דמעות אחרונות

כמעט בכל שלב במפגשים הטעונים בין יוסף למשפחתו במצרים, יוסף בוכה. יש שבע סצנות של בכי:

1. כשהאחים באו לפני יוסף לראשונה, הם אמרו איש אל אחיו:

"אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ. עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת"... וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף, כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם. וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ, וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם.

בראשית מב, כא-כד

2. במפגש השני, כשהאחים באו אל יוסף עם בנימין, מיהר יוסף הנרעש והנסער לחדר אחר כדי לבכות שם:

וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת. וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה. וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק.

בראשית מג, ל-לא

3. אחרי נאומו הנוקב של יהודה, יוסף עומד להתוודע אל אחיו:

וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי!" וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו. וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

 בראשית מה, א-ב

4. מייד לאחר ההתוודעות:

וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ, וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו. וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו וַיֵּבְךְּ עֲלֵיהֶם, וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ.

בראשית מה, יד-טו

5. כשיוסף פגש את אביו יעקב אחרי שנות הפרידה הארוכות:

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה. וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד.

בראשית מו, כט

6. במות אביו:

וַיִּפֹּל יוֹסֵף עַל פְּנֵי אָבִיו וַיֵּבְךְּ עָלָיו וַיִּשַּׁק לוֹ.

בראשית נ, א

7. זמן מה אחרי מות אביו:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ, "לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ". וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר, "אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱ-לֹהֵי אָבִיךָ" וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

בראשית נ, טו-יז

אין בתורה עוד בוכה מַתמיד כזה. עשו בכה כשגילה שיעקב לקח את ברכתו (בראשית כז, לח). יעקב בכה כשראה לראשונה את אהבת חייו, רחל (בראשית כט, יא). שני האחים, עשו ויעקב, בכו כשנפגשו אחרי שנות ניכור ארוכות (בראשית לג, ד). יעקב בכה כשסיפרו לו שבנו האהוב יוסף מת (בראשית לז, לה). אבל לא יעקב ולא עשו אינם מתקרבים לנתון של יוסף, שבע פעמים.

שבע בכיות אלו מבטאות קשת שלמה של רגשות. מזיכרון כאוב, דרך שמחת האיחוד המחודש, תחילה עם בנימין ואז עם יעקב. ישנן דמעות המבטאות מערבולת של רגשות מנוגדים, כאשר יוסף מתוודע אל אחיו, וישנן דמעות של אבלות על ערש מותו של אביו. אבל מעניינות מכולן הדמעות האחרונות, אלו שיוסף מזיל כאשר הוא שומע שאחיו מפחדים שהוא ינקום בהם עכשיו, כשאביהם אינו חי עוד.

הרב אהרן ליכטנשטיין, בשיעור שזכה לכותרת "דמעות יוסף",[i] אמר שהבכי האחרון הזה הוא ביטוי להבנה של יוסף מהו המחיר ששילם על התגשמות חלומותיו הראשונים ועלייתו לעמדת כוח. יוסף עשה למען אחיו את כל אשר יכול. הוא תמך בהם בזמן רעב. הוא נתן להם לא רק מקלט במצרים, אלא גם מקום של כבוד בחברה המצרית. והוא הבהיר ככל שיכול להבהיר כי אין בליבו עליהם. כפי שאמר כאשר התוודע אליהם:

וְעַתָּה, אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם... וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה, לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים.

בראשית מה, ה-ח

האם אפשר לומר יותר מכך? ובכל זאת, כעבור כל אותן שנים שהם ישבו במצרים בחסותו, עדיין אין הם בוטחים בו, והם חושבים שאולי עתה ינסה להזיק להם. על כך אומר הרב ליכטנשטיין: "ברגע זה מגלה יוסף את המגבלה שבכוח, את המגבלה שבעוצמה, ועד כמה הקשר האנושי, האישי והמשפחתי עולים כהנה וכהנה על פני הכוח והעוצמה". יוסף בוכה "על החולשה שבעוצמה, ועל המחיר הנורא ששילם עבורה. החלומות אכן התגשמו ברמה זו או אחרת, אבל הטרגדיה נותרה בעינה. הקרעים לא נתאחו עד תום".

למראית עין, הכוח כאן כולו בידי יוסף. משפחתו תלויה בו לחלוטין. אבל ברובד עמוק יותר, ההפך הוא הנכון. הוא עדיין משתוקק שהם יקבלו אותו, יכירו בו, יהיו קרובים אליו. ובסופו של דבר, לאחר מותו, העלאת עצמותיו ארצה בבוא העת (בראשית נ, כה) תלויה בהם.

הניתוח של הרב ליכטנשטיין מעלה על הדעת את פירושו של אבן עזרא לפסוק האחרון במגילת אסתר (ג, י), "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ". רש"י וגם אבן עזרא הבינו את הביטוי "רוב אחיו" כמו בלשון זמננו, כלומר רוב ולא כל. רש"י, המצטט את הגמרא (מגילה טז ע"ב), אומר שחלק מחברי הסנהדרין היו ביקורתיים כלפי מרדכי "לפי שנעשה קרוב אצל המלכות והיה בטל מתלמודו". ואילו אבן-עזרא אומר בפשטות: "כי אין יכולת באדם לרַצות הכול, בעבור קנאת האחים".

אכן, יוסף, מרדכי ואסתר הם דוגמאות מובהקות לאנשים מבני עמנו שהגיעו לעמדות השפעה וכוח בחוגים לא-יהודיים. בתחילת העת החדשה הם נקראו "יהודי חצר", ורבים מהיהודים האחרים רחשו כלפיהם רגשות מעורבים.

אבל ברובד עמוק יותר, דבריו של הרב ליכטנשטיין מזכירים את דיאלקטיקת האדון-והעבד המפורסמת של הֵגֶל, שהשפיעה רבות על מחשבת המאה ה-19, בעיקר זו המרקסיסטית. הגל טען שבהיסטוריה המוקדמת של האנושות התקיים מאבק כוח, שבו נעשו חלק מבני האדם לאדונים ואחרים לעבדים. על פני השטח, האדונים שולטים והעבדים נשלטים. אבל לאמיתו של דבר האדון תלוי בעבדיו: יש לו פנאי רק משום שהם עובדים, והוא אדון רק מפני שעבדיו מכירים בו ככזה.

העבד, מצידו, בונה את כבודו העצמי מהיותו יצרני. וכך, לעבד יש "חופש פנימי" ולאדון "שלשלאות פנימיות". המתח הזה יוצר דיאלקטיקה, עימות בין ניגודים המתקיים לאורך ההיסטוריה, ואשר מגיע לשיווי משקל רק כאשר אין עוד עבדים ואדונים אלא רק בני אדם הנוהגים זה בזה לא כאמצעים להשגת תכליות אלא כתכליות בפני עצמן. במונחים אלה, דמעותיו של יוסף הן מבוא לדרמת האדון-עבד שתתפתח בספר שמות בין פרעה לבין בני ישראל.

התובנה העמוקה שהרב ליכטנשטיין מעלה מן הכתובים מזכירה לנו עד כמה התורה, יתר ספרי התנ"ך והיהדות כולה הם ביקורת מתמשכת על הכוח. עד שיבוא המשיח, איננו יכולים להתקיים בלעדיו; הרי בהיעדרו, בגלות, ידע עם ישראל אסונות נוראים. אבל הכוח יוצר ניכור. הוא מגביר את החשדנות ופוגע באמון. הוא מקטין את אלה שהוא משמש נגדם, ועל ידי כך מקטין את המשתמשים בו.

אפילו יוסף, המכונה יוסף הצדיק, בוכה כשהוא רואה עד כמה הרחיקה אותו השררה מאחָיו. היהדות מציעה סדר חברתי חלופי, התלוי לא בכוח, בשררה ובעוצמה אלא באהבה, בנאמנות ובאחריות ההדדית שיוצרת הברית. צָדק ניטשה, אם כן, כשראה את היהדות כאנטי-תזה לפילוסופיה שלו, פילוסופיית "הרצון לעוצמה".

הכוח הוא כנראה רע הכרחי. הכרחי – אבל רע, וככל שהוא הכרחי לנו פחות, כך מוטב.

[i] אתר "תורת הר עציון", עלון שבות בוגרים 22, שיעור 4.

1. משפחות שהאמון בתוכן נשבר – איך הן יכולות לשקם אותו?
2. התנ"ך מרבה למתוח ביקורת על שימוש לא נכון בכוח השררה. נסו להיזכר במנהיגים שמסופר עליהם בתנ"ך ושביקורת כזאת מופנית אליהם.
3. במה מתבטאת ההישענות של הברית בין ה' לעם ישראל על אהבה ונאמנות ולא על כוח?