היא כמובן מצרים, שיוסף הובא אליה כעבד ושירת בה בבית פוטיפר. אשת פוטיפר ניסתה שם לפתותו, וכשחמק ממנה האשימה אותה בפשע שלא ביצע – והוא נענש עליו ונכלא. תיאורי מצרים בספר בראשית, להבדיל מאלה שבספר שמות, אינם מדברים על אלימות; אבל סיפור יוסף מלמד בבירור שהיו שם הפקרות מינית ועוול. 

זהו ההקשר שבו עלינו להבין את סיפור מגדל בבל. הוא מעוגן בהיסטוריה ממשית, בזמן ומקום מוכרים. מסופוטמיה, ערש התרבות, ידועה בערי-המדינה שלה. אוּר, מקום מוצאם של אברהם ומשפחתו, הייתה אחת מהן. הגדולה מכולן הייתה בבל. התורה אף מתארת, בסיפור מגדל בבל, את פריצת הדרך הטכנולוגית שאפשרה את בניין הערים: המצאת לבני החֵמָר המתקשות בחום הכבשן.

גם רעיון ה"מגדל וראשו בשמַים" מתאר תופעה ממשית ששרידיה מצויים בשטח: הזיקוראתים, אותם מגדלים מקודשים בעלי בסיס רחב וקודקוד צר, שלטו בקו הרקיע של ערי עמק הפרת והחידקל התחתון. הזיקוראת היה מעין הר-קודש מלאכותי, והמלך היה מקיים בו את מגעיו עם האלים. הזיקוראת בבבל, שאליו מתייחס הסיפור שלנו, היה מן הגדולים שבזיקוראתים. היו בו שבע קומות, גובהו היה למעלה ממאה מטרים, והוא מתואר בתעודות עתיקות רבות, לא ישראליות, כ"מגיע" לשמיים ואף כמי ש"מתחרה" בהם.

להבדיל משלוש הערים האחרות בסיפור-המסגרת שלנו, בוני בבל לא חוללו פשע מובהק. העניין כאן עדין יותר. ניזכר מה אמרו בוני המגדל:

.הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם, פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ 

בראשית יא, ד

יש כאן שלושה יסודות שהתורה רואה כשגויים. האחד הוא "וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם". שמות הם דבר שאחרים נותנים לנו. איננו עושים לעצמנו שמות. אנו נרמזים כאן שאנשי תרבויות-העיר של מסופוטמיה הקדומה סגדו, בעצם, להתגלמויות סמליות שלהם-עצמם. אמיל דורקהיים, מאבות הסוציולוגיה, ראה כך את הדתות. תפקיד הדת, גרס, ללכד את הקבוצה החברתית – ומושאי הפולחן הם ייצוגים המגלמים קבוצה זו. התורה רואה פולחן כזה כעבודת אלילים.

השגיאה השנייה טמונה ברצון לבנות "מִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם". הצורך להבדיל בין תחומים הוא מיסודות סיפור הבריאה בפרק הראשון של ספר בראשית. יש סדר, והוא קדוש. יש שמיים ויש ארץ, ומחובתנו לשומרם נבדלים זה מזה:

".הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה' – וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם"

תהילים קטו, טז

פירושו המקורי של השם בבל הוא שער האל. התורה מציעה לשם זה אטימולוגיה אחרת, עברית, המבקשת לומר דבר עקרוני: בבל לשון בְּלִילה, בלבול. התורה קושרת זאת בעונשה של בבל – בלילת השפות. אך הבלבול אינו רק העונש, אלא גם החטא: בוני המגדל ניסו לבלול ולבלבל בין שמיים וארץ, ונענשו בבלילת שפתם. מעניין לראות כמה דומה השורש בל"ל (והשם בבל) לשורש בד"ל. שני הפכים, שרק אות אמצעית מבדילה ביניהם. בבריאת העולם אלוהים "הבדיל" בין חושך לאור, בין המים שמתחת לרקיע לבין המים אשר מעליו, בין היום ללילה, בין האור לחושך. בוני בבל ביקשו לבטל את ההבדל, לבלול ולבלבל.

שגיאתם השלישית של הבונים הייתה הרתיעה שלהם "פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ". ניסיונם למנוע התפזרות במרחב היה ניסיון לסכל את מצוות אלוהים לאדם, ואחריו לנוח, "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א, כח; ט, א). נראה שבמצווה זו גלומה התנגדות עקרונית לריכוז בערים גדולות. התורה, כך נדמה, אומרת: אין צורך שתתרכזו בסביבה אורבנית. האבות היו רועים. הם עברו ממקום למקום. הם גרו באוהלים. הם בילו את רוב זמנם לבד, הרחק משאון הכרך, במקומות שקטים שאפשר להתייחד בהם עם האלוהים.

ספר בראשית מציג לנו, אם כן, סיפור על ארבע ערים: חנוך, בבל, סדום ועיר מצרים. אין זה נושא זוטר בספר. זהו נושא מרכזי בו. התורה מספרת לנו כאן, במשתמע, איך ולמה נולד המונותיאיזם האברהמי.

חברות הציידים-לקטים היו שוויוניות יחסית. אך המהפכה החקלאית הביאה עמה את חלוקת העבודה, את  עודפי הייצור, את המסחר ומרכזי הסחר – ומתוך כך, את התפלגותו הבלתי-שוויונית המובהקת של העושר, שהתרכז בערים, ואת היררכיית הכוח בחברה. זוהי הציוויליזציה המאורגנת, והיא התאפיינה בתופעות רבות, לא כולן מרנינות.

אחת מהן היא הפוליתיאיזם המבקש לתת צידוק שמימי להיררכיה החברתית. השליטים שמו עצמם אלים-למחצה: עוד דוגמה לבלילה, לטשטוש הגבול בין שמיים וארץ. הכסף והכוח הם שהיו חשובים שם: ההון והאון. ובני האדם – לא ליחידים נחשבו, אלא להמון. אוכלוסיות שלמות שועבדו כדי לבנות מונומנטים עצומים של פיאור עצמי. בבל, במובן זה, הייתה המבשרת של מצרים הפרעונית, שהתורה תפגיש אותנו עמה כעבור כמה וכמה פרקים וכמה וכמה מאות שנים.

העיר היא, בקיצור, סביבה השוללת מהאדם את אנושיותו, כר להתפתחות תרבות שבה אנשים סוגדים לייצוגים סמליים של עצמם.

המקרא אינו מתנגד לערים באשר הן. עיר יכולה גם להיות בית לשכינת האל. כזאת היא, במיוחד, ירושלים. אבל ממקומו של ספר בראשית על במת ההיסטוריה, ירושלים עוד סוגה בערפילי העתיד.

אבחנה בעלת חשיבות מיוחדת לזמננו היא זו שיצר הסוציולוג פרדיננד טוניס בין קהילה (גֵמַיינְשַׁפט) לבין חברה (גֶזֶלְשַׁפְט). בקהילה מתקיימים יחסי פנים-אל-פנים בין אנשים המכירים זה את זה וערֵבים זה לזה. החברה, במינוחו של טוניס, היא סביבה אַל-אישית, שאנשים משתייכים אליה לתועלתם, אך נותרים, מהותית, זרים זה לזה.

התורה – וזהו אחד ממפעליה הגדולים – מכוננת קהילות כאלו, קהילות של פנים-אל-פנים, גם בערים. כי רק כאשר אנחנו מתייחסים זה לזה כבני אדם, כיחידים המלוכדים בברית, אנו יכולים להתחסן מפני חטאי העיר – שנותרו כשהיו בימי קדם: הפקרות מינית, פולחן לאלילי הכזב של הכסף והכוח, התייחסות לאנשים כאל סחורות, והרעיון שיש שווים יותר ושווים פחות.

זוהי בבל, אז ועכשיו, והיא מובילה לבלבול ולביקוע של המשפחה האנושית.

1. מה היה לדעתכם חטאם של בוני מגדל בבל?
2. האם אתם מסכימים עם הרב זקס בדבר הפוטנציאל השלילי של הערים בימינו?
3. איך נוכל ליצור ערים גדולות ופורחות שתושביהן הם אנשים טובים יותר?