גדוּלה היא ענווה 

בפרשיית המלך שבפרשת השבוע יש פרט מרתק. הכתוב אומר: 

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול. לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל. 

דברים יז, יח-כ

המלך חייב לקרוא בתורה כל ימי חייו, כדי שיהיה ירא שמיים ולא יפר את דיני התורה. אבל ניתנת לכך סיבה נוספת: "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו". האדם הרם ביותר בארץ צריך לא להרגיש שהוא כזה.  

זהו יסוד חשוב בתפיסה היהודית של המנהיגות הפוליטית. יש דינים נוספים המיוחדים למלך ישראל. אסור לו להרבות סוסים, כדי לא לכונן קשרי סחר מוגזמים עם מצרים שישיבו לשם את העם. אסור לו להרבות נשים כדי ש"לֹא יָסוּר לְבָבוֹ". אסור לו לצבור עושר מופרז. כל אלה הם פיתויים העומדים בפני המלך. כמסופר בספר מלכים, וכפי שהראו חז"ל, את כל שלושת האיסורים האלה הפר המלך שלמה, החכם באדם, וכך התחילה ההחלקה האיטית אל עבר ההשחתה שאפיינה את רוב תולדותיה של המלוכה בישראל הקדומה. כבר במותו של שלמה גרמה השחתה זו להתפלגות הממלכה. 

אבל אלו היו תסמינים, לא סיבה. הסיבה הייתה הרגשתו של המלך שכיוון שהוא מעל העם, הוא גם מעל לחוק. על פי חז"ל, שלמה חשב שהוא יוכל להפר את איסורי המלך כי לו לא יקרה מה שהתורה הזהירה שעלול לקרות למלך שיָפר אותם:  

אמר ר' יצחק, מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות [ש]נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. 

כתיב "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ" (דברים יז, יז) אמר שלמה, אני ארבה ולא אסור. וכתיב "וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת לְבָבוֹ".

מל"א יא, ד

וכתיב "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים [וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס]" (דברים יז, טז); ואמר שלמה, אני ארבה ולא אשיב. וכתיב "וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ [מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה]".ⁱ 

מל"א י, כט

בשני המקרים שלמה נפל למלכודת שהתורה הזהירה מפניה. נשותיו אכן היטו את לבבו, וסוסיו אכן יובאו בהמוניהם ממצרים. יוהרת הכוח היא מפּלה. ההיבריס מוביל לנמסיס. 

מכאן התעקשותה של התורה על הענווה, לא כתכונה נעימה בלבד, לא רק כדרך יאה לאדם, אלא כדרישה חיונית לתפקיד. למלך יש לחלוק כבוד עילאי. על פי ההלכה, רק המלך אינו יכול למחול על כבודו, כלומר להרשות לזלזל בו. הורה רשאי לעשות כך, וגם רב, וכך אפילו נשיא, אבל לא מלך: גם אם מחל על כבודו, כבודו אינו מחוּל.ⁱⁱ אך כלפי פנים דורשת התורה מן המלך את ההפך מאותם גינוני כבוד שהיא דורשת ממנו כלפי חוץ. הרמב"ם הבהיר זאת יפה:  

כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכול בכבודו, כך ציווה להיות ליבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהילים קט, כב). ולא ינהוג גסות לב בישראל יתר מדיי, שנאמר "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ). ויהיה חונן ומרחם לקטנם וגדולם, וייצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים, ידבר רכות, שנאמר "שְׁמָעוּנִי, אַחַי וְעַמִּי" (דהי"א כח, ב), ואומר "אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה [וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים, וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים]" (מל"א יב, ז). לעולם יתנהג בענווה יתרה. אין לנו גדול ממשה רבנו, והרי הוא אומר "וְנַחְנוּ מָה?" (שמות טז, ז; שם שם, ח). ויסבול טורחם ומשאם ותלונותם וקצפם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק".ⁱⁱⁱ  

במדבר יא, יב

דמות המופת כאן היא משה, שעליו אמרה התורה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו [עָנָיו קרי] מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג). "ענו" כאן אין פירושו אדם המשפיל את עצמו ושם עצמו ללעג, ולא לאדם כנוע ולא לביישן וחסר ביטחון עצמי. משה לא היה כזה. הכוונה היא לאדם המכבד אחרים ורואה אותם כחשובים לא פחות ממנו עצמו. ענו אינו אדם המשפיל את עצמו, אלא אדם המרומם אחרים. לאדם כזה התכוון בן זומא באומרו "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".^iv מכאן מאמרם החשוב של רבותינו, שיש האומרים אותו מדי שבוע בתפילת ערבית של מוצאי שבת: 

אמר רבי יוחנן, כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא, אתה מוצא ענוותנותו. דבר זה כתוב בתורה, ושנוי בנביאים, ומשולש בכתובים. כתוב בתורה: "כִּי ה׳ אֱ-לֹהֵיכֶם הוּא אֱ-לֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים [הָאֵ-ל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד]", וכתיב בתריה [=וכתוב מייד אחר כך] "עוֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה".^v  

דברים י, יז-יח

דאגתו של ה' לנמוכים ממנו נזכרת מייד לאחר ההדגשה של רום מעלתו. ה' דואג לכולם, בלי קשר למעמד החברתי, וכך צריכים לנהוג גם אנו, ואפילו המלך, ובמיוחד המלך. גדוּלה היא ענווה. 

אני כותב דברים אלה סמוך לחגיגות "יובל היהלום" של מלכת אנגליה אליזבת השנייה (2012), מלאת שישים לכהונתה בתפקיד; ובהקשר זה יש סיפור שכדאי לספר. הוא קרה בארמון סנט ג'יימס ב-27 בינואר 2005, יום השנה השישים לשחרור מחנה אושוויץ. בשל היותי הרב הראשי הוזמנתי להצטרף לציון מועד זה בארמון עם קבוצה של ניצולים. הדייקנות, אמר מלך צרפת לואי השמונה-עשר, היא האדיבות של המלכים. המלכים מגיעים בזמן ועוזבים בזמן. כזאת היא בדרך כלל המלכה אליזבת, אבל לא בפעם ההיא. כשהגיע זמנה לעזוב את המפגש, היא נשארה. ונשארה. אחד המלווים שלה אמר שמעולם לא ראה אותה משתהה זמן כה רב אחרי מועד סיום מתוכנן.  

המלכה נתנה לכל שורד שואה את מלוא תשומת ליבה הסבלנית – וזאת הייתה קבוצה גדולה. היא עמדה עם כל אחד עד שהוא גמר לספר את סיפורו האישי. בזה אחר זה ניגשו אליי הניצולים נרגשים ואמרו לי "לפני שישים שנה לא ידעתי אם מחר עוד אחיה, והנה אני מדבר עם המלכה". חייהם שנקרעו זכו, לקראת סיומם, למעַט נחת. שישים שנה קודם לכן נהגו בהם ברחבי יבשת אירופה כבתת-אדם, והנה המלכה נוהגת בהם כאילו כל אחד מהם היה ראש-מדינה בביקור רשמי. זוהי ענווה. לא להשפיל את עצמך אלא לרומם אחרים. ובמקום שאתה מוצא ענווה, אתה מוצא גדולה וגבורה.  

יש בזה לקח לכולנו. ר' שלמה מִקרלין אמר, "דער גרעסטער יצר הרע איז אז מיר פארגעסט אז מיאיז א בן מלך", כלומר המקור הגדול ביותר לחטא הוא השכחה שאנו בני מלכים. אנחנו אומרים "אבינו מלכנו"; מכאן שכולנו בני משפחה מלכותית, ועלינו להתנהג בהתאם. וסימנה של מלכות היא ענווה. 

הכבוד הגדול ביותר אינו הכבוד שאנו מקבלים, אלא הכבוד שאנו נותנים. 

1. איך יכול אדם בעמדת כוח להישאר עניו? 
2. מצאו דרך אחת שבה תוכלו עוד השבוע לנקוט ענווה בבית, בבית הספר או עם חברים. 
3. אילו עוד מנהיגים בתנ"ך היו ענווים?