משה קורֵס בפרשה שלנו. זהו השפל הרגשי הקשה ביותר הפוקד אותו בכל שנות מנהיגותו. שמעו את דבריו אל ה’: לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? מֵאַיִן לִי…
בספרו המצליח ‘הדרך אל האופי'[1] מבחין דיוויד ברוקס בין מה שהוא מכנה מעלות של רזומה – התכונות, ההישגים והכישורים שמביאים הצלחה – לבין מעלות של הֶספּדים, אלו שמדברים עליהן בהלוויות: הסגולות העושות את האדם למה שהוא כשאינו עוטה מסכות, כשאינו משחק תפקיד; המהות הפנימית שחבריו של אדם ובני משפחתו מזהים כעצמיותו האמתית. ברוקס קושר את אבחנתו זו לאבחנה שערך הרב…
משה יורד בפרשה הזו לדיוטה התחתונה של מהלך חייו. ואין להתפלא על כך. אחרי כל האותות והמופתים, הניסים והנפלאות, מיציאת מצרים עד מעמד הר סיני וכריתת הברית, מקריעת ים סוף עד ירידת המן מהשמיים, העם שב ומתאונן על האוכל. ולא מתוך רעב; סתם מתוך שעמום. “מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר?! זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת…
קטע קצר בפרשת השבוע שלנו היה לי, בשנותיי כרבה של יהדות אנגליה, לידיד נפש – ואם אומר שגם הציל את נפשי, אגזים רק מעט. הנהגת ציבור אף פעם אינה משימה קלה; הנהגת ציבור יהודי קשה אף יותר; והנהגה רוחנית קשה מכולן. מנהיגים מפגינים בפומבי חזות רוגעת ונינוחה, אופטימית ועליזה. אבל מאחורי המסכה מתרגשות גם עלינו, מנהיגי הציבור, סערות נפש –…