השופר קורא לנו
לקט איגרות לראש השנה
ראש השנה ה’תשס”ב (2015)
מאת הרב לורד יונתן זקס זצ”ל
בפרוס כל שנה חדשה נהג הרב זקס, בהיותו הרב הראשי לקהילות היהודיות בבריטניה, להפיץ בקרבן איגרות קצרות אך מעמיקות. אלו הן תובנות הנשענות על רגעי מפתח בשנה שחלפה, אך עומדות מעל לזמן ומעניקות השראה לשנה הבאה.
"מקורי" אינה מילה שמרבים להשתמש בה כשמדברים על ההלכה. בדרך כלל בהלכה נכון הכלל שאם דבר-מה הוא אמיתי, הוא אינו חדש, ואם הוא חדש, הוא אינו אמיתי. אולם "מקורי" היא מילה שימושית במיוחד, ובצדק, אם מדברים על הקודקס ההלכתי של הרמב"ם, מִשְנֵה תורה – ובמיוחד בכל הנוגע לראש השנה. הרמב"ם היה איש ההלכה הראשון שיצר קובץ הנקרא "הלכות תשובה". הלכה אחת שם מדהימה במיוחד במקוריותה כמו גם בהשלכותיה.
היא מתחילה במילים האלה: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר, עוּרו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל – הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם" (הלכות תשובה ג, ד).
המקורי בכך הוא שבתלמוד מוסבר השופר בכך שהוא מזכיר לנו ולה' את האיל שהקריב אברהם במקום להקריב את בנו כפי שנצטווה תחילה בעקדת יצחק. קול השופר עצמו, התרועה, מייצג, על פי התלמוד, התייפחות. במילים אחרות, בעומדנו למשפט בפני ה', אנו מבקשים מממנו לזכור את ההקרבה שלנו ושל אבותינו למענו. השופר הוא זעקתנו אל ה'.
הרמב"ם אומר את ההפך. השופר הוא זעקתו של ה' אלינו. השופר הוא דרכו של ה' לומר לנו את אשר אמר לבני האנוש הראשונים בגן עדן: "אייכה?" מה עשית עם החיים, החירות והברכות שהענקתי לך? זוהי תובנה ייחודית לרמב"ם. אבל מה כוונתו בדברו על "אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל"?
השנה פרסם דיוויד ברוקס, בעל-טור מבריק בניו-יורק טיימס, רב-מכר ושמו "הדרך אל האופי" (The Road to Character), ספר המבוסס בחלקו על חיבורו המפורסם של הרב סולובייצ'יק 'איש האמונה הבודד'. תוך שהוא מיישם את רעיונותיו של הרב סולובייצ'יק לתרבות העכשווית, הוא מבחין בין מה שהוא קורא "תכונות רזומֶה" לבין "תכונות הספד".
תכונות הרזומה הן אלו שאנו נוהגים לכתוב בקורות החיים המקצועיים שלנו. הן כוללות את ההישגים שלנו, התעודות והמיומנויות שלנו. אך תכונות ההספד, אלו שייאמרו בשבחנו משנסתלק מן העולם, הן אחרות – והן אלו שבזכותן ניזכר. האם אנו טובי לב, ישרים ונאמנים? מהם האידאלים שלמענם אנו חיים, וכיצד אנו חיים אותם? אין אלה הדברים שאנו כותבים ברזומה שלנו; אך הם אלה הקובעים את איכות החיים שלנו ואת השפעתנו על האנשים שסביבנו.
"אנו חיים", כך הוא כותב, "בחברה המעודדת אותנו לחשוב איך לבנות קריירה מעולה, אבל מותירה רבים מאיתנו נטולי דיבר באשר לדרך לטפח את החיים הפנימיים". אין זה רחוק מאוד ממה שהתכוון אליו הרמב"ם בדברו על בזבוז זמן על עיסוקי הבל וריק שלא יועילו ולא יצילו: לא שאין חשיבות לערכי הרזומה, אך אין זו חשיבות עליונה. הלחץ הבלתי פוסק המופעל עלינו להצליח ב"כיכר השוק" מותיר לכולנו פחות מדי זמן לפתח את עומק האופי, שהוא החשוב באמת לאיכות מערכות היחסים שלנו, לתחושת המשמעות בחיינו, ולאהבה שאנו נותנים ומקבלים.
זהו הדבר אשר לדעת הרמב"ם השופר קורא לנו אליו; ולכך התכוון הרב סולוביצ'יק בדברו על "אדם השני", "איש הברית" – שהוא אנו, בפן של יחסינו עם האל. לחיות את חיי התורה משמעו לרכוש את תכונות ההספד: ענווה, הכרת תודה, יושרה, שמחה, הנכונות לשרת ולהקריב למען ערכים נעלים. עניינן הוא "צדקה, אהבה וגאולה".
אפילו כיום, כך כותב ברוקס, אפשר להיתקל באנשים "שנראה כי יש להם לכידוּת פנימית מרשימה". הם אינם מנהלים "חיים מפורדים ומפוזרים". הם עומדים בשתי רגליהם על הקרקע, יש להם שורשים, הם יודעים מה חשוב בטווח הארוך, והם מסוגלים להבחין בהבדל שבין מוזיקה לרעש. התוצאה היא שהם אינם "מועפים ממסלולם על ידי הסערות", ואינם "קורסים בזמנים קשים". הם מקרינים, כך הוא אומר, "מעין שמחה מוסרית". אין הם מובסים על ידי כישלונות או נפגעים מביקורת. יש להם עוצמה פנימית רבה, והם מעניקים ערך ממשי לאלה שהם נוגעים בחייהם.
זהו חשבון הנפש – החיפוש העצמי וההערכה העצמית שצריכים להזין את מחשבותינו בראש השנה, ביום הכיפורים ובימים שביניהם. על פי הרמב"ם, זהו הדבר שהשופר קורא לנו לעשות. המסר הזה חיוני גם בתקופתנו.
איש מאיתנו, כיחיד, אינו מסוגל לשים קץ להתחממות הגלובלית, לכונן שלום במזרח התיכון, או להחדיר צדק ורחמים לזירה הבינלאומית. אך אנו יכולים לפתח בשקט את הכוחות והאופי שישנו לטובה לא רק את חיינו שלנו אלא גם את חיי האנשים שסביבנו. על פי הרמב"ם (ב"שמונה פרקים") זוהי מהותה של היהדות: פיתוח המידות הטובות דרך פעולות חוזרות שאנו מכנים בשם מצוות ודרך אורח החיים שאנו מכנים בשם הלכה. זהו המקום שבו היהדות כל כך עשירה וטרנספורמטיבית, ושבו לוקה במידה מעציבה התרבות החילונית המודרנית, המתמקדת בסממנים חיצוניים ובתכונות רזומה.
הבה ננסה, בשנה הקרובה, לפתח דרך החיים היהודיים שלנו את התכונות שבאמת משפרות את החיים, ואשר מגיעות מתוך הרגשת שכינת ה' בחיינו. חכמינו, ויותר מכולם הרמב"ם, הבינו שהדרך הטובה ביותר לשנות את העולם היא לשנות את עצמנו. את זאת קורא לנו השופר לעשות: לטפח את החיים הפנימיים כדי שבעזרת ענווה, סליחה ואהבה ניעשה לכלים שדרכם תזרומנה ברכות ה'. הבה נלמד להפיץ סביבנו שמחה מוסרית.