מראות של אהבה

בפרשת ויקהל, המתארת את בניית המשכן, התורה יוצאת מגדרה כדי להבליט את מקומן של הנשים במיזם הזה:

וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז, כָּל כְּלִי זָהָב.

שמות לה, כב

וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ, וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ. וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים.

שמות לה, כה-כו

כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'.

שמות לה, כט

הלשון המיוחדת "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים" אף מלמדת שהאנשים באו עם תרומותיהם בעקבות הנשים (אבן עזרא, רמב"ן ורבנו בחיי). הדבר מעניין במיוחד לאור זאת שרק לפני שלושה פרקים רמזה התורה שהנשים סירבו לתרום את תכשיטיהן לעשיית עגל הזהב (ראו המפרשים לשמות לב, ב). להן, ולא לגברים, היה כושר שיפוט בעניינים דתיים: הן ידעו להבחין בין פולחן אמת לפולחן כזב. בעל ה'כלי יקר', ר' שלמה אפרים לונשיץ (1550–1619), מוסיף על כך ואומר שהנשים לא היו צריכות לתרום למשכן כלל, שהרי המשכן היה כפרה על חטא העגל; ובכל זאת תרמו, ואף היו הראשונות לעשות זאת.

אך למעלה מכל אלה רומז לגדולת תרומתן של הנשים פסוק חידתי בהמשך פרשתנו, האמור על בצלאל:

 וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

שמות לח, ח

חז"ל, במדרש תנחומא, סיפרו על כך סיפור. הנה הוא בפי רש"י:

בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עִכּבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע [כלומר לעורר מחשבות תאווה].

אמר לו הקב"ה, "קַבֵּל, כי אלו חביבין עלַי מן הכֹּל, שעל ידיהם העמידו הנשים צְבָאות רבות במצרים": כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר 'אני נאה ממך', ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם. שנאמר, "תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ" (שיר השירים ח, ה).

וזהו שנאמר "במראות הצובאות". ונעשה הכיור מהם, שהוא לשּׂום שלום בין איש לאשתו להשקות ממים שבתוכו למי שקינא לה בעלה ונסתרה.

המצרים ביקשו לא רק לשעבד את עם ישראל, אלא גם לשים לו קץ. דרך אחת לעשות זאת הייתה המתת כל היילודים הזכרים. דרך אחרת הייתה קטיעת חיי המשפחה הנורמליים. הגברים והנשים עבדו כל היום. בלילה, אומר המדרש, נאסר עליהם לחזור הביתה. הם ישנו באתר העבודה. הכוונה הייתה להרוס את הפרטיות ואת התשוקה המינית, וכך למנוע מראש העמדת צאצאים.

הנשים העבריות הבינו זאת, והחליטו לסכל את התוכנית. הן השתמשו במראות כדי להתייפות ולמשוך את לב בעליהן. על ידי כך התחדשו היחסים האינטימיים בין בני זוג. הנשים הרו וילדו ילדים: גדודים גדודים של ילדים, ומכאן המילה "צובאות". רק משום כך קם דור חדש של ילדים עברים. באמונתן, בעוז ליבן ובתושייתן הבטיחו הנשים את הישרדות העם.

המדרש ממשיך ואומר שכאשר ציווה משה על העם להרים תרומה למשכן, היו שהביאו זהב, אחרים הביאו כסף, עוד אחרים הביאו נחושת, או תכשיטים. אך לנשים רבות לא היה כל דבר-ערך לתרום, לבד מאותן מראות שהשתמשו בהן במצרים. אותן הן הביאו למשה, ומשה, כפי שראינו, מאס בכך. החפצים הזולים האלה, תהה, חפצים שנשים השתמשו בהם כדי להיות נחשקות – מה להם ולקדושה? מה להם ולמשכן? ה' גער בו על שזלזל כך במראות, וציווה עליו לקבלן.

הסיפור מאלף בפני עצמו. כמו מדרשים רבים אחרים הוא מספר לנו שבלי אמונתן של הנשים לא היו עם ישראל והיהדות שורדים עד היום. אבל הוא גם מספר לנו דבר יסודי ביותר על מקומה של האהבה בחיים הדתיים על פי היהדות.

בספרו המרשים 'אהבה: היסטוריה', משנת 2011, כותב הפילוסוף סיימון מאי: "אם יש לאהבה בעולם המערבי טקסט מכונן, הטקסט הזה כתוב עברית". היהדות רואה את האהבה כעניין גופני וגם רוחני מובהק. זו משמעות הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). ציווי יסודי זה על יחסנו כלפי האל איננו כתוב בשפת ההגות או העיון, הפילוסופיה או המיסטיקה. הוא כתוב בשפת התשוקה. אפילו הרמב"ם, השְׂכַלתני בדרך כלל, כותב על אהבת ה' דברים לוהטים:

וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה רבה, עזה עד מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד – כְּאֵלו חולֵי האהבה שאין דעתם פנויה מאהבת אותה אישה שהוא שוגה בה תמיד, בין בשוכבו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, ושוגים בה תמיד.

הלכות תשובה י, ה

זו האהבה שאנו מוצאים בפסוקי תהילים כגון זה – "אֱ-לֹהִים אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ. צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי. כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי. בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם" (תהילים סג, ב). רק מפני שחכמינו חשבו כך על האהבה ברור היה להם ששיר השירים, אותה שרשרת שירי אהבה חושניים, מדבר על האהבה שבין האל לישראל. רבי עקיבא כינה את שיר השירים "קודש קודשים" של שירה דתית.

הנצרות, בהשפעת יוון הקלאסית, היא שמתחה את הקו המפריד בין אֶרוֹס לבין אגאפֶּה – בין האהבה כתשוקה פיזית עזה, לבין האהבה הרוגעת, המרוחקת, כלפי האנושות בכללותה והדברים בכללותם – והכריזה שרק האגאפה דתית, והארוס לא. אותה השפעה יוונית גם גרמה לנצרות לקרוא את סיפור אדם וחוה ועץ הדעת כסיפור על תשוקה מינית אסורה – פרשנות שאין לה שום מקום ביהדות.

סיימון מאי כותב שאהבת האל ביהדות מתאפיינת ב"מסירות עזה; אמון מוחלט; יראה מכוחו ומנוכחותו; והתמסרות נלהבת, אם כי לעיתים מפקפקת, לרצונו... מצבי הרוח שלה הם שילוב בין אדיקות של נתין, אינטימיות של ידידים, נאמנות של בני זוג, תלות של ילד ותשוקת אוהבים...". בהמשך הוא מוסיף, "האמונה הנפוצה שהתנ"ך עוסק כולו בנקמה וב'עין תחת עין', ואילו הברית החדשה ממציאה כביכול את האהבה כערך בלתי מותנה ואוניברסלי, צריכה לפיכך להיחשב לאחת האי-הבנות הגדולות בכל ההיסטוריה המערבית".

המדרש שקראנו על נשות ישראל במצרים המחיז את הניגוד שבין ארוס לאגאפה כוויכוח בין אלוהים ומשה. משה מאמין שקרבת אלוהים מחייבת פרישות וטהרה. ה' מלמד אותו שלא כך הוא: שכאשר מוצעת לה' אהבה שבתשוקה, כגון זו שבמראות הצובאות, זוהי האהבה היקרה מכולן. על האהבה הזאת מפייט שיר השירים. עליה אנו שרים ב'ידיד נפש', אותו פיוט נועז שאנו אומרים בכניסת השבת.[1] כאשר תרמו הנשים לה' את המראות שבעזרתן הן עוררו את אהבת בעליהן בימי השעבוד האפלים, ה' אמר למשה "אלו חביבין עליי מן הכול". הנשים הבינו, היטב מן הגברים, מהו לאהוב את ה' "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".

[1] ויש נוהגים שגם לאחר צאת השבת, ב'מלווה מלכה'. מקובל לייחס את השיר הזה לר' אלעזר בן משה אזכרי (1533–1600). אך סטפן רייף, בספרו על כתבי היד העבריים שבאוניברסיטת קיימברידג', איתר את השיר בכתב יד קדום יותר, מאת שמואל בן דוד בן שלמה, מסביבות שנת 1438. Stefan Reif, The Hebrew Manuscripts at Cambridge University Libraries, 1997, p. 93.

1. איך אתם מבטאים את אהבתכם לאנשים ולדברים החשובים לכם ביותר? האם במילים, במעשים או בדרך אחרת?
2. איך מתקשר עניין המראות הצובאות למה שלמדנו לפני שבועיים, בשיחה לפרשת תצווה, על האסתטיקה ביהדות?
3. היכן עוד בתנ"ך מצטיירת החומריות או הגופניות כדרך להביע אהבה לה'?