האמונה כמסע

בפרשיית המועדים שבפרשתנו מופיעה הוראה זו:

בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים – כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת; לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם.

ויקרא כג, מב-מג

משמעותם המדויקת של הדברים הייתה נושא למחלוקת בין שני מגדולי התַנאים, רבי אליעזר ורבי עקיבא. על פי התלמוד הבבלי (סוכה יא ע"א), ר' אליעזר אומר שהכוונה היא לענני הכבוד שליוו את בני ישראל במסעותיהם במדבר; ואילו ר' עקיבא מבין את הפסוק כפשוטו: "סוכות ממש". רק בקתות מסוכָּכות – לא יותר ולא פחות.

חילוקי דעות מקבילים מתקיימים בין גדולי המפרשים בימי הביניים. רש"י והרמב"ן מעדיפים את גרסת ענני הכבוד. הרמב"ן מצטט, כפסוק סמך, את נבואת ישעיהו על אחרית הימים:

וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן, וְעַל מִקְרָאֶהָ – עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן, וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה; כִּי עַל כָּל כָּבוֹד – חֻפָּה. וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב, וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר.

ישעיהו ד, ה-ו

ה"סוכה" כאן היא בבירור הגנה ניסית.

אבן-עזרא ורשב"ם, לעומת זאת, מעדיפים את הפרשנות המילולית. רשב"ם מסביר כך: חג הסוכות נחוג לאחר שהאסיף נשלם, כשהעם משופע בתנובת הארץ. זהו הזמן הנכון להזכיר לו איך הגיע לידי כך. בני ישראל ישחזרו את חוויית שנות הנדודים, חוויה של שנים ללא גג של קֶבע. כך ירגישו הכרת תודה לאל שהביאם לארצם. גם לרשב"ם פסוקי סמך. הם לקוחים מדברי משה בפרק ח בספר דברים:

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ – וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ... פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה; וְרָם לְבָבֶךָ, וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ – הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ – כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.

דברים ח, י-יח

לפי רשב"ם, סוכות (כמו גם פסח) הוא תזכורת לראשיתו הדלה של עם ישראל, נוגדן רב-כוח בפני הסכנות שמציב השפע. זהו אחד מנושאי-העל בנאומי משה בספר דברים, ואות לגדולתו המנהיגותית. האיום האמיתי על עם ישראל, הִזהיר משה, איננו הסכנות שבמדבר, "נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם", אלא היפוכן: תחושת הרווחה והבטחה שתפקוד אותו לאחר שיִנחַל את הארץ. האירוניה, אשר כמותה התממשה פעמים רבות בתולדות העמים, היא שעַם זוכר את אלוהיו בימי צרה אך שוכח אותו בימי שגשוג; דווקא בפריחתן מתנוונות תרבויות ומתחילות לשקוע.

ועדיין נותרת שאלה. אם הסוכות במדבר היו סוכות רגילות של דפנות וסכך, איזה נס מנציח חג הסוכות? בפסח אנו חוגגים את היציאה ממצרים באותות ובמופתים. בשבועות אנו זוכרים מעמד הר סיני, הפעם היחידה בהיסטוריה שעם שלם חווה התגלות בלתי-אמצעית של אלוהים. אם הסוכות במדבר היו ענני הכבוד, חג הסוכות מתאים לדפוס שאנו מכירים מיתר הרגָלִים. הוא מזכיר את הניסים שהיו במדבר: ארבעים שנה שבני ישראל אכלו בהן מן משמיים, שתו מים מסלע, והונחו בידי "עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה" (את דמותם של עמודים אלה בחר תומס ג'פרסון לקבוע בחותם הרשמי של ארצות הברית בשנת הקמתה). אך לפי הדעה שהסוכה לא הייתה סמל אלא עובדה – בקתה, סככה, לא יותר מכך – איזה נס היא מייצגת? אם אתם נוודים החיים במדבר סיני, אין שום דבר יוצא-דופן בכך שאתם גרים בבתים ניידים. כך עושים שם הבדווים עד עצם היום הזה. מהו אם כן הנס?

תשובה מפתיעה ומלבבת נותן הנביא ירמיהו:

הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאׇזְנֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה':

"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ,

אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ,

לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר

בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".

ירמיהו ב, ב

 ברחבי התנ"ך, רוב האזכורים לשנות המדבר מתמקדים בחסדי ה' ובכפיוּת-הטובה של העם: המסות והמריבות, התלונות והתואנות. ירמיהו עושה את ההפך. היו כמובן דברים רעים בשנים הללו, אבל כנגדם עומדת העובדה הפשוטה שלבני ישראל היו האמונה והעוז לצאת למסע רוחש סכנות לארץ לא נודעת. רק ביטחונם בה' אחז בידם לבל ימעדו. דומים היו לשרה שליוותה את אברהם במסעו, בעוזבו מאחוריו את ארצו ואת מולדתו ואת בית אביו. דומים היו לציפורה שהלכה עם משה לשליחותו המסוכנת להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. ישנה אמונה הדומה לאהבה; ישנה אהבה הקוראת לאמונה. את זאת הראו בני ישראל בעוזבם ארץ שחיו בה מאתיים ועשר שנה ובצאתם למדבר, אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה, בלי לדעת מה יאונה להם בדרך, מתוך ביטחון בה' שיביאם למחוז חפצם.

אולי רק רבי עקיבא, אוהבם הגדול של ישראל, יכול היה להבין שהדבר המיוחד באמת בשנות המדבר לא היה שבני ישראל חובקו בענני הכבוד, אלא שהם היו עם שלם בלא בית, נוודים בלי מקום מקלט, חשופים לאיתני הטבע, פגיעים למתקפות פתע – ובכל זאת המשיכו במסעם מתוך אמונה שלמה שה' לא ייטוש אותם.

במבט מאוחר אנו מבינים כי חג הסוכות נועד לסמל לא רק את ארבעים שנות המדבר, אלא גם את אלפיים שנות הגלות. לאחר חורבן בית שני התפזרו היהודים ברחבי העולם. זכויות לא ניתנו להם בשום מקום כמעט. ודאי לא ההרגשה שהם בני בית. בכל מקום נמצאו על תנאי, תלויים בגחמות השליטים. בכל עת עלולים היו להיות מגורשים בלי התראה, כפי שקרה באנגליה ב-1290, בווינה ב-1421, בקלן ב-1424, בבוואריה ב-1442, בפרוג'ה, ויצ'נצה, פארמה ומילאנו בשנות השמונים של המאה ה-15, ומפורסם מכולם, בעשור שלאחר מכן, מספרד ומפורטוגל. גירושים אלה יצרו את המיתוס הנוצרי בדבר "היהודי הנודד", תוך התעלמות נוחה מכך שאת גורל הנדודים כפו עליו נוצרים. אבל גם הנוצרים השתאו לא פעם מכך שלמרות הכול לא עזבו היהודים את אמונתם אף כי יכלו, "במילה אחת" כלשון ר' יהודה הלוי,[1] להצטרף לאמונה השלטת ולשים קץ לצרותיהם.

סוכות הוא חגו של עם שבשבילו, לאורך אלפיים שנה, כל בית היה רק דירת עראי, וכל מגורים לא יותר מחניה במסע ארוך. מרגש מאוד בעיניי שהמסורת היהודית קוראת לו "זמן שמחתנו". זוהי גדולתה של הרוח היהודית: חסרי הגנה לבד מהגנת האל, בתוך עוני ורדיפות, מתוך הכרה חריפה בסכנות ובאי-ודאות, ידעו יהודים לחגוג בשמחה ולאשר את החיים. זוהי אמונתה של אומה הראויה לציון.

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב הסביר פעם מדוע יש לחג שבחודש ניסן שני שמות, פסח וחג המצות. השם פסח מבטא את גדולת האל ש"פָּסח" על בתי בני ישראל במצרים. השם חג המצות מבטא את גדולת בני ישראל שהיו מוכנים ללכת אחר האלוהים במדבר בלי להציב תנאים. בתורה, ה' קורא לחג הזה חג המצות כשבח לישראל – ואילו עם ישראל קורא לו פסח כְּשיר תהילה לאל. דומה כי זוהי המחלוקת בין רבי אליעזר לרבי עקיבא על סוכות. לפי ר' אליעזר, החג מייצג את הנס שעשה ה', ענני הכבוד. ואילו לפי רק עקיבא, הוא מייצג את הנס של ישראל, את נכונותם להמשיך בתוך כל הסכנות את מסעם הארוך אל החופש, כשרק קריאת האל מובילה אותם.

מדוע, אם כן, לשיטת ר' עקיבא, נחוג סוכות בעונת האסיף? התשובה נמצאת בפסוק הבא ממש בירמיהו, מייד לאחר שדיבר על "חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ". הנביא מוסיף שם:

קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה',

רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה.

ירמיהו ב, ג

ממש כשם שבחודש תשרי חגגו בני ישראל את האסיף, כך חוגג ה' את האסיף שלו – עם אשר עם כל חסרונותיו נשאר נאמן לקריאת אלוהיו להתמיד במסעות ארוכים ומפרכים יותר מאלה שנדרש להם כל עם אחר.

[1] ספר הכוזרי, א, קטו. (מערבית-יהודית: מיכאל שוַרץ, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2022).

1. למה אנו צריכים אמונה כדי לצאת למסע בלי לדעת את היעד?
2. מתי להערכתכם אנו, כאומה, פונים יותר לה' – בשעת צרה או כשהכול כשורה? האם ראוי להצטער על כך?
3. איך יכולה הישיבה בסוכה רעועה לגרום לנו להרגיש בטוחים?