למאן להתנחם, להמשיך לקוות

התרמית קמה ונהייתה. יוסף נמכר לעבדות. אחיו טובלים את כותנתו בדם בהמה. "הַכֶּר נָא", שואלים בני יעקב את אביהם, "הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא?". ויעקב מכיר גם מכיר. "כְּתֹנֶת בְּנִי", הוא מזהה. "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ. טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף!". והכתוב ממשיך ומספר:

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו, וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ – וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. וַיֹּאמֶר: כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה.

בראשית לז, לג-לה

ההלכה שָׂמה גבולות לאבל. שבעה, שלושים, שנה, ולא יותר. אדם אינו מתאבל עד סוף ימיו. על המתאבלים יתר על המידה אומר ה', "אין אתם רחמנים יותר ממני".[i] אך יעקב מודיע שיתאבל עד מותו.

מדרש (המובא ברש"י) מציע הסבר מאיר עיניים: "אין מקבלין תנחומים על החי"; במילים אחרות, יעקב מסרב להתנחם כי לא איבד את תקוותו שעוד יוסף חי. מצבו של יעקב מזכיר את מצבם הנורא של בני משפחותיהם של נעדרים, שאבדו ואין הוכחה לכך שהם מתים, ובפרט הורי חיילים נעדרים. הם אינם יכולים לעבור את השלבים הנורמליים של האבל מפני שאין הם יכולים לוותר על האפשרות שיקירם הנעדר עשוי להימצא. אבלם המתמשך הוא סוג של נאמנות; הוויתור, ההתנחמות, ההשלמה עם האובדן, הם בעיניהם בגידה. במקרים האלה, היגון מחוסַר חיתוּם. הסירוב להתנחם הוא סירוב לוותר על התקווה.

על סמך מה המשיך יעקב לקוות? הרי הוא ראה את הכותונת המגואלת בדם, ואמר במו פיו "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף"! האם אין המילים הללו מלמדות שיעקב סבר שיוסף מת?

חוקר המשפט במקרא דיוויד דאובֶּה ז"ל העלה הצעה הנראית לי משכנעת.[ii] למילים שנאמרו ליעקב "הַכֶּר נָא" יש משמעות סמי-משפטית. דאובה מקשר אותן, ואת ענייננו, לדין שומר שכר (כלומר שומר תמורת תשלום) שבפרשת משפטים, הכולל עוד מקבילות לשוניות לפרשייתנו:  

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר, וּמֵת, אוֹ נִשְׁבַּר, אוֹ נִשְׁבָּה – אֵין רֹאֶה – שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ; וְלָקַח בְּעָלָיו, וְלֹא יְשַׁלֵּם. ... אִם טָרֹף יִטָּרֵף – יְבִאֵהוּ עֵד; הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם.

שמות כב, ט-יג

השומר צריך לשלם את הנזק אם התרשל, אך לא אם שמר כראוי ואירע מקרה בִּיש בלתי צפוי, מקרה של "כוח עליון" בלשון הביטוח בימינו. הטריפה היא מקרה מסוג זה, והמילים "טָרֹף יִטָּרֵף" מהדהדות את "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף".

ידוע לנו שחוקים הדומים לזה התקיימו גם לפני מתן תורה. יעקב עצמו אמר ללבן, שהפקיד בידו את צאנו, שהוא פעל לפנים משורת הדין וספג מכיסו נזקי טריפות: "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ; אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה" (בראשית לא, לט). מדבריו עולה שגם אז היו שומרים פטורים מאחריות לנזק שגרמו חיות טרף. עוד ידוע לנו כי אבחנה דומה בין שגגה לאונס הייתה נהוגה לגבי אחריותו של אח בכור לגורלו של אח צעיר שהופקד בידו למשמרת – למשל כשהשניים נמצאים יחד בלי אנשים אחרים. מכאן טענתו המתחמקת של קין, "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?" (בראשית ד, ט).

לאור זאת נבין את שהתרחש במפגש בין יעקב לבניו כאשר חזרו בלי יוסף. הם היו אחראים על אחיהם הקטן, והיו צריכים לתת את הדין על אובדנו. לכן הביאו איתם, בהתאם לְדין השומר, את ה"עֵד", הראָיה, לכך שהוא נטרף: אם הוא נטרף, הם פטורים. בקשתם מיעקב "הכר נא" כמוה כבקשה לבחון את הראיה. ליעקב לא הייתה ברירה אלא לעשות זאת – ולזַכּוֹתָם. ועדיין, שופט עשוי לזַכות נאשם בשל ראיות לא מספקות, ועדיין לחשוד בו בליבו. באופן דומה, יעקב לא האמין לבניו, אף שנאלץ לפטור אותם מאשמה פורמלית. מיאונו להתנחם מעיד על כך. תקוותו שעוד יוסף חי עתידה הייתה, כידוע, להתאמת.

המיאון להינחם מוכר לנו מעוד מקרים במקורותינו. הנביא ירמיהו שמע זאת באוזני רוחו מאימו של יוסף:

כֹּה אָמַר ה': קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים; רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ – מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה; כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם ה'; וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם ה'; וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם.

ירמיה לא, טו-יז

מאין ידע ירמיהו שהבנים ישובו לגבולם? משום שרחל – ובניה, ועם ישראל כולו – מיאנו להינחם, כלומר סירבו לוותר על התקווה. כך היה גם בימי גלות בבל; מזמור תהלים קלז הוא מן הביטויים הפרדיגמטיים של המיאון להינחם:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל – שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ, בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. ... אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר?! אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, יְרוּשָׁלָ‍ִם – תִּשְׁכַּח יְמִינִי! תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי!.

תהלים קלז, א-ו

ידוע הסיפור על נפוליאון, שהתפלא למשמע קינות היהודים בתשעה באב, ושמע את קולות הקינה. "על מה היהודים בוכים?" שאל אחד מקציניו. "על ירושלים", ענה הלה. "מתי היא אבדה להם?" – "לפני יותר מ-1,700 שנה". "עם המתאבל על ארצו שנים כה רבות, חזקה עליו שעוד יחזור אליה", החזיר הקיסר וזכורים דבריו.

היהודים הם העם שסירב להתנחם, כי לא נטש את התקווה. יעקב זכה לשוב ולראות את יוסף. בניה של רחל שבו לגבולם. עם ישראל שב לציון. כל הסימנים הראו אחרת: הכותונת המגואלת, הגלות המתארכת, שממותיה של הארץ. גזר דינה של ההיסטוריה נראה בלתי-הפיך.

עם ישראל לא השלים עם הנתונים ולא קיבל את הראיות, כי לעומתם היו לו אמונה, ביטחון ותקווַת ברזל שהתגלתה כחזקה מן הכורח ההיסטורי. לא נגזים אם נאמר שהעם היהודי שרד באמצעות התקווה. תקווה זו נולדה בפסוק אחד פשוט, או אולי לא כל כך פשוט, בסיפורו של יעקב. הוא מיאן להתנחם. ואנו, אף כי עולמנו עוד מצולק באלימות, בעוני ובעוול, חייבים לעשות כמוהו.

[i] על פי מועד קטן כז ע"ב.

[ii] David Daube, Studies in Biblical Law, Cambridge: University Press, 1947.