להאזין
לשתף
פרשת יתרו מתעדת רגע מהפכני שבו אלוהים, בורא שמיים וארץ, נקשר בהסכם מחייב-הדדית עם אומה, בני ישראל – הסכם שאנו קוראים לו ברית.
אין זו הברית הראשונה בתורה. אלוהים כבר כרת ברית עם נוח, ודרכו עם האנושות כולו. הוא כרת ברית נוספת עם אברהם, שמילת העורלה שימשה בה אות. אבל הבריתות ההן לא היו הדדיות לגמרי. שכן אלוהים לא ביקש את הסכמתו של נוח, אף לא חיכה להיענותו של אברהם.
הברית בהר סיני הייתה אחרת. לראשונה רצה אלוהים כי הברית תהיה הדדית לחלוטין, כלומר שגם הצד השני יקבל אותה מתוך רצון חופשי. ולכן גם לפני מעמד הר סיני וגם אחריו ציווה ה' על משה לוודא שהעם באמת מסכים.
זהו עניין יסודי. אלוהים רוצה למשול בצדק, לא בכוח. האל שהוציא לחופשי עַם משועבד רוצה שבני אדם חופשיים יעבדו אותו מרצונם החופשי. "אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו".[1]
בהר סיני נולד אם כן העיקרון אשר תואר כעבור אלפי שנים בידי תומס ג'פרסון בהכרזת העצמאות של ארצות הברית: הרעיון שמושלים וממשלות "שואבים את זכויותיהם הצודקות מהסכמתם של הנשלטים". על כן הייתה ברית סיני מותנית בהסכמת העם.
אומנם, בתלמוד מועלית תהייה עד כמה חופשיים היו בני ישראל באמת, ולשם כך משתמש הדרשן בדימוי מדהים. הוא אומר שאלוהים "כפה עליהם הר כגיגית", כלומר הפך את הר סיני על ראשיהם, כביכול, ואמר להם "אם אתם מקבלים התורה, מוטב; ואם לאו, שם תהא קבורתכם".[2] זהו נושא אחר לשיחה אחרת. לצורך ענייננו די לומר שדברי אגדה אלא אינם עולים מפשוטו של הכתוב.
המעניין כאן הוא התמליל המדויק של דברי ההסכמה של בני ישראל. הם עושים זאת שלוש פעמים. פעם אחת, כאמור, לפני ההתגלות בהר סיני, ופעמיים נוספות אחריה, כמתואר בפרשת משפטים. הקשיבו לשלושת הפסוקים.
לפני ההתגלות:
וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה".
שמות יט, ח
ואחריה:
וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים. וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: "כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה".
שמות כד, ג
וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ:
"כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".
שמות כד, ז
שימו לב להבדלים הדקים. בשני מקרים העם אומר "כל [הדברים] אשר דיבר ה', נעשה", ואילו בשלישי הנשוא מתרחב, ומופיעים שני פעלים: "נעשה ונשמע". "נשמע" פירושו נציית, נשמע-בקול, ובעיקר נבין. כך הוא בסיפור מגדל בבל:
"הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ".
בראשית יא, ז
יש עוד הבדל בין הפסוקים. ושוב, בין השניים הראשונים לבין השלישי. בשני הראשונים יש הדגשה ברורה על אחדות העם. שני הביטויים מדברים בעד עצמם. הראשון: "כָל הָעָם יַחְדָּו". השני: "כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד". בספר כמו ספר שמות, המרבה להדגיש כמה מפורד ומפוצל היה העם, תיאורים כאלה של הסכמה פה-אחד נדירים ורבי חשיבות. לעומתם, בפסוק השלישי, זה המוסיף "נשמע" על "נעשה", אין התייחסות לאחדות הקולות בעם. כתוב פשוט "ויאמרו". אין שום הבלטה של אחדות דעים או הסכמה כללית.
התורה מציגה לנו כאן, בדיוקי ניסוח אלה, מסה מרוכזת על אחד היסודות המפתיעים ביותר ביהדות: ההבדל בין מעשה לאמונה, בין עשייה להבנה.
לנוצרים יש תאולוגיה. ליהודים יש הלכה. אלו הן גישות שונות מאוד לחיים הדתיים. היהדות עניָינה קהילה בפעולה. היא מתמקדת בצורת המגע והמשא שבין הבריות. היא פועלת להכניס את האלוהים אל המרחבים המשותפים של חיינו הציבוריים. כשם שאנחנו מכירים את האל על פי מעשיו, כך מבקש הוא מאיתנו שנכניס אותו אל תוך מעשינו שלנו. בראשית, כדברי המשורר גתה, היה המעשה. לכן היהדות היא דת של הלכה, של חוק: החוק הוא הארכיטקטורה של ההתנהגות.
לעומת זאת, בכל הנוגע לאמונה, למשנה תאולוגית, לדברים התלויים לא ב"נעשה" אלא ב"נשמע", היהדות אינה תובעת אחדות דעים. לא מפני שאין ביהדות אמונות. להפך. היהדות היא מה שהינה בגלל אמונותיה, שהחשובה בהן היא אמונת הייחוד, יחידותו של האל. התורה מספרת לנו בספר בראשית על הבריאה, בספר שמות על הגאולה, ובפרשת השבוע שלנו על ההתגלות.
היהדות היא מערכת של אמונות, אבל היא איננה מושתתת על אחדות-דעים באשר להבנת אמונות אלו ופרשנותן. היא מכירה בכך שאנו שונים זה מזה בצורת החשיבה ובמזג. יש ביהדות רציונליסטים ומיסטיקנים, פילוסופים ומשוררים, אנשי טבע ואנשי על-טבע: רבי ישמעאל ורבי עקיבא, יהודה הלוי והרמב"ם, הגאון מווילנה והבעל שם טוב. אנו שואפים להסכמה בהלכה, לא באגדה. "נעשה" כולנו את הדברים באותה דרך אבל "נשמע" איש איש בדרכו. אנחנו עובדים את ה' ביחד, אבל מבינים אותו ביחידות.
המרתק הוא שתכונה ידועה זו של היהדות נרמזת כבר בתורה – בהבדל בין הפסוקים שיש בהם רק "נעשה", שבהם העם מדבר "יחדיו" ו"בקול אחד", לבין הפסוק המוסיף את "נשמע", שנעדרת ממנו הסכמה משותפת מודגשת.
המעשים שלנו, ה"נעשה", פומביים. ואילו מחשבותינו, ה"נשמע" שלנו, פרטיות. וכך אנחנו עובדים את ה' יחד, אבל זיקתנו אליו היא פרטית, איש איש כהווייתו הייחודית לו.
[1] עבודה זרה ג ע"א.
[2] שבת פח ע"א.
- במה שונה הברית בהר סיני מבריתות אחרות של ה' עם בני אדם?
- איך אתם מחליטים מתי לומר "כן"? האם זכור לכם מקרה שהסכמתם להצעה בעניין חשוב תחילה על ידי מעשה, ורק אחר כך בהבנה? האם זכור לכם מקרה הפוך?
- איך אפשר לאזן בין "נעשה" ל"נשמע" בתהליכי קבלת ההחלטות הפרטיים והציבוריים שלנו?
עוד על יתרו
לא חומדים, כן מודים
מבנה החברה הטובה
אומה של מנהיגים
ברוך ה’ – מפי הגוי
החירות שנולדה בהר סיני
קשר של נאמנות ואהבה
