בית הספרים של עם הספר

פתיחה

הרעיון בדבר ספרייה לאומית חדשה לעם ישראל כאן בירושלים היא מן המיזמים הגדולים של העם היהודי. אולם מה משמעותה של ספרייה חדשה לעולם היהודי בירושלים? ובמה תתייחד ספרייה זו מכל יתר הספריות בעולם, בייחוד לנוכח היחס המיוחד שבין יהודים לספרים.

עמוס עוז ובתו פניה עוז-זלצברגר פרסמו לאחרונה את  האני-מאמין היהודי-חילוני שלהם, בספר שהם קראו לו "יהודים ומילים". ג'ורג' סטיינר מרבה לומר שהיהודים גָרים בטקסט יותר מכפי שהם גרים בְּארץ. מילותיו האחרונות של ההיסטוריון הדגול שמעון דובנוב, אחרי שנורה למוות בגטו ריגה ב-1941, היו "יידן, שרייַב און פארשרייַב": יהודים, כִּתבו ותַעדו. זה הדבר האחרון שהיה לו לומר לעמו. המשיכו לכתוב. כאילו הכתיבה היא הפעולה המקודשת לנו מכול, כאילו עדותן של המילים היא מורשתנו לעולם.

הגמרא במסכת שבת (ד ע"א) מספרת על רבא שחיכה לרב המנונא כדי להתחיל בשיעורו, אך רב המנונא התעכב מפני שהאריך בתפילת מנחה. כשהגיע לבסוף נזף בו רבא: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?". חיי עולם הם הלימוד, חיי שעה הם התפילה. האם יש בעולם עוד דת אחת שבעיניה התפילה היא עיסוק ארצי – הנאות העולם הזה - בהשוואה לנצחיות שבלימוד? אינני מכיר דת אחרת שהעמידה את הלימוד אפילו מעל לתפילה. שימו לב שהמועדים נקראים בתורה "מקראי קודש". המילה "מקרא" מציינת כידוע את התורה; משום שכבר מההתחלה, בתי הכנסת ואפילו המקדש עצמו היו לא רק מקומות תפילה אלא גם בתים למקרא, ולפירוש של כתבי הקודש.

ספרים, ומעשֵׂי הקריאה והכתיבה, הלימוד וההוראה, הפרשנות והדרשנות – כל אלה הם יסוד מוסד ביהדות. לפני כמה שנים שאל אותי שר החינוך הבריטי אם מוזר לי להתחיל את השנה במועד אחר מהחברה הסובבת: בא' בתשרי ולא באחד בינואר. עניתי לו שהמועד שאדם חוגג בו את תחילת השנה תלוי במה שחשוב לו באמת בחיים. אבל מה הדבר החשוב ביותר ליהודים? בית הספר. הלימוד. לכן השנה היהודית מתחילה בחלק זה של העולם תמיד סמוך לפתיחת שנת הלימודים.

שר החינוך ענה לי, "הרב הראשי, יש לך אולי משהו שיוכל לעזור לנו, איזו אמירה, איזה משפט, שיעודד שנה של אוריינות?" אמרתי, "מה עושים היהודים בזמן הזה של השנה? אומרים 'כותבנו בספר החיים'. כשהיהודים חושבים על חיים, הם חושבים על ספר. זה כל העניין".

לכן, כשהקוראן קורא לנו "עם הספר",  זו לשון המעטה במלוא מובן המילה. זאת כיוון שכפי שאני מקווה להראות להלן, אנחנו עם רק בגלל הספר. אני רוצה לצייר הערב תמונה, דיוקן, ולהציג את ההֶקשר של הספרייה הלאומית החדשה. אני רוצה להראות שעם ישראל מתקיים בנקודת המפגש של שלוש עובדות שעיצבו את החיים היהודיים מתחילתם, ושהינן מיוחדות ליהדות, אולי ייחודיות באנושות כולה. בהמשך ניווכח כיצד הספרייה הלאומית עצמה ניצבת בנקודת החיתוך של שלושת הסיפרים הללו.

מהפכות בטכנולוגיית המידע

מה מרגש את כולם היום? טכנולוגיית המידע. אנחנו חיים בתוך מהפכה בטכנולוגיית המידע: המחשוב, האינטרנט והבינה המלאכותית. במבט על-היסטורי, זוהי מהפכת החדשנות התקשורתית הגדולה הרביעית בהיסטוריה. השלישית שבהן הייתה המצאת הדפוס באמצע המאה ה-15 בידי יוהנס גוטנברג בגרמניה וויליאם קַקְסטון באנגליה.

פריצת הדרך הממשית הראשונה בטכנולוגיית המידע הייתה המצאת הכתב. הולדת הכתב הייתה למעשה הולדת הציוויליזציה. לראשונה, הטכנולוגיה הפשוטה הזו אפשרה לידע האנושי להצטבר ולהתרחב מעבר ליכולת הזיכרון של אדם יחיד.

מה הייתה מערכת הכתב הראשונה? כתב היתדות במסופוטמיה. הכתב הומצא באופן בלתי-תלוי שבע פעמים בשבעה חלקים שונים של העולם: כתב היתדות במסופוטמיה, כתב החרטומים – ההירוגליפים – במצרים, האידיאוגרמות בסין, כתב עמק האינדוס, הכתב המינואי הידוע בשם Linear B, ולאחר מכן, ביבשת אמריקה, כתב המאיה והכתב האצטקי.

אבל יש בעיה בַּכתב. כל מערכות הכתב הקדומות – בין אם היו פיקטוגרמות, אידיאוגרמית או סימני-הברות – כללו כולן מספר עצום של סימנים שונים; מהכתב הסיני, שהיו בו 40 אלף אותיות שונות ונדרשו עשרים שנה רק כדי ללמוד אותן – ועד לגרסה הפשוטה, העממית והבסיסית ביותר של ההירוגליפים, שאפילו בה יש 450 סימנים. זו עדיין כמות עצומה. כשהכתב הוא מערכת סבוכה כל כך, התוצאה היא חברה הייררכית, מפני שידיעת קרוא וכתוב תישאר תמיד נחלת אליטה קטנה שיש לה זמן ואמצעים ללמוד זאת. האליטה הזו הייתה מעמד-הידע, ואילו ההמונים היו אנאלפביתים ועל כן נטולי כוח.

ההמצאה השנייה בטכנולוגיית המידע ששינתה את פני החברה התרחשה באותה תקופה שבה  נולד עם ישראל. כוונתי להמצאת האלפבית. זו הייתה תפנית מכרעת. ואמנם, מדוע קרוי היה האלפבית "אלף בית"? בגלל האלף-בית העברי. הצורה הראשונה של האלף-בית היא הכתב הידוע ככתב הפרוטו-שמי או הפרוטו-סינאי.  

כתב זה נתגלה ב-1903 בידי הארכיאולוג הבריטי פלינדֶרס פּיטרי במכרות אבן טורקיז בסרביט אל-ח'אדם שבמדבר סיני. הוא תוארך לסביבות שנת 1800 לפני הספירה, בערך בתקופתו של אברהם אבינו. ככל הידוע לנו, הכתב האלפביתי הומצא רק פעם אחת. כל כתב אלפביתי אחר בעולם הוא צאצא ישיר או עקיף של האלפבית הראשון. אמנם, האלפבית הראשון שציין באותיות את כל התנועות היה הכתב היווני, והוא גם הראשון שנכתב משמאל לימין. רבים חושבים לפיכך כי הוא האלף-בית הראשון, אולם מוצאו מן הכתב הפרוטו-שמי, הקדום ממנו באלף שנה.אלף, בית, גימל ודלת נעשו איפוא אלפא, בתא, גמא ודלתא ביוונית.

מה הייתה התוצאה? ובכן, אם אפשר לבטא את כל הידע בעולם במערכת סמלים בת 22 סימנים בלבד, כי אז, לראשונה בהיסטוריה, יש אפשרות לחברה שכּולה אוריינית. זה הדבר שעשה את היהדות למהפכה בהיסטוריה האנושית; כי האוריינות נמצאת בלב רעיון כבוד-האדם כפי שהיהדות מבינה אותו. רק בחברה שכל השכבות בה יודעות קרוא וכתוב יכולה לפשוט ההכרה כי כל בני האדם עשויים בצלם אלוהים.

לכך התכוון הנביא ישעיהו באמרו "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ" (ישעיה נד, יג). תיעוד ברור במיוחד לכך נמצא בספר שופטים, פרק ח. תושבי סוכות סירבו לתת אוכל לצבא גדעון עד שיכה את המדיינים. לאחר הניצחון חזר גדעון לסוכות, תפס נער אקראי ברחוב – ועל פי דרישתו הנער כתב לו "אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ". שוו בנפשכם. לפני יותר משלושת אלפים שנה, גדעון מניח שסתם נער ברחוב יודע לכתוב. מתי נעשתה הקריאה והכתיבה נחלת כל הציבור באנגליה? ב-1870. לפנינו אם כן תופעה חריגה ביותר.

עם ישראל נעשה לציוויליזציה הראשונה, ובעצם היחידה, שהשתיתה את הישרדותה על חינוך. כבר במאה הראשונה, בהנהגתו של רבי יהושע בן גמלא, קיימו היהודים בארץ ישראל מערכת חינוך חובה לכול –היהודים היו לעם שגיבוריו הם מורים, שמבצריו הם בתי ספר, שתשוקתו אל הלימוד ואל חיי הרוח. כך הוא עד היום, גם בקרב היהודים החילונים ביותר. סרגיי ברין, ממייסדי גוגל, אמר פעם לעיתונאי "באתי מאחת המשפחות היהודיות הרוסיות החילוניות הללו, שמצפות אפילו מהשרברב להיות דוקטור לפילוסופיה".

זו הנקודה הראשונה שלי: שהעם שלנו נעשה לעם בגלל הספר, כי הוא עמד על ערש המצאת הספר, על ערש הולדתו של האלפבית שאפשר לכל אדם לקרוא ספר. היהדות, ועם ישראל, באו לעולם בו-זמנית עם הספר.

ברית ושיחה

הנקודה השנייה – וזה דבר שקשה לנו מאוד מאוד להבין ממרחק כה גדול של זמן – היא שהולדת המונותיאיזם יצרה למעשה משבר ביחסים בין בני האדם לבין האלוהי.

המונותיאיזם איננו סתם צמצום מספרי – מאלים רבים לאל אחד. צמצום כזה כבר נעשה מוקדם יותר. ודאי שמעתם על פרעה אמנחותפ הרביעי הקונטרוברסיאלי, שנודע גם בשמו אחנתון. פרויד ורבים אחרים ראו אותו כמונותיאיסט הראשון. אחנתון סגד לאל אחד: אל השמש. לא זו מהותה של היהדות. לא זו מהותו של המונותיאיזם מבית מדרשו של אברהם. המהפכה האמתית של המונותיאיזם איננה צמצום מספר האלים לאחד, אלא הרעיון שאלוהים נשגב מן היקום – שהרי הוא ברא את העולם, ועל כן איננו יכול להיות מזוהה, אפילו באופן סמלי, עם משהו בתוכו.

מכאן שתהום אונטולוגית כבירה נכרתה בין האל לבין האנושות. אין זה הבדל כמותי – אלוהים גדול ואנחנו קטנים, אלוהים חזק ואנחנו חלשים. את ההבדל הזה הכירו כולם, גם הפוליתיאיסטים. זה לא זה; בסוג המונותיאיזם שלנו, אלוהים הוא סוג אחר לגמרי של ישות. בלתי נראה, בלתי ניתן לידיעה, בלתי ניתן לחיזוי. אל שאיננו יכולים לתמרן אותו בכשפים, לא להסביר אותו במיתוס ולא לפייס אותו בקרבנות. האלים בעולם העתיק היו קרובים. האדם חש אותם מכל עבר, בשמש, בירח, בגשם, בסערה, בים, ובכוחות התוהו. בתודעה המיתולוגית, העולם נתפס כמלא באלים.

היהדות, כבר מן הפרק הראשון של ספר בראשית, מכחידה את העולם כולו במחי יד. היה זה הסוציולוג הגרמני מכס ובר שאמר שבראשית פרק א הוא רגע הולדתה של הציוויליזציה המערבית, שבה אין מאבק בין האלים או בין היסודות. אלוהים אומר – והעולם בא לידי הוויה. ובר קרא לזה "הסרת הקסם מן העולם", או במילים אחרות דה-מיתולוגיזציה שלו. לדבריו, כל המבקש למצוא את שורשי התרבות המערבית, את שורשי המדע והרציונליות, צריך לגשת לבראשית א.

אבל אם אלוהים מצוי הרחק כל כך מן העולם, איך יכולים אנחנו, בני התמותה השבירים, הטועים, והמוגבלים, להתייחס אל האל האינסופי? איך יכולים אנו, החיים בתוך הטבע, להתייחס לאלוהים שמעבר לו? זהו המשבר שלתוכו נולדת היהדות. התשובה שהתורה נותנת פשוטה מאוד. התשובה היא הלשון. אלוהים מדבר. וכשאנחנו מדברים אל אלוהים, אלוהים מאזין. זוהי אבן היסוד. לפתע, ביהדות, יש ללשון השלכות כבירות וגורליות שלא היו לה מעולם קודם לכן. אלוהים בורא את העולם במילים. "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יְהִי אוֹר – וַיְהִי אוֹר" (בראשית א, ג). בבוראו את האדם בצלמו, המתנה הגדולה ביותר שהעניק לנו הייתה כוחן של המילים בהן משתמשים היהודים מאז ללא הרף.

לפני שנים הפיקה הבי-בי-סי סדרה על דתות העולם הגדולות. לבסוף הגיע המגיש לפרק על היהדות. הוא נכנס לישיבה הומָה וראיין את אלי ויזל ובפנותו אליו אמר, "פרופ' ויזל, היהדות עושה רושם של דת קולנית מאוד. האם יש ביהדות גם דבר הקרוי שתיקה?" ויזל חשב לרגע, וענה: "היהדות מלאה בשתיקות. פשוט אנחנו לא מדברים עליהן".

בתיאור בריאת האדם (בראשית ב, ז) מסופר כי ה' יצר את האדם "עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". את הביטוי האחרון מתרגם אונקלוס "רוּחַ מְמַלְּלָא". האדם נעשה ישות מדברת. ה' נתן לאדם את כוחן של המילים, והוא שאיפשר לאדם לקרוא לחיות בשמותיהן. השפה היא המתנה הגדולה ביותר של אלוהים לאדם. השפה היא אותו "גשר צר מאוד" המגשר על התהום שבין הסופיות האנושיות לאינסופיותו של אלוהים.

וכך, לפתע פתאום, הכול עומד על השפה, על אלוהים המסוגל לדבר אלינו ועל היכולת שלנו לשמוע את הדיבור הזה. פירוש הדבר היה שהיהדות היא דת של מילים קדושות יותר מכפי שהיא דת של מקומות קדושים ואנשים קדושים, אף כי יש בה מקומות קדושים –הלא היא ירושלים עיר הקודש, ואנשים קדושים – הלא הם הכוהנים. אך מעל לכל, היהדות היא דת של מילים קדושות. שם תמצאו את אלוהים. פתחו ספר תורה. קראו. בשל הדבר הזה הייתה היהדות תופעה כה חדשנית בציביליזציה.

זהו רעיון מתוחכם. היו שתי תרבויות שחשבו במונחים אלה, שתי התרבויות הראשונות שנפרדו מהמיתוס. האחת היא ישראל הקדומה. השנייה – יוון הקדומה. שתיהן מתייחסות ללשון ברצינות רבה. אבל יש הבדל משמעותי בין תפיסת הלשון ביהדות, המתבטאת בביטוי "ויאמר אלוהים: יהי...", לבין התפיסה היוונית.

אנחנו יודעים זאת מפני שתיאוריית הלשון של אפלטון אומצה לימים בידי הוגה יהודי, פילון האלכסנדרוני, שהיה מושפע מאוד מהמחשבה ההלניסטית. פילון פיתח את רעיון הלוגוס, "הדָבָר", שהשפיע עמוקות על הנצרות. הבשורה על פי יוחנן, הפותחת במילים המפורסמות "בראשית היה הדבר", התגלגלה לנצרות דרך פילון. וכך פיתחה הנצרות תפיסה אפלטונית של הלשון, השונה מזו היהודית.

די אם נאמר, במסגרת זו, שבלב היהדות נמצא הרעיון החשוב המצוי בתיאור חג השבועות. כידוע, בנאומו האחרון של משה אל בני ישראל, בספר דברים, הוא מזכיר להם את החוויה האדירה של מעמד הר סיני, ואומר שנשמע שם "קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף" (דברים ה, יט); ביטוי חשוב ומוכר, דווקא מפני שהוא דו משמעי. כפי שמציין רש"י, "ולא יסף" יכול להתפרש כ"חדל", "לא הוסיף" – אבל גם, כפי שמתרגם אונקלוס, "לא פסק" לעולם. אנו נותרים בערפל: האם קולו של מעמד הר סיני נשמע פעם אחת ודי, או ממשיך ובוקע עד היום?

הסתירה יושבה בכך שמדובר בשתי צורות תקשורת, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. התורה שבכתב ניתנה פעם אחת ולא עוד, ואילו התורה שבעל פה אינה חדלה לעולם. מימי משה ועד היום מיישמים יהודים את המנדט שנתן להם ה', לפרש את דבריו מחדש בכל דור.

היהדות היא, בקצרה, שיחה מתמשכת בין הקול האלוהי שנשמע בסיני פעם אחת ואין בלתה, לבין הפרשנות האנושית של המילים, הנמשכת בכל דור ודור מאז. השיחה הגדולה הזו לא תמה מעולם. השיחות השבועיות שלי על פרשת השבוע קרויות בגרסתן האנגלית "ברית ושיחה", מפני שהברית היא הדדית. אלוהים כרת אותה עם ישראל. ישראל כרת אותה עם אלוהים. ועם זה, היהדות כולה היא אותה "שיחה" מתמשכת בין ישראל לבין אלוהים, שיחה המנסה להבין את דבר ה' לכל-הזמנים באופן שיעשה אותו גם לדבר ה' לזמן-הזה.

מכל זה נובע דבר בלתי רגיל. כולנו יודעים זאת, אבל בדרך כלל לא עוצרים לחשוב על כך.  את אלף השנים הראשונות לאחר שמשה קיבל תורה מסיני, בערך מהמאה ה-13 לפני הספירה עד המאה השלישית לפני הספירה, בילה עם ישראל בחיבור פירושים לתורה, הלא הם ספרי הנביאים והכתובים. אלף שנים נוספות נדרשו לחיבור פירושים על פירושים אלה, בדמות המדרש, המשנה והגמרא. ואז, למשך כאלף שנים נוספות, עסק עם ישראל בחיבור פירושים לפירושי-פירושים אלה: מפרשנות המקרא ועד פסיקת הלכה, משירה דרך פילוסופיה עד מיסטיקה.

וכך, לאורך שלושת אלפים שנה – מסביבות שנת 1300 לפני הספירה עד למאה ה-18 לספירה – כמעט כל מילה שיהודי כתב הייתה בדרך זו או אחרת פירוש לתורה. רק במאה ה-19 החלו היהודים לפתח את ספרות ההשכלה, שלא הייתה פירוש לתורה, לפחות לא באופן ישיר. היהודים נעשו לציוויליזציה של טקסט לא רק מן הסיבה שציינתי קודם, כיוון שהם עמדו על ערש המצאת האלפבית, אלא גם מפני שבמונותיאיזם האברהמי אלוהים המצוי מעבר לטבע נמצא בטקסט, במילות התורה.

הטקסט הופך לתכונה המאפיינת של היהדות בשני מובנים. המקובלים, ולפניהם הנביאים, ראו את התורה כמין כתובה, שטר נישואין בין האל האוהב לעמו האהוב. ואפשר גם לתפוס אותה, ולכך אני נוטה יותר, כחוקתו הכתובה של עם ישראל כאומה בריבונות האל. כך או כך, היהודים נעשו לעם הטקסט משתי סיבות: בשל המצאת האלפבית, ומפני שרק באמצעות מילים אפשר לקיים מערכת יחסים משמעותית עם אלוהים.

האומה הגלובלית

וכאן אני מגיע לנקודה השלישית והאחרונה, שמבחינות מסוימות היא הנוקבת מכולן. היא נולדה מתוך שני משברים גדולים. הראשון הוא גלות בבל, במאה השישית לפני ספירת הנוצרים, והשני, שהשפעתו הייתה רבה יותר, הוא המאורעות הטרגיים בשתי המאות הראשונות לספירה: הכיבוש הרומי, חורבן בית שני, כישלון מרד בר-כוכבא והגלות. מציאות זו העלתה את השאלה – האם היהודים, שאינם עוד אומה ריבונית בארצה, אלא הם פזורים על פני בתבל, עודם לאוֹם?

בכל מובן מקובל, התשובה צריכה להיות 'לא'. מהו לאום? קבוצה של אנשים החיים באותה ארץ, דוברים אותה שפה, נתונים לשלטון אחד, חולקים אותה תרבות ושותפים לאותו גורל. בכל אחד מהמובנים הללו, היהודים לא היו לאום. הם לא חיו באותה ארץ. הם היו פזורים בארבע כנפות תבל. הם לא דיברו אותה שפה בחיי היומיום. רש"י דיבר צרפתית. הרמב"ם דיבר ערבית. הם לא היו כפופים לשלטון אחד ולתרבות אחת. בעלי התוספות חיו תחת משטר נוצרי, והרי"ף והרמב"ם תחת משטר מוסלמי. הם גם לא היו שותפים לאותו גורל. בימי מסע הצלב הראשון, ב-1096, כשיהודי צפון אירופה נטבחו, יהודי ספרד נהנו מתור הזהב שלהם. לעומת זאת, כשיהודי ספרד ופורטוגל גורשו, ב-1492 וב-1497, ונאלצו לנדוד בעולם במשך מאה שנה, יהודי פולין חוו תור-זהב משלהם. ליהודים לא היה דבר מן הדברים המגדירים לאום. ובכל זאת הם ראו את עצמם כלאום, וכך גם ראו אותם אחרים.

איך זה היה אפשרי? התשובה נעוצה בעובדה יוצאת-דופן מאוד הנוגעת לשבועות ולמתן תורה. תבינו מה יוצא-דופן בה אם אשאל אתכם שאלה פשוטה מאוד. מה בא קודם בחייה של אומה: הקרקע או החוקה? המקום או המבנה המדיני? הארץ או המשפט? התשובה מובנת מאליה. קודם יש מקום, ואז באים אליו האנשים, ומתפתחים בהדרגה לכדי אומה. הם מפתחים מוסדות פוליטיים. הם מעמידים שלטון המחוקק חוקים. קודם הקרקע, אחר כך החוקה. אין לכך יוצאי דופן להוציא אחד. עם ישראל. הוא החריג היחיד מן הכלל הזה בכל ההיסטוריה. התורה ניתנה במדבר. קודם באה החוקה, ורק אחר כך, דור שלם אחר כך, באה הקרקע. מקרה יחיד במינו.

לפרט הזה הייתה משמעות היסטורית גורלית. כי פירושה היה שאפילו בגלות, אפילו בתפוצות, עם ישראל אמנם יישאר בלי קרקע, אבל עדיין תהיה לו חוקה. הוא אולי יישאר בלי ארצו, אבל תישאר לו הברית. זה לבדו מה ששימר אותו כעם בתפוצות. אלוהים אמר זאת במפורש. תאמינו או לא, זה כתוב בתורה. בסוף הקללות הנוראות של התוכחה בפרשת בחוקותיי, ה' אומר – "וְאַף גַּם זֹאת: בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם" (ויקרא כו, מד). היות שהברית קדמה לארץ, היא נותרה תקפה גם לאחר שהארץ אבדה.

במאה העשירית, בבבל, רבי סעדיה גאון התחבט בשאלה הזו. איך ייתכן שאנחנו, הפזורים על פני כל תבל, עדיין אומה? התשובה שלו הייתה למטבע לשון: "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה." בגלל התורה, ורק בגללה, יהודים בכל העולם שמרו אותן מצוות, קראו אותם כתבי קודש, חגגו אותם מועדים ואמרו אותן תפילות פחות או יותר. הם אפילו הפנו את פניהם אל אותה נקודה, אל ירושלים, כשהתפללו.

וכך היו היהודים להיקפו של מעגל שמרכזו ירושלים. הם נעשו לקהילה הווירטואלית הראשונה, התורה תפקדה כאינטרנט הראשון, ועם ישראל היה לאומה הגלובלית הראשונה – ובמשך אלפיים שנה גם היחידה.

מה שנראה לכל העמים כחדש וחדיש, רעיון הגלובליזציה, בעינינו היהודים הוא ישן נושן. כבר אמר זאת היינריך היינה בביטוי נפלא וקולע מאין כמוהו: התורה היא "מולדתו הניידת של היהודי". כל מקום שהיהודים נשאו אליו את התורה נעשה לביתם. ביום כיפור, בשעת נעילה, אנחנו אומרים באחד הפיוטים משפט נוקב, פולח, כמעט לבלי שׂאת:  "אין לנו שיור, רק  התורה הזאת". זו זעקתם של היהודים לפני תקומת מדינת ישראל. ריבונו של עולם, איבדנו הכול. נשארה לנו רק התורה. נשאר רק הטקסט שאפשר לשאת אותו לכל מקום שהולכים אליו, והוא שאפשר ליהודים להרגיש בבית גם כשאיבדו את ביתם – כי הם ידעו שהתורה עוד תישא אותם יום אחד בחזרה אל ארץ ישראל ואל ירושלים עיר הקודש.

שלושת הדברים הללו, שכל אחד מהם ייחודי, הם שעיצבו את מהותה של הזהות היהודית. היהודים נעשו עם הספר לא רק מפני שהיו שם עם המצאת האלף-בית; לא רק בזכות המונותיאיזם מצאו היהודים (או שמא נאמר: נכפה עליהם למצוא), את אלוהים במילים. היהודים ברחבי העולם נקשרו זה לזה באמצעות הספר שקראו כולם, הספר אותו חרתו על לוח לבם, הספר אשר את הכתוב בו קיימו. הטקסט שמר על היהודים מאוחדים ומלוכדים כלאום אחד. מכל בחינה שהיא, התורה היא שעיצבה את התופעה הייחודית הזו, עם המוסיף להתקיים רק בגלל ספר.

אכן, אפשר לדמות את התורה, וגם את עם ישראל, למתכונת העמוד ב"מקראות גדולות": טקסט מרכזי מוקף פירושים. כך היא התורה ופירושיה ופירושי-פירושיה, כך הוא עם ישראל ובמרכזו ירושלים, עיר הקודש. כל הקהילות בעולם הן כמו פירושים לטקסט המרכזי, כי בכל מקום שיהודים נמצאו בו, בכל קהילה, בכל תקופה, הם הוסיפו את הפירוש שלהם; וכך, אף על פי שחיו בתרבויות שונות ובארצות שונות ובלשונות שונות, הם נשארו חלק מהשיחה האחת והמתמשכת בין עם ישראל לבין אביו שבשמיים, שיחת הייעוד והברית.

מימוש החזון: הספרייה הלאומית המתחדשת

כל אחת משלוש התופעות הללו חשובה כשלעצמה, אבל ייחודן הגדול מתבלט כשהן מצטרפות יחדיו. ביחד הן פותחות אפשרויות יוצאות דופן כשהן עומדות ברקע מיזם הספרייה הלאומית בירושלים. אפרט ברשותכם את השלכותיהן.

ראשית: היהדות נולדה בתוך מהפכה בטכנולוגיית המידע, מהפכת האלפבית ועכשיו אנחנו מצויים במהפכה נוספת באותו תחום – שאגב, מובילים אותה במידה רבה יהודים, כגון סרגיי ברין מגוגל ומארק צוקרברג מפייסבוק. כמו לפני שלושים ושמונה מאות, כשהמצאת האלפבית פתחה את שערי הידע בפני כל שכבות הציבור, גם עכשיו, במאה ה-21, אנחנו יכולים לתפוס את המהפכה בקרניה ולרתום אותה לאותן מטרות; ולספרייה הלאומית יכול להיות חלק חשוב בכך. היהדות רואה את הדמוקרטיזציה של המידע כבסיס לכבוד האדם ולשוויון. 

האמת היא שרעיון השוויון היהודי הוא היחיד שיש לו סיכוי להצליח. אסביר למה. כל תורות השוויון האחרות מתבססות או על שוויון בכוח או על שוויון בכסף. אבל בשני סוגי השוויון הזה יש בעיה מהותית. האם תוכלו לשוות בעיני רוחכם יהודים שיסכימו אי-פעם להעניק לכל כוח שווה? שכחו מכך!  הבעיה היא שכוח וכסף, הון ושלטון, שניהם הם מה שאני מכנה סחורות חומריות. וסחורות חומריות, ככל שתיתנו יותר מהן לאחרים כך יהיה לכם פחות. אם יש לכם כוח שלטוני מוחלט, ואתם מחליטים לחלוק אותו עם עוד תשעה אנשים, תישאר לכם עשירית ממנו. אם יש לכם אלף שקל ואתם חולקים אותו עם עוד תשעה אנשים, יישארו לכם רק מאה שקל. אבל אם יש לכם כמות מסוימת של ידע, ואתם משתפים בו עוד תשעה אנשים, האם נשאר לכם עכשיו פחות? להפך, אולי אפילו יש לכם יותר. "מכל מלמדיי השכלתי". ככל שאנו מרבים ללמד אחרים כך אנו לומדים יותר.  כוח וכסף, לפחות בטווח הקצר, הם משחקי סכום אפס. אם אני נותן נשאר לי פחות. לכן הכסף והכוח, ההון והשלטון, הכלכלה והמדינה, הם תמיד זירות של עימות. הידע איננו כזה, כי ככל שאני נותן יותר כך יש לי יותר.

משום כך הגרסה היהודית לחברה שוויונית – חברה שבה כל אחד ואחת מממש את מלוא צלם אלוהים שבו בזכות גישה לחינוך ולידע – היא צורת השוויון היחידה שבאמת עובדת, ושתמשיך לעבוד. אם תצליח הספרייה הלאומית לפתוח את אוצרות הידע שלה בעזרת דיגיטציה וקיוון, ותנגיש לכול את כל החומר שלה בעזרת המודם או חיבור הבלו-טות', זו תהיה מהפכה. עד כאן ההשלכה הראשונה.

מספר שתיים: בעולם היהודי השסוע של זמננו, כשהפער בין דתיים וחילונים גדל והולך, הספרייה הלאומית יכולה ליצור חיבורים בין יהודים. כמו שאמרתי, אם יש דבר אחד שגם יהודים חילונים מאמינים בו מעומק לבם, הרי זה שלכולנו יש חלק במורשת ספרותית ואוריינית גדולה, והיא שעושה את עם ישראל למה שהוא. זה מה שניסה עמוס עוז לומר לנו. זה מה שעשתה רות קלדרון, אישה נפלאה, בנאום הבכורה שלה בכנסת – אישה יהודייה חילונית שקמה ונותנת שיעור גמרא בכנסת. זה היה שיעור מבריק, וגם דרך נאה לומר "יודעים מה? הטקסט הזה שייך לכולנו". "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד).

קמפיין שיפיץ את בשורת הספרייה הלאומית, כך שכולם ידעו להתחבר מרחוק למשאבי הידע שלה, הוא דרך להפוך את הטקסט היהודי ואת הפרשנות היהודית לְמה שתורה שבעל פה נועדה להיות: שיחה מתמשכת, רבת-קולות, בין יהודים על ייעודם. אנחנו אוהבים להתווכח. נראה לי שאנחנו לא מכירים צורות שיחה אחרות. בשיחה פומבית שערכתי עם עמוס עוז, משפט הפתיחה שלו היה "אני לא חושב שאסכים עם הרב זקס בכל דבר, אבל האמת היא שברוב הדברים אני לא מסכים עם עצמי". הספרייה הלאומית תוכל להעביר לכל יהודי את המסר – כל אחד מאתנו הוא אות בספר התורה. כל אחד הוא חלק מהשיחה היהודית.

ולבסוף, ממה שאמרתי על התורה המקיימת את עם ישראל כעם גלובלי עולה שהספרייה הלאומית שתיבנה כאן בירושלים איננה יכולה להיות רק ספרייה לאומית, מקומית. היא מוכרחה להיות ספרייה גלובלית, כי הספרים הם ששמרו על אחדותנו כעם גלובלי. כמה נפלא יהיה אם באמצעות האינטרנט והדיגיטציה של כל כתבי היד, הספרים וכתבי העת בספרייה הזו, תהיה לכל יהודי בכל מקום בעולם גישה ישירה למורשתו. כמה נפלא יהיה אם במקביל לבניין הספרייה היהודית החדשה הזו יתקיים קמפיין עולמי של אוריינות יהודית, שיצית את דמיונם של יהודים ברחבי העולם, דתיים וחילונים כאחד.

על כן אני מקווה וחולם כי יום יבוא והאורחים הרשמיים של מדינת ישראל, נשיאים וראשי ממשלות ואפיפיורים, יובאו תחילה לא ליד ושם, עם כל חשיבותו העצומה, אלא לכאן, לספרייה הלאומית והבינלאומית החדשה, שאני מציע שכותרת-המשנה של שמה תהיה "בית הספרים של עם הספר". הבה נַראה לעולם לא רק איך היהודים מתו, אלא איך היהודים חיים.

עליי לספר לכם דבר אישי מאוד. האתיאיסט החביב עליי, ניטשה, היה מגדולי כל הזמנים מפני שהיה כן וישר מאין כמוהו. רבים חושבים שהוגה מעמיק זה היה אנטישמי. אין זה נכון. ניטשה לא שנא את היהודים, אבל הוא שנא מאוד את היהדות. נוצרים רבים שנאו את היהודים כי לא התנצרו. ניטשה נטר ליהדות מן הסיבה ההפוכה: על שהולידה את הנצרות. הוא ראה את היהדות ואת הנצרות גם יחד כ"מרד העבדים במוסר", כלשונו. היהדות והנצרות הן מה שקרה כשעבדים גברו על אדוניהם וכפו על הכול את קוד ההתנהגות והחשיבה שלהם.

ניטשה ראה את היהודים, בצדק, כיריביו החזקים ביותר. הוא הגדיר את הפילוסופיה שלו כ"הרצון לעוצמה". אני מגדיר את היהדות כרצון בחיים. אלה הם עקרונות מנוגדים. אם להגדיר זאת בפשטות – ניטשה ניסח את הבחירה האנושית הנצחית בין רעיון הכוח לבין כוח הרעיונות. היהדות הראתה לעולם את כוחם של רעיונות, רעיונות פשוטים היכולים לשנות את העולם לא באמצעות מלחמה אלא על ידי חינוך. וכזו הייתי רוצה שתהיה הספרייה היהודית הלאומית והבינלאומית החדשה.

את בוניה של הארץ הזו, את גיבורי המדינה, הניע רעיון אחד: חזון שיבת ציון. זהו חזונם של הנביאים כולם. ירמיהו ביטא אותו בין היתר במילים "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם" (לא, טז). את בוניה של הספרייה הלאומית החדשה עשוי להניע ולרומם חזון מפורסם לא פחות ומפואר לא פחות של נביאינו. זהו החזון שישעיהו ביטא במילים "וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ‍ִם" (ב, ג).

יום יבוא וכל עמי העולם יכירו בכך שכוחם של הרעיונות גדול מרעיון הכוח. ביום ההוא, תצא תורה  מציון ודבר ה' מירושלים. הבה נַראה לעולם את פניה האחרים של ישראל: את עם הספר, החי בארצו של הספר, שלשון הסֵפר היא לשונו, ושנופי הסֵפר הם נופיו. הספר הזה היה מקור השראה למיטב החזונות המוסריים ולפסגת השירה הדתית. בנייתו של הבית לספר לעמו של הספר הזה היא מיזם שבכוחו להביא ברכה לא רק לעם היהודי בישראל ובתפוצות, אלא לעולם כולו. יהיה רצון שהתוכנית הגדולה הזו תתממש במהרה בימינו, אמן.