לשתף
להאזין
משה קורֵס בפרשה שלנו. זהו השפל הרגשי הקשה ביותר הפוקד אותו בכל שנות מנהיגותו. שמעו את דבריו אל ה':
לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ? וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי? הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה, אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ, כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו? מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה? לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה, כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי – הָרְגֵנִי נָא הָרֹג, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי.
במדבר יא, יא–טו
מצוקתו נראית חסרת כל פרופורציה למה שגרם לה. הרי העם התלונן כבר פעמים רבות. הפעם הזאת נראית כעוד אחת מהן:
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל; בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.
שם, ה-ו
התלונות הללו מוכרות היטב למשה. פגשנו אותן כמה פעמים בספר שמות. אחת מהן נראית כמעט זהה לזו הנוכחית:
מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם! בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע. כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.
שמות טז, ג
במקרים הקודמים, משה לא ביטא ייאוש כמו שביטא הפעם. בדרך כלל, כשמנהיגים נתקלים במשברים חוזרים ונשנים, הם מתחשלים ממשבר למשבר. הם לומדים איך להגיב, איך להתמודד. הם מפתחים חוסן, מגדלים עור עבה. הם מנסחים לעצמם אסטרטגיות של התגברות. מדוע אצל משה קורה ההפך – כאן, וגם בפעמים הבאות בספר במדבר?
בפרקים הבאים, משה נראה כמי שאיבד את הנחישות המוצקה שהייתה לו בספר שמות. לפעמים, בחטא המרגלים למשל, הוא לכאורה פסיבי עד להפתיע. הוא משאיר לאחרים להילחם את מלחמתו. במקרים אחרים, דומה שהוא מאבד שליטה ונכנע לזעמו, דבר שאינו רצוי אצל מנהיג. משהו השתנה. אבל מה? מה מקור השבירה, השחיקה, הייאוש?
תובנה מרתקת מציעה כאן עבודתו החדשנית של פרופ' רונלד חפץ, מייסד-שותף וחבר הנהלה במרכז למנהיגות ציבורית שבבית הספר לממשל ע"ש ג'ון קנדי באוניברסיטת הרווארד.[1]
חפץ מבחין בין אתגרים טכניים לאתגרים הסתגלותיים. באתגר טכני, לך יש בעיה ולזולתך יש פתרון. אתה חולה, ולכן אתה הולך אל הרופא, הוא מאבחן את המחלה ורושם גלולה. לך נשאר רק למלא את הנחיותיו.
אתגרים הסתגלותיים הם אחרים. הם צצים כאשר אנחנו חלק מהבעיה. אתה חולה, אתה הולך אל הרופא, והוא אומר לך: אני יכול לתת לך גלולה, אבל האמת היא שאתה צריך לשנות את אורח החיים שלך. אתה סובל מעודף משקל, אתה לא בכושר, אתה ישן מעט מדי ונתון ללחץ רב מדי. גלולות לא יעזרו לך עד שתשנה את אורח חייך.
מנהיגות מסתגלת דרושה כשהעולם משתנה, הנסיבות אינן עוד כפי שהיו, ומה שעבד פעם כבר אינו משיג תוצאות. לדברים כאלה אין תיקון מהיר. אין להם גלולת פלא, ומילוי פשוט של הנחיות אינו מספיק. אנחנו צריכים להשתנות. ונוסף על כך, המנהיג אינו יכול לעשות זאת בשבילנו. הוא צריך לעודד אותנו, אבל אנחנו חייבים לקום ולעשות.
ההבדל היסודי בין ספרי שמות ובמדבר הוא שבספר שמות משה נדרש למנהיגות טכנית. בני ישראל משועבדים? ה' שולח אותות ומופתים ואת עשר המכות, ובני ישראל נפדים. הם צריכים לברוח ממרכבות פרעה? משה מרים את מטהו וה' קורע את הים. הם רעבים? ה' שולח להם מָן מהשמיים. הם צמאים? ה' מוציא להם מים מהסלע. בכל פעם שיש להם בעיה, המנהיג, משה, וה' עימו, מספק להם את הפתרון. העם אינו צריך להתאמץ כלל.
בספר במדבר המשוואה אחרת. בני ישראל השלימו את החלק הראשון במסעם. הם עזבו את מצרים, הגיעו להר סיני, ובאו בברית עם ה'. עכשיו הם בדרכם לארץ המובטחת. תפקידו של משה אחר עכשיו. לא עוד מנהיגות טכנית נדרשת ממנו עתה, אלא מנהיגות מסתגלת. עליו לגרום לעם להשתנות, לנהוג באחריות, ללמוד לעשות דברים בעצמם מתוך ביטחון בה', ולהפסיק לסמוך על ה' שיעשה את הדברים בשבילם.
משה מבין זאת. ודווקא משום כך הוא כה מתוסכל כשהוא רואה שהעם לא השתנה כלל. הם עדיין מתלוננים על אוכל, כמעט בדיוק כפי שעשו לפני מעמד הר סיני, לפני הברית עם ה', לפני שהם עצמם בנו את המשכן, יצירתם המשותפת הראשונה.
הוא צריך ללמד אותם להסתגל, אבל הוא מרגיש – בצדק, כמתברר – שהם פשוט אינם מסוגלים לשנות את דפוס התגובה שלהם, דפוס שעיצבוהו שנים על שנים של עבדות. הם פסיביים ותלותיים. הם איבדו את יכולת הפעולה היזומה. כפי שנגלה בהמשך, כדי לפתח את הכוחות הדרושים לשלטון עצמי, שהוא תנאי לחופש, יידרש דור חדש שנולד בחופש.
קשה היא המנהיגות המסתגלת. אנשים מתנגדים לשינוי. הם עורמים בפניו מכשולים. אחד מהם הוא הכחשה. שני: כעס. שלישי: האשמה. לכן המנהיגות המסתגלת עלולה לסחוט מאדם את כוחותיו. רבים מהמנהיגים ההסתגלותיים הגדולים – ביניהם לינקולן, גנדי, ג'ון ורוברט קנדי, מרטין לותר קינג, סאדאת ורבין – נרצחו. גדולתם נתבררה לאחר מותם. רק במבט לאחור בני עמם ראו אותם כגיבורים. בעיצומם של האירועים הם נתפסו בעיני רבים כאיום על הסטטוס קוו, על כל המוכר והנוח.
משה, בגדולתו של אדון הנביאים, מבין את כל זאת באינטואיציה. מכאן הייאוש שלו ושאיפת המוות. קל הרבה יותר להיות מנהיג טכני מלהיות מנהיג הסתגלותי. קל להשאיר את המלאכה לאלוהים; קשה להבין שאלוהים קורא לנו לקחת אחריות, להיעשות שותפיו במעשה הגאולה.
כמובן, התורה אינה מותירה את הדברים במצב הזה. ביהדות, הייאוש לעולם אינו סוף פסוק. ה' מעודד את משה, אומר לו לגייס שבעים זקנים שיחלקו עימו את משא המנהיגות, ונותן לו כוח להמשיך הלאה. מנהיגות מסתגלת היא, בעיניים יהודיות, צורת המנהיגות הנעלה ביותר. כזאת הייתה מנהיגותם של הנביאים. הם נתנו לעם חזון ותקווה בלי להקל באחריותו. הם הטיחו אמיתות קשות ומערערות, ועשו זאת בלהט שגם עתה בכוחו לעורר את יצרנו הטוב מתרדמתו.
אך בכנות מבהילה – ובתיאור התמוטטותו הזמנית של משה היא מבהילה מאין כמוה – התורה אומרת לנו שמנהיגות מסתגלת איננה קלה, ושהנוקט אותה ייתקל בזעם ובביקורת. הוא עלול להרגיש שנכשל. אך לא כן הוא. משה נותר גדול המנהיגים שעם ישראל ידע, האיש שכמעט לבדו חישל את בני ישראל לכדי אומה שאינה מוותרת לייאוש ואינה נכנעת לו.
הקושי שבמנהיגות מסתגלת מוצג בתמצית פשוטה בדברי ה' אל ממשיכו של משה, יהושע:
.חֲזַק וֶאֱמָץ, כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם. רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי...
יהושע א, ו-ז
ה"חזק ואמץ" הראשון כאן מדבר על מנהיגות צבאית. יהושע צריך להנהיג את העם בכיבוש ארצו. אבל אז, בהדגשה יתרה של "רק" ו"מאוד", בא עוד "חזק ואמץ", והוא מדבר על מנהיגות רוחנית. יהושע נדרש לדאוג שהוא והעם ישמרו אמונים לברית שכרתו עם ה'. ה"חזק ואמץ" הראשון, אומרים הפסוקים הללו, מצריך אומץ; אבל השני, הרוחני, מצריך אומץ רב במיוחד. כך הוא הדבר בכל תהליך של השתנוּת.
קשה להילחם עם האויב. אבל קשה אף יותר להילחם עם עצמנו. לעזור לאנשים למצוא את הכוח להשתנות: זהו האתגר המנהיגותי הנעלֶה מכולם.
[1] רונלד חפץ ומרטי לינסקי, מנהיגות במבחן: להוביל שינוי ולהישאר בחיים, מאנגלית: דרורה בלישה, תל-אביב: משכל, 2007; Ronald Heifetz, Leadership Without Easy Answers, Harvard University Press; Ronald Heifetz, Marty Linsky and Alexander Glashow, The Practice of Adaptive Leadership: Tools and Tactics for Changing Your Organization and the World, Harvard Business Press.
- למה לדעתכם משה מיואש כל כך בפרשת השבוע שלנו?
- נסו למצוא בתנ"ך עוד דוגמאות למנהיגים הסתגלותיים. האם הם הפגינו את היכולת להיות גמישים ואינטואיטיביים לאורך זמן?
- להיות מנהיג הסתגלותי בעולם של זמננו – מה זה אומר לדעתכם?
תודה למשפחת שימל על חסותה הנדיבה על "שיג ושיח" שהוקדשה לזכרו של הארי (חיים) שימל
עוד על בהעלותך
מייאוש לתקווה
מכאב לענווה
כוח או השפעה?
בדידות ואמונה
מחנֶה ועֵדה
אמונה וחברות
