קורבן תודה

קורבן תודה נמנה עם הקורבנות שפרטיהם מוצגים בפרשת צו:

אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן.

ויקרא ז, יב

אף כי זה כמעט אלפיים שנה שאיננו מקריבים קורבנות, מזכרת מקורבן התודה נשארה לנו עד היום, בדמות ברכת הגומל – "הגומל לחייבים טובות, שגמלני כל טוב" – הנאמרת בבית הכנסת, במהלך קריאת התורה, מפי מי שהיה במצב מסוכן.

מהו מצב מסוכן? חז"ל (ברכות נד ע"ב) מצאו את התשובה במזמור תהילים קז, שיר שנושאו הודיה, המתחיל במילות הכרת-התודה השגורות בפי כל מתפלל, "הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". המזמור מתאר ארבעה מצבים מסוכנים והיחלצות מהם.

• שיבה מהפלגה בים:

יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת,

עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים...

יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת,

נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג,

יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר

וְכָל חָכְמָתָם תִּתְבַּלָּע.

וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם,

וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם.

יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה

וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם...

• שיבה מתעייה במדבר:

תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן,

דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ.

רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים,

נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף.

וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם,

מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם...

• החלמה ממחלה קשה

כָּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם

וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת.

וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם,

מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם.

יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם

וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם... 

• השתחררות משבי

יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,

אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל...

וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם,

מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם.

יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת,

וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק...

עד עצם היום הזה, אלה הם מצבי הסכנה שעל היציאה מהם אנו מברכים "הגומל" (רבים נוהגים לברך לאחר טיסה, כשם שמברכים לאחר הפלגה בים).

בספרו (באנגלית) 'שמועה על מלאכים', הסוציולוג האמריקני פיטר ברגר מתאר את מה שהוא מכנה "אותות של שֶׂגב": תופעה אנושית המצביעה אל משהו שמֵעבר. בין התופעות הללו הוא מזכיר את ההומור ואת התקווה. שכּן בַּטבע אין שום דבר המסביר את היכולת שלנו לעטוף מצבים כאובים במסגרת המאפשרת לנו לצחוק עליהם; וגם לא שום דבר המסביר את היכולת שלנו למצוא משמעות אפילו בתהומות הייסורים.

למציאות האל אין הוכחות במובן הקלאסי של המילה, אבל יש לה ראיות מעולם החוויה. אנו מרגישים, מתוך חוויית קיומנו, שאיננו מצבורים אקראיים של גֶנים אנוכיים המשתכפלים בעיוורון. גופינו הם אולי תוצרים של הטבע ("עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב"), אבל התודעה שלנו, המחשבות, הרגשות, כל הנכלל במילה "נפש", אינם כאלו. יש בתוכנו דבר-מה החורג אל אשר מעבר לנו: אל נשמת העולם, אל ה"אתה" האלוהי שאנו מדברים אליו בתפילתנו, ואשר אבותינו הקריבו לו את מנחותיהם בזמן שבית המקדש היה קיים.

יֵצֶר ההודיה שלנו הוא אחד מאותות השגב, אף כי ברגר לא מנה אותו ביניהם. במקרים רבים הוא אכן אנושי גרידא. מישהו עשה לנו טובה, נתן לנו מתנה, ניחם אותנו באבלנו או הציל אותנו מסכנה. אנחנו מרגישים שיש לנו חוב כלפיו. חוב זה הוא הכרת התודה. בהכרת התודה אנו מכירים בטובה שזכינו לה – ומודים עליה.

אבל לפעמים אנחנו מרגישים עוד משהו. לא רק לַטַּייס אנחנו רוצים להודות כשאנחנו נוחתים בשלום בתום טיסה מסוכנת; ולא רק למנתח, כשאנחנו עוברים את הניתוח המסובך שלמים ובריאים; ולא רק לשופט או לפוליטיקאי ששחרר אותנו מהכלא או מהשבי. ברי לנו שכוח גדול יותר פעל כאן; שהיד המניעה את כלי השחמט האנושי חשבה עלינו; שהשמיים עצמם ירדו ובאו לעזרתנו.

חברות ביטוח מתארות אסונות טבע כ"כוח עליון", ובלשונות אחרות אפילו כ"מעשי האל". אבל הרגש האנושי הפוך מכך. "יש אלוהים!", קוראים אנשים שחוו הצלחה מפתיעה. אלוהים נמצא בחדשות הטובות, בהישרדות הפלאית, בהצלה מן האסון. האינסטינקט הזה – להודות לכוח, לנוכחות, שמעל ומעבר לתנאי הטבע ולמעשה האדם – הוא עצמו אות של שגב. זהו הדבר שקורבן התודה ביטא בימים ההם וברכת הגומל מוסיפה לבטא בזמן הזה. אבל לא רק בברכת הגומל אנו מביעים את תודתנו.

אילֵיין ואני היינו בירח הדבש שלנו. היה קיץ, השמש זרחה, החוף הִרהיב עין והים הִזמין. רק בעיה אחת הייתה. לא ידעתי לשחות. אבל כשהסתכלתי על הים ראיתי שבקרבת החוף המים רדודים. אנשים היו רחוקים מן החוף מאה מטרים ויותר והמים הגיעו רק לברכיהם. אלך לי במים, חשבתי, ואצעד בבטחה, ואעצור הרבה לפני שהמים יהיו עמוקים מדי.

כך עשיתי. הלכתי עשרות מטרים, ועוד כמה, והמים הגיעו רק עד ברכיי. הסתובבתי והתחלתי ללכת חזרה אל החוף. להפתעתי ולתדהמתי מצאתי פתאום את עצמי נסחף במים. ודאי צעדתי לתוך שֶקע בַּקרקעית הרדודה. המים הגיעו אל מעל לראשי. פרפרתי בניסיון לשחות. נכשלתי. הים פער עליי את פיו. איש לא היה בסביבה. הרוחצים נמצאו מרחק רב ממני. מצאתי את עצמי צולל במים פעם אחר פעם. בפעם החמישית הבנתי שאני טובע. חיי באים אל קיצם. אבוי לי ואוי לאשתי הטרייה ואוי לירח הדבש שלנו.

כמובן מישהו הציל אותי, שהרי אלמלא כן לא הייתי כותב שורות אלו. עד היום אינני יודע מי הוא היה: כשהניח אותי על החוף הייתי פחות או יותר חסר הכרה. ברור לי שמַצילִי ראה אותי נאבק ומפרפֵּר, שחה אליי, תפס אותי והביאני אל החוף ואל המבטחים. מאז, לַמילים שאנו אומרים מדי בוקר עם ההשכמה יש משמעות מיוחדת בשבילי: "מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרתי בי נשמתי בחמלה; רבה אמונתך". כל מי שניצל מסכנה גדולה מרגיש, ולא רק יודע בשכלו, שהחיים הם מתנה מאת ה' המתחדשת מדי יום.

המילה הראשונה בברכה זו, "מודה", באה מאותו שורש שהמילה "תודה" באה ממנו – וגם מאותו שורש שממנו נגזר השם "יהודה", וממנו המילה "יהודי". יהודה, בנם של יעקב ולאה, קיבל את שמו מדברי אימו, "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (בראשית כט, לה). להיות יהודי פירושו להודות. זו משמעות שמנו, וזו המחווה המכוננת של אמונתנו.

לאחר השואה היו יהודים שביקשו להגדיר את הזהות היהודית במנוחים של סבל, קורבנוּת והישרדות. התאולוג אמיל פקנהיים דיבר על המצווה התרי"ד: לא תיתן להיטלר ניצחון שלאחר המוות. ההיסטוריון שלום בארון כינה זאת קריאת "לַקרימוזה" של ההיסטוריה: ההיסטוריה היהודית כסיפור הכתוב בדמעות. לדידי, אינני יכול להסכים עם התפיסה הזאת. נכון, ישנו סבל יהודי, והוא עצום וכבד. אבל אם הוא היה חזות הכול, היהודים לא היו עושים את אשר רבים מהם עשו: הם לא היו מנחילים את הזהות היהודית לילדיהם כמורשת יקרה מפז.

להיות יהודי הוא להרגיש הכרת תודה; לראות את החיים כמתנה; להיות מסוגל לחיות בסבל בלי להיות מוגדר בידי הסֵבל; לתת תקווה לניצחון על הפחד. להיות יהודי הוא להודות.

1. מתי בפעם האחרונה חוויתם תחושה כנה של הכרת תודה, ומה עורר אותה?
2. איך יכולה הבעה שגוּרה של הודיה לשנות את תפיסתכם על אתגרי היומיום?
3. איך יכולה בחירה בתקווה על פני הפחד להתבטא בחיי היומיום שלכם?