אחרי 11 בספטמבר, כשהאימה וההלם שככו מעט, אזרחי ארצות הברית מצאו את עצמם תוהים מה קרה ולמה. האם מה שקרה היה אסון? טרגדיה? פשע? פעולה מלחמתית? או אולי משהו חדש לגמרי, החורג מכל פרדיגמה קיימת? ולמה הוא קרה? או כפי ששאלה זו התנסחה בדרך כלל, לגבי אל-קאעידה: “למה הם שונאים אותנו?” בעקבות האירועים ההם כתב ההוגה האמריקני לי הריס שני…
קריעת ים סוף חרותה בזיכרון היהודי. אנו מזכירים אותה יום יום בתפילת שחרית, במעבר מפסוקי דזמרה לתחילת גוף התפילה. ושוב אנו מספרים עליה בברכה שלאחר קריאת שמע, זו שמיד לפני תפילת העמידה. כאשר אנו חושבים על ניסי יציאת מצרים, זהו כנראה הראשון העולה בדעתנו. זה היה נס – אבל נס באיזה מובן? אם נקשיב היטב למסופר, נוכל לזהות שתי זוויות…
בסוף ספרו החדש ‘שבט המֶנטורים’ מצטט טימותי פֶריס שיר מאת פורשיה נלסון ושמו “אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים קצרים”. הנה הוא: פרק א: אני הולכת ברחוב. במדרכה יש בור עמוק. אני נופלת. אני אבודה…. אני חסרת אונים. זו לא אשמתי. עד שאצליח להיחלץ ממנו יעבור נצח. פרק ב: אני הולכת באותו רחוב. במדרכה יש בור עמוק. אני מתעלמת ממנו. אני נופלת שוב….
שש ערי מקלט, שלוש בכל עֵבר של הירדן, מוקצות בפרשתנו, סמוך לסיום ספר במדבר. ההורג אדם בשגגה נס אל אחת מהן. בחברות קדומות, בייחוד חברות כפריות שחסרו כוחות שיטור חזקים, דאגו שאנשים יעשו דין לעצמם, בייחוד אם בן משפחתם או שבטם נהרג. כך היה מתפתח מעגל נקם שאין לו סוף טבעי. הרג אחר הרג, עד שמשפחות כמעט והוכחדו. התופעה מוכרת…