לשאת את העבר, להפוך מוות לחיים
לשתף
בסוף ספר בראשית, יוסף מבקש בקשה נוגעת ללב: אף כי אני עומד למות בגולה, אלוהים עוד יחזיר אתכם ארצה, ואז – "וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם". שאו אתכם את עצמותיי לקבורה בארץ ישראל.
משה שבר את לוחות הברית הראשונים, שה' נתן לו בהר סיני – אבל בני ישראל נשאו את שבריהם בארון הברית, לצד הלוחות השנִיִּים: הלוחות החדשים השלמים, עם שבריהם של הישנים.
כך הוא הדבר לכל אורך ההיסטוריה היהודית: אנו נושאים איתנו את רסיסי עברנו, את החיים שנשברו, את המיתות שייסרונו. זאת משום שאנו רוצים לוודא שחייהם ומותם של אבותינו לא היו לשווא. העבר שלנו חי בתוכנו כשאנו ממשיכים את המסע היהודי אל העתיד, אל התקווה ואל החיים.
ביום הזיכרון אנו מתייחדים עם זכר חללי מערכות ישראל שנפלו על משמרתם, ועימם את כל אלה שנרצחו בידי מחבלים. את מה שאויבינו המיתו, אנחנו משאירים בחיים בדרך היחידה האפשרית לנו: בתודעות שלנו, בזיכרונותינו ובבניין ארץ ישראל ומדינת ישראל.
יש תרבויות השוכחות את העבר, ויש תרבויות הלכודות בשבי העבר. לא כן אנחנו. איננו מוחקים את עברנו, אך איננו מניחים לו למחוק אותנו. אנו נושאים את עברנו איתנו כל עוד עם ישראל חי, כפי שעשה משה כשלקח את עצמות יוסף עימו, וכפי שעשו הלוויים בנושאם עימם את רסיסי לוחות האבן.
שרידים אלה, שרידי זיכרון ממי שכבר איננו איתנו, עוזרים לנו להיות מי שהננו. אנחנו חיים למען מה שהם מתו למענו. כיצד? בהיותנו יהודים זקופי קומה, המקרינים עוז רוח ומסרבים להיבהל מהאנטישמיות שֶחָזרה ומהמתקפה המתמדת על ישראל.
ביום הזיכרון אנו זוכרים את אלה שנפלו או נרצחו על הגנת מדינת ישראל, ואומרים לנשמותיהם של ההולכים: לעולם לא נשכח אתכם. לעולם לא נחדל להתאבל עליכם. לעולם לא נאכזב אתכם.