לבחור בחיים
לקט איגרות לראש השנה
ראש השנה ה’תשס”ב (2014)
מאת הרב לורד יונתן זקס זצ”ל
בפרוס כל שנה חדשה נהג הרב זקס, בהיותו הרב הראשי לקהילות היהודיות בבריטניה, להפיץ בקרבן איגרות קצרות אך מעמיקות. אלו הן תובנות הנשענות על רגעי מפתח בשנה שחלפה, אך עומדות מעל לזמן ומעניקות השראה לשנה הבאה.
ה'תשע"ה הייתה השנה שבה נעשה מסוכן להיות יהודי. ישראל, בהיותה נתונה למתקפת טילים ממושכת, גילתה כמה קשה להילחם במלחמה אסימטרית נגד ארגון טרור המסוגל באכזריותו להציב משגרי טילים ליד בתי ספר, בתי חולים ומסגדים. שלל מדינות וגורמים בינלאומיים גינו את ישראל על כך שביצעה את החובה הראשונה של כל מדינה: להגן על אזרחיה מפני סכנה ומוות.
האנטישמיות שבה לרחובות אירופה. 120 שנה אחרי משפט דרייפוס, הקריאה "מוות ליהודים" נשמעה שוב בפריז. שבעים שנה אחרי השואה, הקריאה "יהודים לתאי הגזים" נשמעה ברחובות גרמניה. לא-פעם הרגשנו כאילו העבר שחשבנו כי מת מזמן שב כרוח רפאים לרדוף אותנו. לעיתים תכופות מכדי שאוכל להישאר שלֵו שמעתי יהודים אומרים, "בפעם הראשונה בחיי אני מרגיש פחד".
אל לנו להדחיק את הפחדים הללו. עלינו להתמודד איתם ישירות. לא חזרנו לשנות השלושים של המאה הקודמת. להפך: לראשונה בכמעט ארבעת אלפי שנות ההיסטוריה של עם ישראל, יש לנו באותו פרק-זמן גם עצמאות וריבונות בארץ ישראל – וגם חירות ושוויון ברוב התפוצות. ישראל היא חזקה; חזקה במידה מפליאה. ההצלחה של "כיפת ברזל" הייתה האחרונה בסדרה מדהימה של פריצות דרך טכנולוגיות – לא רק בהיבט הצבאי אלא גם בתחומי החקלאות, הרפואה והמסחר – חידושים שנועדו להגן על החיים, לשמור עליהם ולהעצים אותם.
ישראל חיה זה שנים רבות עם הסלידה מצד העולם. בהינתן העובדה שזו הדמוקרטיה היחידה המתפקדת באופן מלא במזרח התיכון, שעה שבמדינות אחרות באזור זה אומות שלמות קורעות את עצמן לגזרים, התיעוב כלפי ישראל דווקא הוא בעיה של העולם לא פחות ממה שהוא בעיה של ישראל. מלבד זאת, כולנו יודעים, אפילו הפושרים ביותר בינינו, שעדיף לאין ערוך שמדינת ישראל תתקיים ותספוג חרפות עולמיות, מאשר שישראל לא תתקיים, לא יהיה בית ליהודים, אך אהדת העולם תורעף עליהם.
האחדות שהפגינה ישראל בזמן העימות ברצועת עזה נגעה עד מעמקי הלב. היא הזכירה לנו שאנו עַם אחד במובן קיומי עמוק. אם יש לנו ברית אמונה משותפת וגם אם לא, אנו שותפים בברית גורל. זהו מצב טוב להיות בו לקראת הימים הנוראים, כשאנו ניצבים בפני ה' לא רק כיחידים אלא כעם.
האנטישמיות חושפת עתה את פניה. נהיר עתה לכול מה שהיה נכון, אך מובן פחות, בזמנים אחרים: ששנאה המתחילה ביהודים אף פעם אינה נגמרת ביהודים. האויבים הגדולים של היהודים כיום הם אויביו של החופש בכלל. בכל רחבי העולם אנו עשויים להרגיש אי נוחות וחרדה; אך יש חלקים בעולם שבהם נוצרים נשחטים, נערפים, מגורשים מבתיהם וחיים באימה.
אקדמאי בולט אחד העריך לאחרונה שכמאה מוסלמים נהרגים מדי יום בעימותים, לפחות 90 אחוז מהם בידי אחיהם המוסלמים. הבהאים נמצאים בסיכון. כך גם היזידים. באזורים אחרים בעולם מאוימים בודהיסטים, הינדים, סיקים ואפילו אתאיסטים. שום היסטוריון שיביט לאחור על תקופתנו לא יתפתה לכנותה עידן הסובלנות.
כאן מקומם של הימים הנוראים. בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים יש תו של אוניברסליות שאיננו מוצאים במועדים אחרים. בשלושת הרגלים, החלק העיקרי בתפילת העמידה פותח במילים "אתה בחרתנו מכל העמים". הדגש ניתן בייחודיותו של עם ישראל. ואילו בימים הנוראים, החלק המקביל בתפילה פותח במילים "ובכן, תן פחדך, ה' אלוהינו, על כל מעשיך, ואֵימתך על כל מה שבראת.... וייעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". הדגש הפעם הוא בסולידריות האנושית. וסולידריות אנושית היא מה שהעולם זקוק לו ברגע זה.
מסר אחד מהדהד דרך הימים הללו: חיים. "זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר החיים, למענך אלוהים חיים". לפעמים אנו שוכחים כמה רדיקלי היה רעיון זה כאשר נכנסה היהדות לבמת העולם. מצרים הפרעונית הייתה עסוקה במוות עד אובססיה. החיים מלאים סבל וכאב; המוות הוא המתחם שבו אנו מצטרפים אל האֵלים. הפירמידות והמקדשים הגדולים היו שירי הלל למוות.
האנתרופולוגים והפסיכולוגים החברתיים כיום עדיין טוענים שהסיבה לכך שהדת קיימת היא מפני פחדם של אנשים מפני המוות. לאור זאת, מדהים אף יותר שלמרות האמונה המוחלטת והעמוקה שלנו בעולם הבא (החיים אחרי המוות) ובתחיית המתים, ברוב רובו של המקרא אין לכך זכר. זוהי תופעה מדהימה. הרי על כל הציניות של קהלת, על כל תלונות רעי איוב על הצדק האלוהי, אפשר היה להשיב במשפט אחד: "יש חיים אחרי המוות". אך הספרים הללו נמנעים מכך, לפחות בקריאתם כפשוטם.
יתרה מכך. המלך דוד אמר בפסוק שאנו אומרים מדי יום: "מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת? הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?" (תהילים ל, י). לקראת מותו פנה משה אל הדור הבא ואמר: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט). אנו קוראים את הדברים כמובנים מאליהם, ושוכחים כמה נדיר הדבר בהיסטוריה של הדת.
מדוע? מדוע, אם אנו מאמינים שהנשמה היא נצחית, שיש חיים אחרי המוות, ושהעולם הזה אינו כל מה שיש, מדוע אין אנו אומרים זאת לעיתים קרובות יותר ובקול רם יותר? כיוון שמראשית הציוויליזציה האנושית השתמשו לעיתים קרובות מדי בשמיים כתירוץ לעוול ולאלימות כאן על האדמה. אין מעשה רע שאדם לא ישתכנע לעשותו אם יאמין שיקבל על כך גמול בעולם הבא. זהו ההיגיון של הטרוריסטים והמחבלים המתאבדים. זהו ההיגיון של אלה ששרפו "כופרים" על המוקד כדי "להציל את נשמותיהם הנצחיות".
כל היהדות כולה היא מחאה נגד צורת חשיבה זוועתית זו. יש ללחום למען צדק ורחמים בחיים האלה ולא בחיים הבאים. היהדות אינה עסוקה כל כך במתן מענה לפחד מפני המוות. היא מטפלת בעיקר בפחד מסוכן הרבה יותר: פחד מן החיים עם כל הכאב והאכזבה שבהם והיותם בלתי צפויים מראש. לא פחד המוות, אלא פחד החיים, הוביל אנשים ליצור מדינות טוטליטריות ודתות פונדמנטליסטיות. בסופו של דבר, הפחד מן החיים הוא פחד מן החופש. לכן הפחד מן החיים לובש צורה של מתקפה נגד החופש.
נגד הפחד הזה אנו אומרים מתחילת אלול ועד סוכות את הפסוק המונומנטלי של דוד (תהלים כז, א): "ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי, מִמִּי אִירָא? ה' מָעוֹז-חַיַּי, מִמִּי אֶפְחָד?" בראש השנה אנו תוקעים בשופר, המצווה האחת שאנו מקיימים באמצעות נשמת אפנו עצמה, בלי להזדקק למילים כלשהן. ביום הראשון של ראש השנה, יום השנה לבריאה, אנו קוראים בתורה ובהפטרה לא על הולדת היקום, אלא על הולדתם של יצחק לשרה ושמואל לחנה; כלומר, חייו של אדם כמוהם כיקום שלם. די בילד אחד כדי להראות כמה פגיעים החיים. זהו נס שיש להגן עליו ולטפחו. ביום כיפור אנו לובשים קיטל, שמראהו כמראה תכריך, כמו להראות שאיננו פוחדים מן המוות.
השנה הרגשתי בעוצמה רבה מתמיד שהעולם זקוק לנו כדי שנחיה את המסר הזה. המסר של התורה שהחיים קדושים, שהמוות מטמא, ושהטרור בשם האל הוא חילול שם ה'.
מדינת ישראל היא הצהרה קולקטיבית של עם ישראל, שלוש שנים אחרי שקמו שרידיו מגיא ההריגה, "לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה". ישראל בחרה בחיים. אויביה בחרו בדרך המוות. הם אפילו התפארו, כפי שעשה אוסאמה בן-לאדן, שאהבת המוות מחזקת אותם. ובכן, היא לא חיזקה אותם. היא הפכה אותם לאלימים. תוקפנות אינה חוזק. היא מודעות עצמית עמוקה לחולשה. והקורבנות העיקריים של האלימות האסלאמית הם מוסלמים. השנאה הורסת את השונא.
כיום, לא ישראל או היהודים בלבד נתונים בסיכון, אלא כל המזרח התיכון, חלקים גדולים מאפריקה ואסיה, וחלק גדול מאירופה. לכן, הבה נקבל את פני השנה החדשה בתחושה ממשית של סולידריות אנושית. הבה נַראה, בדרך שבה אנו מקיימים את דתנו, שה' נמצא בתוך החיים. אהבת ה' היא אהבת החיים. הבה נאמץ אל ליבנו את התעקשותו של המלך דוד שהאמונה חזקה מן הפחד. שום אימפריה לא הביסה מעולם את עם ישראל, ושום כוח שבעולם לא יעשה זאת.
יכתוב ה' אותנו, את משפחותינו, את עם ישראל ואת מדינת ישראל ואת היהודים בכל רחבי העולם, בספר החיים. מי ייתן ויבוא יום שבו כל צדיקי אומות העולם יפעלו יחדיו למען החירות, השלום והחיים.