טיפול בדיבור

פרשת וישב

להאזין

לקרוא ב-

סיפור יוסף ואחיו מתחיל בפרשת וישב ונמשך עד סוף ספר בראשית: ארבע פרשות. כבר בפסוקיו הראשונים אנו שוקעים עמוק אל תוך דרמה של ריב אחים, אשר דומה כי נגזר עליה כי תיגמר באסון.

כל הרכיבים נמצאים שם, למן ההתחלה מבשרת-הרעות המעידה על העדפת בן אחד על פני אחיו. יעקב אהב את יוסף יותר מכפי שאהב את יתר בניו. התורה מנמקת זאת: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (בראשית לז, ג). אבל מן המסופר בה עולה עוד סיבה. הוא אהב את יוסף כי יוסף היה בנה של אשתו האהובה רחל, שנולד לה אחרי שנים רבות של עקרוּת.

יעקב אף נתן להעדפה הזאת סמל מוחשי: כותונת הפסים שעשה ליוסף. עצם מראה הכותונת הזאת היה פרובוקציה מתמדת בעיני האחים. על כך נוספו דברי הדיבּה הרעה שיוסף הוציא על אחיו-למחצה, בני שפחותיו של יעקב, באוזני אביהם. בפסוק הרביעי בפרשה כבר מסופר לנו כך:

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (לז, ד).

מהו מובנו של ביטוי זה, "ולא יכלו דברוֹ לשלום"? מתרגמי התורה הבינו אותו בדרך כלל באחת מדרכים אלו: הם לא יכלו לומר לו מילה טובה; הם לא יכלו לדבר אליו בשלווה; הם לא יכלו לדבר אליו בצורה ידידותית. ואולם רבי יהונתן אייבּשיץ, המפרש והמקובל בן המאה ה-18, שם לב שהמבנה התחבירי של הביטוי חריג. לא כתוב שהם לא יכלו לדבר אליו דברי שלום, אלא שהם לא יכלו לדבר אליו "לשלום". מה פשר הדבר? הרב אייבשיץ מפנה אותנו למצווה העוסקת אף היא בשנאת אחים:

לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ. הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (ויקרא יט, יז).

הרמב"ם, בהלכות דעות (ו, ו), מבאר אותה כמצווה שבין אדם לחברו:

כשיחטא איש לאיש, לא יִשְׂטְמֶנּוּ וישתוק ... אלא מִצוה עליו להודיעו ולומר לו, "למה עשית לי כך וכך? ולמה חטאת לי בדבר פלוני?" ... ואם חזר וביקש ממנו למחול לו, צריך שימחול.

הסברו של הרב אייבשיץ פשוט. לוּ יכלו האחים לדבר אל יוסף, היו מסבירים לו שהם כועסים על כך שהוא מוציא את דיבתם באוזני אביהם, ועל הקנאה שמעוררת בהם כותונת הפסים. הם היו יכולים לספר לו בכנות על תחושת ההשפלה שגרמה להם העדפתו של יעקב לרחל על פני אימם לאה, העדפה שהועברה גם לדור הבא, דור הבנים. יוסף היה אולי מבין לרוחם. אולי היה הדבר גורם לו להיות צנוע יותר, או לפחות להרהר במעשיו. אבל הם "לא יכלו דַברו לשלום". הם פשוט לא יכלו להביא את עצמם לידי דיבור, ודיבור היה מוליך לשלום. כפי שכתב הרמב"ן על המצווה "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ": "בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלִבּם".

לפנינו דוגמה לתובנותיה החריפות של התורה: השיחה היא צורה של יישוב סכסוכים, ואילו ההימנעות מן הדיבור היא פעמים רבות פֶּתח לנקמה אלימה. המקרה הקלאסי הוא זה שאירע לאבשלום ואמנון, בניו של המלך דוד מנשים שונות. למרבה הזעזוע, אמנון אנס את תמר אחותו של אבשלום. ואז –

וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה, וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה.

וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ, "הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ? וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי; אָחִיךְ הוּא. אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה".

וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ. וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּחַר לוֹ מְאֹד. וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב, כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ (שמ"ב יג, יט-כב).

אבשלום הוסיף לא לדבר עם אמנון שנתיים ימים. ואז הוא הזמין את כל בני דוד לסעודה בעת גֵז הצאן, וציווה על עבדיו לחכות עד שאמנון ישתכר ולהורגו. וכך עשו.

השנאה תוֹפַחַת בשתיקה. כך קרה אצל אבשלום – ששנתיים של שנאה-שבשתיקה הובילוהו לידי רצח. כך קרה בין אחי יוסף. בהמשך אותו פרק בספר בראשית אנו קוראים על מזימתם להרוג את יוסף, להשליך אותו לבור ולמכור אותו לעבדות. זהו סיפור נורא, והוא הוביל ישירות לגלוּת בני ישראל במצרים ולשעבוד צאצאיהם שם.

בתלמוד (ברכות כו ע"ב) נאמר "אין שיחה אלא תפילה"; מפני שכאשר אנחנו נפתחים בפני האדם האחר, אנחנו מתכוננים לפתיחת עצמנו בפני האחר שאין-אחר-ממנו, הקדוש ברוך הוא: לתפילה, שהיא שיחה עם אלוהים.

השיחה בפני עצמה איננה פתרון לסכסוך. אם שני אנשים נפתחים זה לזה, ייתכן שעדיין יש להם רצונות סותרים או טענות מתחרות. אפשר גם שהם פשוט אינם אוהבים זה את זה. אין חוק טבע שלפיו ההרמוניה היא מצב היסוד בין בני אדם. אבל שיחה פירושה שאנו מכירים באנושיות של הזולת. במיטבה, היא מאפשרת לנו להגיע להיפוך תפקידים: לראות את העולם מנקודת הראות של הצד האחר. חִשבו כמה סכסוכים קשים וסבוכים, בזירה הבין-אישית ובזירה הפוליטית, היו יכולים לשנות את פניהם לוּ השכלנו לשוחח.

יוסף ואחיו נצרכו לחיות שנים ארוכות בטראומה של ממש עד שיכלו להכיר אָח באנושיותו של אָחיו. רוב סיפורם, שהוא הסיפור המגובש הארוך בתורה, מתרחש בשנות הריב הללו.

היהדות מושתתת על הרעיון כי את אלוהים אין לראות, אבל אפשר לשמוע; שאלוהים ברא את העולם בדיבור, ושמעשה החסד הראשון שעשה עם אדם הראשון היה ללמדו להשתמש במילים. יהודים, גם יהודים חילונים מאוד, נוטים עד היום להחשיב מאוד את השפה. הוגים יהודים ידועי שם העמידו איש איש את תחום התמחותו על יסודות השפה. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין סבר שהפילוסופיה עניינה לשון. האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס ראה את התרבויות כצורות של שפה. נועם חומסקי וסטיבן פינקר הם חלוצי חקר האינסטינקט הלשוני המוּלד. חוקר הספרות ג'ורג' סטיינר כתב על התרגום ועל גבולות השפה, סבר שהיהדות נסובה בראש ובראשונה על טקסטים, וטען כי השפה היא מולדתם של היהודים.

חכמינו היטיבו להסביר את הסכנה הגלומה ב"לשון הרע": את כוחו של הדיבור לערער מערכות יחסים ולהרוס אמון ורצון טוב. אבל כשם שיש לשון הרע, ישנה גם שתיקת הרע. אין זה מקרה שכבר בראשיתו של סיפור יריבות-האחים הגורלי ביותר בספר בראשית נרמזת חשיבותה של השפה – וליתר דיוק כישלונה של השפה – בדרך שכמעט כל מתרגמי ספר בראשית ללשונות אחרות החמיצו, ורבי יהונתן אייבשיץ זיהה. אחֵי יוסף אולי היו מדברים אליו לשלום לוּ היו נכונים לתקשורת גלויה וכנה. הדיבור נשבר דווקא בעת שהיה נצרך כאוויר לנשימה.

מילים בוראות. מילים מגלות. מילים מצַוות. מילים גואלות. היהדות היא דת של מילים קדושות. כי מילים הן הגשר הצר שעל פני התהום שבין נפש לנפש, ושבין שני בני אדם, ושבין בני האדם לאלוהים.

השפה היא הגואלת מן הבדידות, והיא המתקנת יחסים מקולקלים. מכאיב לדבר על מה שפוגע בנו, אבל מסוכן יותר לשתוק לגביו. יוסף ואחיו היו יכולים להתפייס עוד בצעירותם, וכך לחסוך מעצמם, מאביהם ומצאצאיהם צער רב מאוד. מתן ביטוי לכאב הוא הצעד הראשון לריפויו.

הדיבור הוא שביל לשלום.


5783 hebrew around the shabbat shulchan ivrit
  1. האם זכורה לכם תקופה שבה התקשיתם לבטא את הרגשתכם באוזני אחרים? האם קושי כזה השפיע על יחסיכם עם מישהו? איך הצלחתם לשכך את המתיחות?
  2. האם עולים בדעתכם מקרים אחרים בתורה שבהם תקשורת, או היעדר תקשורת, מילאו תפקיד מכריע בסיפור?
  3. איך יכלו האחים להשתמש בתקשורת פתוחה כדי לפתור את הסכסוך שלהם עם יוסף? נסו לדמיין כיצד היה נראה המשך הסיפור במצב כזה.

תודה למשפחת שימל על חסותה הנדיבה על "שיג ושיח" שהוקדשה לזכרו של הארי (חיים) שימל

עוד על וישב

איך לשנות את העולם

אחת מן האמירות המעצימות ביותר בכל הספרות הדתית נמצאת בהלכות תשובה במשנה תורה לרמב"ם. הרמב"ם מסביר שהאדם היחיד, וגם העולם כולו, נידונים על פי רוב…

גבורתה של תמר

הנה סיפור אמיתי, שאירע בשנות השבעים. הרב ד"ר נחום אליעזר רבינוביץ' זצ"ל עמד אז בראש "ג'וּז קולג'", הסמינר להכשרת רבנים בלונדון שלמדתי ולימדתי בו. ארגון…

נאה לשבֵּח

ראובן הוא המנהיג שלא היה. "רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי, יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז", אמר עליו אביו יעקב על ערש דווי (בראשית מט, ג).…

המלאך שלא ידע שהוא מלאך

סיפור יוסף ואחיו, המתפרס על פני ארבע פרשות, הוא הארוך בסיפורי התורה – ומהודק-התסריט מכולם. שום דבר בו אינו מקרי. אבל יש בו רגע אחד…

למאן להתנחם

"הַכֶּר נָא", שואלים בני יעקב את אביהם, "הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא?". ויעקב מכיר גם מכיר. "כְּתֹנֶת בְּנִי", הוא מזהה. "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ. טָרֹף טֹרַף…

ניצחון ההפתעה ותבוסת הייאוש

אנחנו חיים את חיינו במבט קדימה, אך מבינים אותם רק במבט לאחור. כשאנו חיים מיום ליום, חיינו יכולים להיראות כרצף חסר משמעות של מאורעות אקראיים,…

נושאו הלא-צפוי של ספר בראשית

אחת השאלות היסודיות ביותר על התורה מתגלה כאחת הקשות ביותר. השאלה היא זו: מהו העיקרון הדתי הבסיסי שמלמדים אותנו סיפורי האבות והבנים בספר בראשית, מפרשת…