הולדתה של החירות

צפייה בלידתו של רעיון חדש דומה מעט לצפייה בהולדתה של גלקסיה מבעד לטלסקופ החלל האבּל. הזדמנות לחוויה כזאת מספק לנו מדרש של חז"ל על פסוק חשוב בפרשת השבוע שלנו.

כדי לראות זאת יש לברר תחילה מה ההבדל בין חירות, חופש ודרור – ולאיזה מהם יצאנו ממצרים. מתבקש לענות שממצרים יצאנו לחירות. הרי אנחנו מדברים על היציאה "מעבדות לחירות", וחג הפסח מכונה "זמן חירותנו". אך המילה חירות אינה מופיעה בתורה. כתוב בה פעם אחת "חרות", אך שם מדובר בדבר שנחרת, חָרות.

המילים המוכרות לנו מן התורה הן "חופש" ו"דרור". "חופש" נזכר בתורה בקשר לשחרור עבדים (כגון בשמות כא, ב). בהמנון המדינה אנו שרים על תקוותנו "להיות עם חופשי בארצנו". המילה "דרור" מוזכרת בתורה בעניין שנת היובל, בפסוק שנחרת לימים על פעמון הדרור בפילדלפיה: "וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא כה, י). מילה זו מופיעה גם בנבואתו המופלאה של ישעיהו: "לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ" (ישעיהו סא, א).

אבל חז"ל טבעו מונח חדש. זה קורה כאן, במשנה במסכת אבות (ו, ב):

"וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז). אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה.

הפסוק המצוטט כאן מדבר על הלוחות הראשונים, אלה שנתן ה' למשה לפני חטא העגל. זוהי הופעתו היחידה של השורש חר"ת בתורה; אך השורש הקרוב אליו בצליל ובמובן, חר"ט, מופיע סמוך מאוד לכאן, באותה פרשה ובאותו פרק, בסיפור עגל הזהב עצמו; התורה מספרת שאהרן יצר אותו ב"חרט": "וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד). ייתכן שהמילה "חרט" היא גם הבסיס למילה "חרטומים" – חרטומי מצרים, שכתבו את כתב החרטומים החרוט, ההירוגליפים.

איך, אם כך, קושַר השורש חר"ת שעניינו חריטה, או חריתה, לחופש, למילה "חירות" (ובכתיב החסר, המצוי במקורות, "חרות")? ומדוע נדרשה לחז"ל מילה נרדפת ל"חופש", נוסף על "דרור" הקיימת אף היא במקרא? לשם מה מילה שלישית? כדי לענות על השאלות הללו, נצא למסע קצר של ארכאולוגיית מושגים. 

חופש הוא מה שמקבל העבד המשתחרר. הוא נעשה חופשי: הוא יכול לעשות מה שיחפוץ ואינו כפוף לצוויו של שום אדם. חופש הוא האפשרות לרדוף אחר המאוויים. הפילוסופים קוראים לזה "חירות שלילית", כלומר העדר כפייה.

החופש יאה לאדם הפרטי, אך לא לציבור. חברה שבה כל אחד חופשי לעשות כרצונו לא תהיה חברה חופשית. היא תהיה במקרה הטוב חברה מהסוג שנצפה ברחובות לונדון ומנצ'סטר בקיץ 2011, כשהמונים שברו חלונות ראווה, בזזו את החנויות ותקפו זרים. במקרה טוב פחות, וסביר אפילו יותר, חברה כזאת תיראה כאחת המדינות הכושלות בימינו. חברה בלי שלטון חוק, בלי ממשל אפקטיבי, בלי משטרה ישרה ובלי מערכת משפט בלתי-תלויה. זו תהיה חברה שבה שוררת, כלשונו של תומס הובּס ב'לווייתן', "מלחמה של כל אדם כנגד כל אדם", והחיים בה הם "חיי בדידות דלים, מאוסים, חייתיים וקצרים".[i] למצב מעין זה מכוון הפסוק האחרון בספר שופטים (כא, כה): "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה".

חברה חופשית צריכה חוק. אבל החוק מגביל את החופש. הוא אוסר עליי לעשות דבר שאולי אני מתאווה לעשות. איך אם כן מתיישב החוק עם החירות? שאלה זו נמצאת בלב היהדות – שהיא דת של חוק ושל חירות גם יחד.

כדי לענות עליה נדרשו חז"ל לזינוק מחשבתי יוצא-דופן ורב-דמיון. חשבו על שני סוגים של כתיבה בעת העתיקה. האחד הוא כתיבה בדיו על קלף, והאחר חריתת מילים באבן. יש הבדל ברור בין שתי השיטות. הדיו והקלף הם שני חומרים שונים. הדיו חיצוני לקלף. הוא מונח על גביו, ואינו מתמזג איתו. הוא נותר נבדל, ולכן אפשר לגרד אותו ולמחותו. בחריתה, לעומת זאת, אין משתמשים בשום חומר חדש. היא נחקקת באבן עצמה. היא נעשית חלק ממנה, ואינה נמחית בקלות.

חשבו עכשיו על שתי שיטות כתיבה אלו כמטפורות לחוק. ישנם חוקים הנכפים מבחוץ. אנשים שומרים חוקים כאלה כי אם יפֵרו אותם הם עלולים להיתפס ולהיענש. אבל כאשר אין סיכוי להיתפס, רבים מפירים את החוקים הללו, שכן החוקים לא שינו את רצונותיהם. סוג כזה של חוק, הנכפה עלינו כמו דיו על קלף, הוא הגבלה של החירות.

אבל ייתכן סוג אחר של חברה. חברה שהאנשים בו שומרים על החוק לא מתוך פחד מפני העונש, אלא מפני שהם מכירים את החוק, למדו אותו, מבינים אותו, הפנימו אותו, והוא נעשה חלק מהם. הם אינם רוצים עוד לעשות את אשר אוסר החוק, מפני שהם יודעים שהדבר האסור הוא רע, והם נאבקים בפיתוי וביצר. חוק כזה אינו צריך משטרה שתאכוף אותו, כי הוא אינו מבוסס על כוח חיצוני אלא על תמורה פנימית החלה באנשים באמצעות תהליך של חינוך. חוק כזה דומה לכתיבה באמצעות חריתה באבן.

דמיינו את החיים בחברה כזאת. אפשר ללכת ברחובות בלי פחד. אין צורך להקיף את הבית בחומות, סורגים, מצלמות ומנגנוני אזעקה. אפשר לחנות בערב ולדעת שהמכונית תימצא באותו מקום בבוקר. אנשים בחברה הזאת שומרים את החוק כי אכפת להם הטוב המשותף. חברה כזאת ראויה להיקרא חברה חופשית.

דמיינו עכשיו חברה מהסוג האחר, כזאת הזקוקה לנוכחות משטרתית כבדה, לפיקוח מתמיד, לשמירה בשכונות, למאבטחים ומצלמות – ועם כל אלה, אנשים עדיין מפחדים ללכת לבד בלילה. האנשים בחברה כזאת חושבים שהם חופשיים, כי לימדו אותם שהמוסר יחסי, ושאפשר לעשות כל דבר שאינו פוגע באחרים. המתבונן בחברה כזאת אינו יכול לחשוב ברצינות שהיא חופשית. הפרטים בה אולי חופשיים, אבל החברה כמכלול דרוכה כל העת על המשמר כי היא נתונה בסכנה מתמדת. בחברה כזאת יש מעט אמון והרבה פחד.

מכאן מתחוור לנו הצורך במושג החדש שטבעו חז"ל: חירות, סוג החופש שיש לחברה מהסוג שהתורה קוראת לעם ישראל לכונן לראשונה בתולדות האדם – חברה שבה אנשים לא רק יודעים את החוק אלא גם לומדים אותו בהתמדה עד שהוא נחרת בלוח ליבם כשם שהדיברות נחרתו בלוחות האבן. לזאת התכוונו חכמינו כשאמרו "אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה". בחברה כזאת, האדם שומר את החוק כי הוא רוצה בכך; כי בלומדו את החוק הבין את חשיבותו. בחברה כזאת אין התנגשות בין חוק לבין חופש.

מאין שאבו חכמינו את הרעיון הזה? סבורני שכך הם הבינו, בעמקותם, את כוונת הנביא ירמיהו בדברו על ברית חדשה שתכונן כאשר ישובו היהודים מגלות בבל:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם ה', וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם... כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם ה'. נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם. וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת ה', כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם...

ירמיהו לא, ל-לג

כעבור מאות שנים תיעד יוסף בן מתתיהו את התגשמותו של חזון זה. "בקִרבנו אין אף איש אחד אשר לא יקל לו לספר את כל החוקים בעל פה מלפרש את שמו, כי כה הסכַּנו להגות בהם מראשית הַגיעֵנו לבינה עד אשר נעשו חרותים בלבבנו".[ii]

רבים מתקשים להבין גם כיום את הרעיון המהפכני הזה. אנשים עדיין חושבים שדי בבחירות חופשיות ובמבנים פוליטיים דמוקרטיים כדי ליצור חברה חופשית. אבל כדבריו הנושנים של אלקסיס דה-טוקוויל, דמוקרטיה יכולה להתגלות כעריצות הרוב.

החירות נולדת בבית הספר ובבית המדרש. זו החירות שחלוציה הם עדיין בני העם אשר יותר מכל עם אחר מקדישים את זמנם ללימוד, להבנה ולהפנמה של החוק. מהו עם ישראל? עם של משפטני-חוקה. למה? כי רק כאשר החוק נחרת בלבבנו אנו יכולים להשיג חירות לַכלל בלי להקריב למענה את חופש הפרט. זוהי תרומתה הגדולה של היהדות לרעיון החירות – להלכה ולמעשה.

[i] תומס הובס, לויתן, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תש"ע, עמ' 88.

[ii] יוסף בן מתתיהו, קדמות היהודים (נגד אפיון), מיוונית: י"נ שמחוני, תל-אביב: מסדה, תשי"ט, מאמר שני, עמ' עד.

1. מהי לדעתכם החשיבות שבלימוד חוקים ומצוות, מעבר לעצם הכרתם?
2. מה קורה לחוק כאשר אנו מבינים באמת מדוע הוא קיים?
3. איך יכולה חברה להשתנות ולגרום לכך שהחוקים בה יהיו חרותים על לבבות אזרחיה?